קשישים בגיל 30
קריירה של ספורטאי מקצועני נחשבת לעבודה חלומית, אבל מחקר חדש של כדורסלן העבר והאנתרופולוג אסף לב חושף את הצד האפל שלה: הלחץ הסביבתי לפרוש ממשחק כבר בתחילת העשור הרביעי לחיים. האם יש תסריט אלטרנטיבי?
בישראל גיל הפרישה הרשמי הוא 67 לגברים ו-62 לנשים, אך מתברר כי קיים מגזר באוכלוסייה שעליו נגזרת פרישה מוקדמת ומעבר חד לקריירה שנייה בגיל צעיר בהרבה. אתם מוזמנים לאחל דרך צלחה לכוכבי הכדורסל והכדורגל המוכרים. שעון הזהב ותעודת ההשתתפות יחולקו בתום הטקס - ותודה ששיחקתם איתנו.
מחקר חדש שפרסם לאחרונה האנתרופולוג אסף לב (38) מאוניברסיטת חיפה, קובע כי על כדורסלנים נכפית למעשה פרישה מוקדמת כבר בתחילת שנות השלושים שלהם, גם אם מצבם הפיזי מצוין. לתפיסתו, הסיבה לפרישה לא נובעת משחיקה במצב הגופני ובעיות חוזרות בברכיים ובקרסול. לטענת לב הסיבה האמיתית לפרישה נובעת מתהליכים חברתיים שונים המתחילים לאפוף את השחקן החל מהיום בו חצה לראשונה את גיל השלושים.
"ניסיתי להבין ולראות את התהליך שהוא, לכאורה, מאוד שרירותי וברור", אומר לב, כדורסלן עבר בעצמו. "ניסיתי להבין מדוע ספורטאים פורשים בגיל מאוד צעיר. איך זה קורה? מה באמת קורה שם? אנחנו אוחזים בדעה הרווחת שפרישה מגיעה רק ממקומות מאוד מובנים של ירידה ביכולת הגופנית של השחקן ותחושה שמי שעבר את גיל 30 כבר לא נמצא בכושר. לדעתי יש פה משהו אחר. יש פה תהליך הרבה יותר מורכב מזה".
לב גדל במחלקת הנוער של מכבי רמת גן והיה חלק מנבחרת העתודה, בה כיכב עודד קטש, שהשיגה את המקום החמישי באליפות אירופה בשנת 1994. אלא שבמהלך שנות העשרים לחייו הוא פרש מהמשחק.
לב השלים תואר ראשון במכון וינגייט וללימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה הוא נרשם לאחר שהיה ברור לו היטב מהו התחום אותו הוא עומד לחקור. "הגעתי עם נושא למחקר עוד לפני שנרשמתי לתואר שני. סיימתי את התואר השני בשנתיים בעוד שסטודנטים מסיימים תואר
"אני פרשתי מוקדם יחסית ורוב השחקנים שראיינתי הם כאלה שלא שיחקתי איתם. כולם אמנם שחקני ליגת על מאוד בכירים, אבל כאלה שצעירים ממני בלפחות חמש שנים. רוב השחקנים ידעו ששיחקתי בעבר, אבל לא היתה לנו אף פעם אינטראקציה בין אישית".
מה, בעצם, רצית להבין במחקר שלך?
"חיפשתי את המרכיב הנוסף. נורא רציתי לעשות אינטגרציה בין גוף ונפש. בין הספורט כתופעה תפקודית גופנית לבין ספורט כתופעה חברתית התנהגותית. רציתי להבין אם השחקן הוא עצמאי, אם יש לו החלטות משל עצמו, אם יש לו רצונות משל עצמו במהלך הקריירה או שהוא נתון לאיזה שהוא מבנה על והוא פועל לפי תסריט קבוע מראש.
"נכון שלכל שחקן יש תאריך תפוגה, אבל צריך להבין משהו: אדם שפורש בגיל 67 יודע שיש החלטה שרירותית ממסדית שבגיל הזה הוא אמור לצאת לפנסיה. יש לו את מי להאשים. שחקני כדורסל שמגיעים לגיל 34-33 פורשים ולא בדיוק מבינים למה. האם יש קשר לעובדה שהם רצים 100 מטר שנייה לאט יותר? אני לא בטוח. יש כאן הבניה חברתית".
תסביר.
"הדימוי העצמי של השחקן הוא פלואידי. הוא כל הזמן משתנה במהלך הקריירה. התפיסה העצמית שלו לאורך השלבים השונים בקריירה משתנה כל הזמן. ניסיתי להבין למה זה קורה. האם השחקן יכול לתפקד בתוך העולם שלו כעצמאי או שיש את האח הגדול. הוא כאילו חופשי אבל יש מישהו שנמצא מעליו ומפקח. גיליתי, למשל, שהשחקנים כל הזמן מנהלים משא ומתן לניהול הרושם. הם כל הזמן משחקים. הם מציגים את עצמם דרך הבגדים. דרך האוזניות לפני משחק. הלבוש. הם כל הזמן יוצרים משא ומתן להגדיר את המצב".
אבל זה קורה בכל תחום בחיים, לא?
"יכול מאוד להיות שזה קורה בכל תחום אחר בחיים, אבל דווקא בכדורסל זה קורה כשהם עוד צעירים. בגיל 30 אומרים לשחקן: 'אתה כבר מבוגר'. שחקן בן 30 שריאיינתי אמר לי: 'קוראים לי הוותיק, המבוגר האחראי. אבל אני ממש לא מרגיש כזה'.
"האנשים שפורשים בחברה שלנו הם כבר מבוגרים. בני 70-60. בימינו יש אפילו טולרנטיות מסוימת כלפיהם בשוק העבודה. בעוד שבמקצועות אחרים מתחילים להבין את הכוח החברתי בתהליך הפרישה, בספורט התהליך הזה לא קיים. בספורט עדיין זה ברור מאליו ששחקן פורש בגיל 30 פלוס כי הוא 'לא סוחב'. הספורט עדיין נתפס כזירה טהורה מבחינת הדרישה הגופנית".
לב מספר כי סמוך להשלמת המחקר יצר עמו קשר שחקן מוכר שחצה את גיל השלושים. הוא ביקש פגישה נוספת. "זו היתה שיחה חזקה מאוד", משחזר לב. "אותו שחקן אמר שזו פעם ראשונה שפתאום, בבום, כולם שואלים אותו מתי הוא פורש. השחקן אמר לי: 'בשנה שעברה זה לא היה ככה. המשפחה שלי, המשפחה של החברה. כולם שואלים: 'תגיד, לא נמאס לך להיות האריה שהילדים משחקים לו בזנב? לא נמאס לך לרדוף אחרי כדור?'. הציפייה החברתית ממנו היתה שיפרוש. פתאום היתה עליו מסה של אנשים מוכרים שבשאלותיה דרשה ממנו בעצם לפרוש".
בדקת מה המשקל הסגולי של המשפחה בהחלטה על הפרישה של השחקן?
"אחד הדברים שגיליתי הוא שיש כאן פרדוקס מאוד גדול. בעוד שבמקצועות אחרים המשפחה הופכת להיות עוגן של אדם שעושה קריירה בת שנים, אצל ספורטאי תחרותי, במחקר שלי, זה בדיוק הפוך. אחד השחקנים הבכירים סיפר לי שכשהוא היה רווק היו לו יותר הצעות. עכשיו, נשוי עם ילדים, פחות מציעים לו. זה גם משפיע עליו מבחינה כלכלית: יושבי ראש לא חוששים להציע לו סכומים נמוכים, כי האופציות שלו מטבע הדברים מצטמצמות. יש ילדים, יש גנים, לא תעביר את המשפחה לצפון הארץ או לקבוצה באירופה." מסתכלים על קריירה ספורטיבית כעל עבודת חלומות, בעוד מהמחקר שלך עולה שהמצב כמעט הפוך. לא פשוט.
"הלחצים שעוברים על שחקן במהלך הקריירה הם עצומים. אפילו השפה שלו משתנה. הוא עובר לדבר על עצמו בגוף שלישי. 'הגוף שלי כבר לא סוחב', 'הרגליים שלי כואבות'. במקביל, השיח הופך להיות כלכלי. השחקנים כל הזמן מדברים במונחים כלכליים. אתה שומע שחקנים אומרים 'עזוב, ההוא גמר את הסוס', 'חיי המדף שלו הם כבר ככה', 'שווה לשים עליו כסף'. השחקן הוא בעצם סוג של פיון בתוך מבנה כלכלי. הוא נסחר כמטבע.
"גם הגוף עובר איזו שהיא החפצה. הופך להיות למעשה חפץ שנסחר כל הזמן. השיח הזה והמציאות הזו גורמת להם במידה רבה אף להסתכל עצמם בגוף שלישי. הגוף הופך להיות אובייקט שנשכר מפגרה לפגרה. הטענה שלי היא שהגוף הופך להיות מקור התנגדות לקראת הפרישה. אתה רואה ושומע שחקנים לקראת שנות השלושים שלהם, בלי סיבה אמיתית, מתחילים לעבוד יותר בחדר כושר, להשתמש באבקות שונות, תוספי מזון.
"אחד השחקנים אומר לי: פעם הייתי דופק קרואסון לפני משחק, היום אני בכל יום בחדר כושר. הגוף הופך להיות סוג של כלי אבל באותה מידה סוג של מקור התנגדות לקראת הפרישה".
אני מניח שגם התקשרות משחקת כאן תפקיד משמעותי.
"ברור. במהלך המחקר שמעתי יותר ויותר את הדיבור של הפרשנים. לשחקן מעל גיל 30 אחרי שני משחקים פחות מוצלחים 'כבר אין רגליים בהגנה'. נשמעים משפטים כמו 'והדרת פני זקן' ו'המבוגר האחראי'. התקשורת יוצרת עבור השחקן מציאות שלא משאירה לו מקום לדמיון.
"ברור לו שהוא כבר לקראת פרישה. אני טוען שזה אחד המנגנונים שמנווטים את הפרישה של השחקן. במידה רבה הוא גם תלוי בתקשורת, כי אם לא יכתבו עליו הוא לא קיים. המנגנון התקשורתי יוצר הבניה קשה בתהליך הפרישה".
המחקר של לב מנסה למעשה לתת מקום למונח "תרבות ספורט" שיש עדיין כאלה התופסים אותה כתרבות נמוכה. לב, בדרכו לדוקטורט, מנסה לתת מקום למונח נוסף: אנתרופולוג ספורט. "זה מעניין אותי מאוד", הוא מסכם. "אנתרופולוג לש את החברה, לש את המחקר. הוא נטמע בחברה. הוא מבסס את המחקר על כתיבה אתנוגרפית, תצפית משתתפת. זה מאוד מתאים לי".
מה ההבדל בעצם בין סוצויולוג ספורט לאנתרופולוג ספורט?
"אמר פעם מישהו באחת ההרצאות שסוציולוג מגיע לשדה המחקר ומחלק שאלונים. אנתרופולוג שואל אם אפשר להישאר לארוחת ערב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם