שוברת גלים: הכירו את רוני אשל
אין דבר שרוני אשל לא הספיקה בקריירת הגלישה הקצרה שלה. חופים מדהימים, עקיצה מחתול ים, שתי פציעות ואינספור גלים לטפס עליהם
רוני, בתרגולת מוכרת, קמה מהמיטה, מצחצחת שיניים, שמה בגד ים, בוחרת את אחד משמונת גלשני הגלים שברשותה, בהתאם להוראות, כמובן - ים גבוה, נמוך, שובב, רעשני - את כל הסוגים היא כבר פגשה ביותר מעשר שנות גלישה, ועוזבת את הבית לעוד יום של התמודדות עם אהבתה הגדולה.
"למה ים? אני מרגישה שאני נשארת צעירה לנצח", היא אומרת ממרום 27 שנותיה. "זו התמכרות לאדרנלין ומצד שני שקט נפשי שמנקה את הראש. לא מעניין אותי כל הבולשיט כמו ללכת לקניון, או לשבת עם חברות בבתי קפה. לא מעניינות אותי מסיבות. אני רוצה ללכת לישון ב-11 בלילה ולקום בשש, כי ביצוע טוב על הגלשן, זה העניין.
רוני פוגשת אותי בחוף זבולון בהרצליה, היכן שהרומן הגדול התחיל. היא בתם של טייס אל-על ומורה למחול שנולדה באקוואדור במהלך שליחות של אביה. תמיד אהבה ים, אבל את ילדותה העבירה בבתים המטופחים בכוכב יאיר, הרחק מהחוף.
בערך באמצע כיתה י"א, כשהחלה ללמוד בתיכון ברמת השרון, היא ירדה עם חברים לים, מישהו השאיל לה גלשן כדי שתנסה, וזהו, אי אפשר היה להוריד אותה. "גלשן שבור, בלי חרטום ושתי חרבות", היא נזכרת. "כל יום ההסעה של התיכון הייתה מורידה את התלמידים ואני הייתי אומרת לנהג 'תמשיך להרצליה'. בקושי הגעתי ללימודים. בפעם הראשונה שנכנסתי, הים היה בגובה מטר. לא יודעת איך הצלחתי לעלות, לא ידעתי איך אני יוצאת. נשארתי עד החשיכה וזה לא הפחיד אותי.
למחרת, באור ראשון, כבר חזרתי".
"שנתיים אחרי שהתחלתי לגלוש, נכנסתי לתחרויות," היא מספרת. "הלך לי סבבה, זכיתי באליפות הארץ, אבל אולי היינו שמונה בנות. שנתיים אחרי זה 20 בנות, אמרנו 'וואו'. היום זה מדהים, כבר לא מתייחסים אלינו כאל קטע מיוחד".
איך את מסבירה את התופעה?
"יש כאן רצועת חוף אחת ארוכה. המרחק הכי גדול מהים הוא 30 דקות נסיעה, שבחו"ל זה נחשב ליד הבית. מזג האוויר מדהים. המים לא כל כך קרים בחורף. אנשים לא מכירים את הגלים שיש בארץ. שואלים אותי, 'יש גלים בישראל? אין גמלים?'. יש פה גלים יותר טובים מבפלורידה, וזה ספורט לא כזה יקר. גלשן משומש אפשר להשיג ב-1,500-1,000 שקל. חליפה ממש טובה זה עוד 1,500 שקל. לא כמו סקי, או אופניים".
העובדה שאבא שלה טייס קיצרה את הדרך כגולשת מקצועית. היא הכירה את חופי ברזיל, ארגנטינה, פורטוגל, צרפת. בחמש השנים האחרונות היא לא מפספסת את האי באלי שבאינדונזיה, שלא לדבר על הוואי, פורטו ריקו. גרה תקופות בקוסטה ריקה, סאן דייגו. הגיעה למקום שביעי באליפות אירופה, האלבום שלה מלא בתמונות ניצחון.
"בפורטו אסקונדידו, מקסיקו, פגשתי את הגל שלי", היא מספרת. "חוף מאוד מסוכן שבכל עונה מתים בו גולשים,
את בחורה אמיצה?
"אמא שלי אומרת שהייתי פחדנית בגיל צעיר, אבל תכל'ס אני כבר לא. צריך אומץ. גרתי בקוסטה ריקה, באמצע הג'ונגל, הייתי מוצאת נחשים בכביסה, מתחת לכיור. עקרבים היו עולים עליי באמצע הלילה. באוסטרליה אתה לוקח גל ורואה כריש לידך. בפעמים הראשונות זה היה מאוד מפחיד. רצתי על המים בדרך החוצה, עד שאתה מתרגל כי כולם גולשים ולא קורה כלום, אלא אם כן זה כריש לבן ואז רוב הסיכויים שלא תזכי לספר. מג'וקים, אגב, אני עדיין פוחדת".
אשל הייתה גולשת תחרותית מבטיחה עם ספונסרים ותחרויות על פני הגלובוס עד שסדרה ארוכה של פציעות הכריעה אותה. את רצועות ברך ימין היא קרעה בקוסטה ריקה. "הסבירו לי אחרי, 'את לא יכולה להתחרות באליפות אירופה', אמרתי, 'חכו ותראו'", היא נזכרת. "נכנסתי לפיזיותרפיה הארד קור ובו בזמן עשיתי הכנה מנטלית, חזרתי אחרי הפציעה וגלשתי אפילו יותר טוב".
מקום שביעי באירופה, פספסה בקצת את הגמר, אבל אז, בבאלי, קרעה את רצועת הברך השנייה. "אני ואחי קרענו באותו יום, הוא שעתיים לפניי", היא מחייכת. "ירדתי אז לים, הסתכלתי על הגלשן ואמרתי 'פאק, אין כמעט שעווה', שבעצם היא זו שמחזיקה אותי. נכנסתי למים ואז תוך כדי הברך נכנסה פנימה. באותו רגע ידעתי שקרעתי, אבל חשבתי שזה השבוע האחרון בבאלי ונגמר הטיול. תפסתי עוד שניים-שלושה גלים עם רצועה קרועה. אחרי זה הופיעו כאבי תופת".
הפעם, תקופת ההחלמה הייתה יותר ארוכה ומייסרת, אבל החלום נשאר. כשחזרה לעצמה אמרה שתיסע להוואי להיכנס לכושר תחרותי מלא, אבל בדרך תעצור אצל קרובי משפחה בסאן דייגו, תנסה את כוחה בחוף בלאקס, האהוב במיוחד על הגולשים המקצועיים.
ביום האחרון, כשנכנסה למים הרדודים, הרגישה מכה חזקה וכאב איום בכף הרגל. בחול התחפר לו סטינגריי, חתול ים שבדרך כלל לא נחשב תוקפני, אלא אם הוא מרגיש מאוים. אשל כנראה דרכה עליו או עברה לידו ואז באינסטינקט חייתי הוא הרים את הזנב, שם חבוי עוקץ וארס, והפגיעה בדרך כלל רחוקה מלהיות נעימה.
"הכאב הכי נוראי שחשתי בחיי", היא מספרת. "כמו סכין יפנית שנכנסת לתוך הרגל. יצאתי החוצה, התפתלתי, חשבתי שאני הולכת למות. במשך חמש שעות הדם לא הפסיק לרדת. המצילים הוציאו אותי, טיפלו. מתברר שבאותו בוקר שלושה גולשים נעקצו".
תוך יומיים רוני כבר חזרה לגלוש, אבל לא ידעה שהארס יגרום לזיהום ויתיישב בדיוק על העצב. אחרי שנה, בניתוח בהרדמה מלאה, נגמרה פרשת חתול הים, אבל אז באו שישה חודשי החלמה על קביים שבסיומם אשל הבינה שהסתיימה הקריירה התחרותית.
היום רוני אחרי לימודי מינהל עסקים, עוסקת בכל מיני מיזמים בנושא גלישה. מארגנת תחרויות פריסטייל להמונים, מוסיפה אומנות. השבוע היה אירוע ראשון בהרצליה, בעתיד מתכננת עוד כשיש לה חזון להפיכת הענף לפופולרי ומפותח. "בלי התחרויות אני יותר נהנית מגלישה", אשל מודה. "לא מעניין אותי היום אם אני גולשת יותר טוב או פחות טוב, אני פשוט אוהבת לגלוש ואלה שני דברים שונים.
"אני עדיין קמה כל בוקר בשש, לא כי אני רוצה להיות אלופה, אלא בגלל שאני רוצה להיכנס למים, ועם כל המקומות שהייתי בהם אני הכי נהנית בישראל. תחשוב שאם באמצע הלימודים יש חלון, אני יכולה לצאת לגלוש. אין דבר כזה בעולם".
"בחורף אני הכי אוהבת לגלוש," היא מדווחת. "אין יותר כיף מלקום בבוקר, לשים חליפה ולהיכנס לים. בבית אני יכולה להרגיש קפוא, אני מסתובבת עם סוודר, נעלי בית. קר לי, אבל מיד אחר כך אלבש חליפה, אצא לרחוב יחפה, מסביב יירד גשם. כשאתה יודע שאתה הולך לגלוש, אתה לא מתייחס. לא מרגיש קור, חום. ממש כמו כאב. האדרנלין משתולל בגוף ולהרגשה הזו אני מכורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם