מחליף דיסק: דן שמיר לא חושש מאליפות אירופה
שבועיים וחצי לאליפות אירופה, עוזר מאמן הנבחרת דן שמיר מאבחן את הבאגים במערכת הכדורסל הישראלי. פותח מחדש את קובץ הפועל ירושלים ומוכן לאתחול הקריירה בחולון תחת פיני גרשון. ואגב, מתברר שגם ללפ-טופ יש רגשות. באמת
לפני יום הולדת ,30 דן שמיר כבר סומן כיורש פונטציאלי. אחרי השתלמות כעוזרו של פיני גרשון במכבי ת"א, הוא הפך למאמן הצעיר בתולדות הפועל ירושלים, הוביל אותה לשני גביעים (וריבאונד אחד מדאבל,( ובסוף עזב באמצע עונה, אחרי זובור תקשורתי שאף נסיך ירושלמי לא פגש, אולי פרט לדן מרידור.
אחר כך הגיעו שנתיים בבני השרון, בשיאן כמעט והדיח את מכבי ת"א במשחק 5 בפלייאוף. ומצד שני, פעמיים הם נשארו מחוץ לפיינל-פור, ובינתיים גם מהרצליה הוא נפרד לפני תום החוזה - נתון שלא הפריע לגרשון להפקיד בידיו בטבעיות את פרויקט השיקום המתוקשר שהוא מנסה להוביל בחולון.
לשם עוד נגיע, אבל עוד קודם מחכה לשמיר אליפות אירופה ראשונה בקריירה, כעוזר המאמן הלאומי של אריק שיבק. הזדמנות מצוינת לעצור ולבדוק איפה אנחנו נמצאים, איפה הוא נמצא, ולאן כולם הולכים.
גם ללא קשר לסימני השאלה סביב עמרי כספי הפצוע, ישראל מגיעה לאליפות אירופה בסיטואציה מוזרה. כמו כל שנה, שוב שלוש נבחרות מכל בית יעלו מהשלב המוקדם. היעד האוטומטי של נבחרות ישראל, מאז התפרקה אירופה לחלקיקי נבחרות אקס יוגוסלביות.
רק שבניגוד לנוהל בו צריך לנצח מקדונים, פורטוגלים או לטבים תורנים, כשכל הישג מסביב הופך לבונוס, השנה הורחבה האליפות, וכדי לשרוד שלב אחד צריך להשיג לפחות שני ניצחונות מול דירק נוביצקי וחבריו, טוני פארקר ושות,' סרביה, או איטליה.
"לא, ההגרלה לא מבאסת." פותח שמיר באופטימיות זהירה, ומיד מצרף הסבר מנומק שעלול לבאס הרבה יותר. לפחות לטווח הארוך. "בעצם, יש בית אחד שהייתי מתחלף איתו בשמחה. בכל יתר הבתים לא פחות קשה מאשר אצלנו. לקבל את ספרד, קרואטיה או רוסיה לא יותר קל."
בתרגום חופשי, אירופה בורחת ומצבנו בעייתי משהו. אתה רואה סרט שנחבור לכדורגל, ונתרגל לראות אליפויות אירופה בטלוויזיה?
"יכול להיות מצב שהעפלה לאליפות אירופה לא תהיה מובנת מאליה. אנחנו לא הולכים לתקופה קלה. בכל מקרה, גם עם היריבות האלה, אני לא חושב שאין סיכוי. גרמניה, צרפת, סרביה וגם איטליה מצוינות, אבל לאורך הקריירה יצא לי לשחק בבתים מאוד מאוד קשים, וגם בכאלה שנראים מהצד יותר נוחים, ולפעמים דווקא בבתים הקשים דברים לא צפויים קורים.
"יש הפתעות, משחקים שלא השתתפת בהם יכולים לטרוף לכולם את הקלפים,
"אין ספק שכולם חייבים להיות בשיא. לפני שנה היה קמפיין מאוד מוצלח, עם אווירה מצוינת, אבל מקצועית היו הרבה דברים שנצטרך לעשות יותר טוב, ואני מאמין שנעשה יותר טוב. בכלל, אני אוהב לשחק נגד הקבוצות הטובות. באופן מובהק, במשחקים כאלה שמים הרבה שטויות בצד, ונראים יותר טוב."
עובדים אחרת כשאתה אנדרדוג מובהק?
"ההכנות לא משתנות. בנבחרות גם אין זמן. מאמנים יכולים לעשות דברים יצירתיים, אבל זו לא קבוצה שעובדת שנה שלמה ואפשר לגבש לה סגנון ייחודי. מכבי, לדוגמה, התחילו השנה ללחוץ ויצרו DNA חדש למועדון. בנבחרת מתבססים על הרגלים שהשחקנים חיים ביום יום."
את ההרגלים האמורים מתחילים לאסוף בגילאים הצעירים. גזרה שבעבר הלא רחוק נחשבה גאוות הענף. בתחילת האלף שתי נבחרות עתודה שונות הגיעו למדליית כסף באליפות אירופה. בשנים האחרונות, הצעירות נשרו כליל מדרג א.'
שמיר לא אחראי ישירות על טיפוח נוער כבר די הרבה שנים, אבל כצרכן של כישרונות פוטנציאליים, מאמן נוער בעבר ומנהל בית ספר למאמנים בהווה (כן, גם את זה הוא עושה,( הסברים למצוקות בקו הייצור יש לו. חלקם גלובליים, חלקם מאוד מקומיים.
"לדעתי, ליגת העל לבתי הספר היתה אחד הזרזים להתרסקות. עבור הגימיק, כדי להביא את כל בית הספר למשחק כקהל, איבדנו המון המון כדורסל. זו היתה הילה ריקה מתוכן של שידורים ישירים בטלוויזיה, על חשבון לימוד המשחק ואימון רציני. שחקנים עברו במקביל לידיים של כמה מאמנים, כשבבתי הספר עבדו, כמובן, בעיקר על דברים טקטיים והכנה למשחקים, ולא נתנו לילדים את הטיפול הנדרש.
"זו היתה קטסטרופה ידועה מראש, שהועדפה משיקולים כלכליים של מקבלי ההחלטות. פשוט נורא. במדינה קטנה עם משאבים מצומצמים כמו שלנו, כדורסל לא יכול להתפתח בבתי הספר. אין דבר כזה בעולם. קח את ירושלים. נניח שיש בעיר 20 בתי ספר, ונניח שאחד מהם יצליח להרים קבוצת ליגת על. רק שאני לומד במקום אחר ולא מתאים לי, או למשפחה, שאעבור. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר, גם לא על עשרה אחוז מפוטנציאל הכישרונות."
מה חלקן של הנבחרות הצעירות?
"גם כאן היו שינויים. פעם אליפויות היו נערכות כל שנתיים, ובין לבין עבדו באיגוד במסגרת מאוד מקצועית. ככה הצליחו נבחרות העתודה של שיבק וחרוש, והנוער של אדלשטיין. לפני כמה שנים פיב"א עברו לערוך אליפות מדי שנה, ולצערי, באיגוד שינו מיד את תוכניות העבודה, ובמקום שנה ועשרה חודשים של עבודה די איכותית, עברנו למשהו כמו חצי שנה ברוטו.
"עד שאוספים שחקנים ומתגבשים, נשארו בפועל שלושה חודשים, ובהם מתכוננים לאליפות. כל ההיבט של העבודה ובניית שחקנים הלך לאיבוד. לפני שנתיים דברים השתנו כשהקימו את האקדמיה, וכבר רואים תוצאות ראשונות."
אפשר לזרוק חלק מהאחריות גם על המאמנים הבכירים שלא בהכרח מתאמצים לטפח צעירים? אולי על כמות הזרים, שמנטרלת כמעט לחלוטין אפשרות לתת לישראלים תפקידים ראשיים?
"אין ספק שמספר הזרים הוא חלק מהעניין, אבל להאשים את המאמנים זה מצחיק. פעם שיחקו שני זרים ונשארו 120 דקות לישראלים. הימים השתנו, וכל העולם עובד אחרת. אי אפשר להילחם בזה. בכלל, השינויים הסוציואקונומיים הגלובליים משפיעים על גידול צעירים. כשהייתי ילד, חזרנו הביתה, ראינו שבטלוויזיה יש חדשות בערבית, לקחנו כדור ויצאנו למגרש לשעות. הזמן הזה חסר."
לספרד האינטרנט לא הגיע?
"תדבר עם מאמנים בכל העולם. גם שם יש משבר משחקי כדור נולדו ברחוב. האמריקאים למדו כדורסל בפארקים. כדורגל בברזיל שיחקו על חוף הים. היום מגדלים שחקנים בתנאי מעבדה."
באוקטובר הקרוב ייצא שמיר (35) לעונה חמישית כמאמן ראשי בליגת העל. עדיין צעיר, וכשחושבים על זה, כנראה שעדיין לא מפוענח עד הסוף. מצד אחד, יש לו תארים, ולא פחות מרשים, חותמת כנות מהמאמנים הכי גדולים שמסתובבים כאן. הוא מאוד קרוב לדייויד בלאט, וגם לפיני גרשון. גם מאריק שיבק תשמעו עליו רק מלים טובות, והרבה. בענף צפוף, שלא מפורסם בהכרח בפרגון חוצה גבולות, המקצוענות והמקצועיות שלו הן כמעט קונצנזוס.
מצד שני, קריירת הסולו שלו עברה ועוברת לא מעט עליות וירידות. אמרו שהוא מאמן מתוכנת. בקי בחומר ברמות נדירות, אבל נאמן באובססיביות לתיאוריות, תבניות ומספרים. ובעיקר, עקשן גדול. ראה מקרה נואל פיליקס, שהחתים בירושלים אחרי הפרסה של האמריקאי במכבי ת"א. שמיר, לפחות ככה זה הרגיש, רצה להוכיח שהוא יודע יותר טוב, שאצלו זה יעבוד.
"בעונה השנייה בירושלים עשיתי המון שטויות," הוא אומר היום. מודה שהשתנה. לא שצריך עדויות, כשרואים את היחסים הנוכחיים שלו עם שחקני הנבחרת. וזה מאמן שסירב עקרונית לנהל שיחות אישיות עם שחקניו, והעדיף, גם במשברים הכי קשים, לרכז את הקשר בתדרוכים טקטיים וכדורסל נטו. עכשיו מגיעים גם הסברים: "אני מאוד שלם עם איך שאימנתי בירושלים בעונה הראשונה. הייתי מאוד צעיר, היו הרבה כוכבים, והחלטתי לאמן בצורה מאוד מרוחקת.
" לדעתי, החלטה מאוד חכמה. רציתי להעביר מסר, וכשאתה חדש, וכל הזמן בודקים אותך. אם כל הזמן תדבר עם שחקנים, יכולות להיות לזה השפעות שליליות. להתרחק היתה הדרך שלי להדביק את הקבוצה. וזה עבד. היינו נגיעה מדאבל, שלושה חודשים אי אפשר היה לנצח אותנו."
אז מה קרה בעונה השנייה?
"עברנו זעזוע גדול, ושוב, אין ספק שעשיתי הרבה שטויות. חלקן היו להגיד לעצמי שאני יכול לקחת שחקן, שאני רואה בו משהו מאוד מיוחד, ולהפוך אותו למה שראיתי בו. זה מאוד הצליח עם טרנס מוריס, ולא הצליח במקרים אחרים. פעם הייתי לוקח סיכונים מאוד גדולים. אנשים משתנים. היום אני הרבה יותר זהיר."
הסטיגמות שנדבקו אליך במלחה, עוד מציקות?
"ממש לא," הוא עונה בפסקנות. לרגע לא מנסה לטעון שהכינוי 'מאמן לפ-טופ' נדבק אליו בגלל חיבתו לסוליטר, אבל בדרך מבקש לסמן פרופורציות.
"אני לא אומר שהסטיגמות לחלוטין לא נכונות, רק שלוקחים את זה רחוק מדי. נכון שבתפיסה אני נותן הרבה פוקוס לנתונים, לפן התיאורטי. אני לא מאמן שיכול לחשוב על האימון, חצי שעה לפניו. אני חייב לדעת מה עושה הקבוצה שמולי.
"בטח ובטח אם הפסדנו במקרה בשני המשחקים האחרונים. בתיכון הייתי בבית-ספר לאומנויות. הייתי פריק של קולנוע, וראיתי המון סרטים. היום אני בקושי צורך אמנות, כמעט לא רואה סרטים. זה ביטוי מאוד מובהק למה שקרה לי בחיים. אני עסוק בכדורסל 20 שעות ביממה.
"מצד שני, כן היו ויש יחסים אישיים. אני לא אדם שמכניס פראנויות למערכת. אני נותן לעבוד. לא מפחד שידברו עליי. החברים הכי טובים שלי היו עוזרים שלי, ואין לי בעיה שהם ידברו עליי עם השחקנים.
"בסופו של דבר, גם השחקנים מירושלים, חג'ג,' טפירו, פניני, מרקוביץ,' חברים מאוד טובים שלי היום. הקיץ שני שחקנים מבני השרון עוברים איתי לחולון. אחד מהם, למרות קיצוץ משמעותי בשכר לדן גרונפלד היו הרבה הצעות. הם באים, כי יש חיבור טוב.
"למאמן תמיד יהיו תקופות יותר ופחות טובות. המבחן הוא בביטחון העצמי, ביכולת לאהוב גם את הימים הקשים. את ההתמודדויות. את התחושה שהקבוצה שלך מתפוררת, ואתה צריך להרכיב אותה בחזרה. לחיות בשלום גם בימים בהם לא ישנים טוב בלילה, ושכותבים עליך דברים לא נעימים בעיתון. העולם מלא במאמני כדורסל מצוינים, שמבינים כדורסל, אבל לא החזיקו מעמד בסיטואציות כאלה. אנשים שמעדיפים להיות עוזרי מאמן, או לאמן רק בסיטואציות יותר שלוות."
אם כבר מדברים על עוזרי מאמנים, ההחלטה להצטרף אל פיני בחולון לא מלחיצה? מאמנים בדרך כלל מאוד חוששים לוותר על מקומם הבלעדי בהיררכיה.
"פיני הגיע לחולון כדי לנהל את המועדון שיווקית, כלכלית, מקצועית וארגונית. הוא לא בא כדי לאמן את הקבוצה, ולא כדי להיות מאמן-על. גם לא בעתיד. אין לי ספק בכך, ומצחיק אותי כשמדברים על זה. הוא יהיה מעין ג'נרל מנג'ר, תפקיד מאוד חשוב, שחשוב עוד יותר מי עושה אותו.
"לא הרבה אנשים באמת יכולים לעשות את זה. דייויד בלאט יכול. פיני יכול. כמאמן, זו פריבילגיה אדירה בשבילי. יש לי עם מי לדבר, עם מי להתייעץ. ג'נרל מנג'ר אמיתי יכול לתפוס אותך ולשאול איפה יכול לעזור לך. לקחת אותי הצידה, ולהגיד: 'אתה צריך להיכנס בו עכשיו.' 'לך תעיף בקבוק מים בחדר ההלבשה.' ולחילופין, להגיד לי 'תירגע."'
פיני אמור להגיע לאימונים?
"אני מניח שיבוא. לפחות לחלקם."
הוא יישב על הספסל במשחקים?
"זו החלטה שלו. כרגע הוא אומר שלא, ושהוא יישב ביציע. אבל אתה נכנס לפרטים שבינינו לא חשובים. יש מאמנים שיכולים לפחד לעבוד עם פיני. אני עבדתי איתו שלוש שנים, ועבדנו נהדר ביחד. כשיש בעיות או מתיחות בין אנשים, מאוד חשוב להגדיר גבולות. בין אנשים שטוב להם אחד עם השני, זה פחות חשוב. מצדי, שיישב על הספסל. אין לי בעיה עם זה."
אתה כבר מוכן נפשית להנפה הראשונה על כתפי האוהדים?
"אני מכיר את הקהל בחולון רק מהצד. יודע מה זה לבוא למשחקים, ולראות את האווירה. מה זה לארח אותם בבני השרון, ולראות 300 אוהדים משתלטים על היציע במשחק חוץ. בוא נקווה שאהיה על הכתפיים, ולא על הרצפה ושידרכו עליי."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם