הימים הטובים: על הצפוי לישראל בליטא
הנבחרת ידעה תמיד לשלב הצלחות לצד כישלונות, אך בכיוון בו מתקדם הכדורסל הישראלי עוד נתגעגע לזמנים בהם החץ נטה לפעמים כלפי מעלה
משחקי ריגול: גרמניה מחכה לישראל
כספי: שנוביצקי יהרוג אותנו, ולא האחרים
אפילו בעשור האחרון, לאחר שהסגל שלה הפסיק לאכלס כוכבים אירופים כברקוביץ', ג'מצ'י וקטש, הנבחרת התמודדה עם המשימה באופן סביר: הפסדים מביכים לפורטוגל ב-2007 התקזזו עם ניצחונות יפים על קרואטיה וסרביה, והמבוכה באליפות נטולת הניצחונות ב-2009 נמחקה בזכות קמפיין המוקדמות המרשים שנה לאחר מכן.
אליפות אירופה בליטא עלולה להיזכר כרגע המפנה. נכון, ליאור אליהו הוא אחד השחקנים היצירתיים באירופה; אמת, גיא פניני פתח זה לא כבר בחמישייה בגמר היורוליג; ברור, דייויד בלו קלעי עצום; ויותם הלפרין, אסור לשכוח, היה שחקן רוטציה באולימפיאקוס. רק שבמדינת כדורסל בריאה השמות הללו אמורים להיות שחקנים משלימים.
אי אפשר להשוות את הרביעייה המובילה של הנבחרת לעוגנים של היריבות: גרמניה תציג אלוף NBA לצד אחד הסנטרים הטובים בליגה; הסגל של סרביה גדוש בכישרון ובסנטימטרים; בצרפת משחק אחד הרכזים
במרכיב אחד לא נופלת ישראל ממרבית יריבותיה: צוות האימון. במשחקי ההכנה נותרו שיבק, שמיר וקטש נאמנים לגישה שהובילה לניצחונות על מונטנגרו ואיטליה אשתקד - החלפת הגנות מתמדת והתקפה מהירה, שמטרתה להסוות את החסרונות של הנבחרת מתחת לסל.
הבעיה היא שיישום התוכנית בנוי על שתי החוליות החלשות ביותר של הנבחרת. הרכזים יצטרכו לקבל החלטות נכונות במגרש הפתוח ובפיק'נ'רול, אבל הקליעה הבינונית מבחוץ של מקל ואוחיון תהפוך אותם לטרף קל, בעוד ניסים לא שיחק בנבחרת כבר שנים ארוכות ונעימי לא בכושר. כדי לרוץ תזדקק ישראל לכדור, אבל במצבו הנוכחי של יניב גרין הוא יתקשה לספק לה די ריבאונדים.
לכן ייתכן מאוד שבימים הקרובים תיפסק ההדחקה. הכדורסל הישראלי ייאלץ להשלים עם מקומו הריאלי ביבשת, עוד לפני כניסתו לתמונה של הדור הבא, שצפוי להיות מוכשר פחות. אלו הבשורות הקשות באמת: קשים ככל שיהיו, עוד נתגעגע לימים האלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם