עשוי מברזל: סיפורו של אלי הרשקוביץ
קרע בעורק הראשי, שברים בלסת, בעצמות הפנים ובארובת העין - כל אלה לא עצרו את אלי הרשקוביץ, שנפצע קשה בתאונת אופניים באוגוסט 2010 וכמעט מצא את מותו. עשרה חודשים לאחר מכן הוא כבר הגיע אל קו הסיום בתחרות "איש הברזל" באוסטריה. לקרוא ולא להאמין
ואז נופל האסימון. מבין שמשהו לא טוב קרה, עדיין לא מעכל שזו תאונה. מבין שאני באמבולנס, מנסה להעריך את מצבי – אני לא מצליח למקד את הראיה, לא מבין מה אני רואה. אני שומע, מרגיש את האצבעות, יכול להזיז ידיים ורגליים, עונה לשאלות בנאליות כמו שמי, בן כמה אני, איזה יום היום, שמות הילדים, מה אני זוכר... השאלות מביכות אותי, אני מבין שמטרתן לבדוק את מצבי. מנסה לענות ללא ציניות, עד כמה שאפשר.
כמעט שנה חלפה מאז נפצע אלי הרשקוביץ באורח קשה בתאונת אופניים. זה קרה ביום שבת, ה-7 באוגוסט 2010 כשהוא איבד שליטה על אופניו והתרסק. הרשקוביץ סבל מקרע בעורק הראשי, שברים בלסת, בעצמות הפנים וארובות העיניים, למעלה מעשרה שברים, חתכים רבים ושטפי דם.
אבל הרשקוביץ שרד. ולא סתם שרד – חזר לפעילות גופנית מלאה, ולאחרונה השתתף בתחרות "איש הברזל"באוסטריה, עשרה חודשים בלבד אחרי התאונה, והשלים אותה במלואה.
"הקסדה והמשקפיים הצילו את חיי ואת ראייתי בפעם הראשונה", משחזר הרשקוביץ את המפגש עם האספלט באותו יום בו נפצע, "החברים והמדריכים שעזרו לי בעודי שרוע חסר אונים על הכביש עשו זאת בפעם השנייה, והרופאים בבית החולים הדסה עין כרם -בפעם השלישית".
לאחר הניתוחים והטיפולים שעבר, התקשה הרשקוביץ אפילו לעמוד. "אפילו מקלחת הייתה עבורי משימה קשה, על אחת כמה וכמה הליכה או פעילות אחרת", הוא נזכר, "אבל מיד כשהשתחררתי החלטתי לחזור לפעילות נורמלית, ובכלל זה פעילות ספורטיבית".
אלי נאלץ, כמובן, לוותר על מרתון ברלין, אליו נרשם יחד עם בנו, רום, אך לא הסכים בשום אופן לוותר על פעילות גופנית סדירה. "יצאתי לריצה קצרה ליד הבית כדי לבדוק את יכולתי, ותוך מספר דקות מצאתי את עצמי עם אף חבול על המדרכה. הבנתי את המסר".
מאז, ובצורה הדרגתית, חזר הרשקוביץ לפעילות איטית ומבוקרת. רופאיו אסרו עליו לרכב או לשחות, ובחודשים הראשונים חזר אלי לכושר באמצעות מכשיר ה-Trainer. בדיוק שלושה חודשים לאחר התאונה שב הרשקוביץ לרכיבה ראשונה, וחזר רועד מהתרגשות.
לאחר שהמשיך באימונים הדרגתיים והגביר באיטיות את נפח ועומס התרגולים, מצא הרשקוביץ מטרה חדשה לשאוף אליה. "לפני הפציעה נרשמתי לתחרות איש הברזל באוסטריה, אבל ממש לא ידעתי מה יהיה קצב ההחלמה וההתאוששות", סיפר, "החלטתי להמשיך באימונים בלי לקבוע מטרה,
ב-19 בפברואר, חצי שנה בדיוק לאחר שכמעט מצא את מותו, חזר אלי הרשקוביץ באופן רשמי אל עולם הספורט כשהשתתף בחצי המרתון בעין גדי. בסיום הריצה – אותה סיים בתוצאה טובה משמעותית מכל ריצות חצי המרתון לפניה, כולל לפני התאונה – הגיע הרשקוביץ להחלטה: נוסעים לאוסטריה.
"מאמני הכין תוכנית שתקדם אותי לעבר המטרה", הוא מספר, "התמקדתי באימונים מבוקרים ללא תחרויות אימון או מבחן בדרך. שיפרתי את השחייה, התחזקתי ברכיבה וערכתי אימוני החלפות – משחייה לרכיבה ומרכיבה לריצה".
"במבט לאחור, כשניסינו להבין מה באמת קרה שם, הגענו למסקנה שנוצרה עייפות גדולה לאורך תהליך האימון", מסביר מאמנו, רן שילון, "ביום שלפני התאונה אלי ערך ריצה ארוכה וכנראה שהגיע ממש עייף לאותה רכיבה אומללה".
"כשאלי קיבל את ההחלטה להתאמן לאיש הברזל, היינו צריכים למצוא את האיזון בין המעמסה של האימונים ובין ההתאוששות", ממשיך המאמן, "העדפתי עבודה מדוייקת בשימוש של כלים מדוייקים, ביניהם בדיקה קבועה של דופק מנוחה, שימוש במד דופק ולא בהרגשה סובייקטיבית לקביעת עומס האימון, אלי לא מתחיל אימון בלי שעון פולר על היד
2,500 ספורטאים השתתפו בתחרות "איש הברזל", והפתיחה לא בישרה טובות מבחינתו של הרשקוביץ. "מיד בתחילת השחייה מישהו החליט שהמשקפת שלי לא במקומה, והצמיד לי אותה בחבטה לארובת העין. ראיתי שחור, מזל שיש לי שם חיזוק פלטינה. נכנסתי להיפר-ונטילציה וניסיתי להירגע ולהסדיר את הנשימה, אבל גם להמשיך בתנועה, אך נשארתי מאחור".
אלא שטעות ניווט קלה של קבוצת השוחים המרכזית החזירה את אלי לעניינים. "מצאתי את עצמי שוחה לבד בלב האגם כשדבוקת השחיינים נמצאת כ-100 או 200 מטר מימיני, אבל ככל שהתקדמתי ראיתי יותר שחיינים חותכים לכיווני. בטחוני גבר וראיתי את העקומה האחרונה וסוף מסלול השחייה", הוא מספר.
"רגע לפני היציאה מהמים הרגשתי כאב חד. אנשים משכו אותי החוצה, התחלתי לרוץ לשטח ההחלפה אבל הכאב מתגבר – שריר נתפס. עצרתי, ניסיתי להרפות ולעסות את השריר וצלעתי לאזור ההחלפה".
מתחילת קטע הרכיבה ועד סיום המירוץ, הרשקוביץ המשיך לסבול מההתכווצות בשריר ברגלו, אבל הוא המשיך לדווש. "הכאב לא אפשר לי לפתח מהירות, וניסיתי לשמור מרחק מהרוכבים האחרים כדי לא להיפסל. מדי פעם הצרתי כדי להרגיע את השריר הבעייתי, והקפדתי לשתות ולאכול כל הזמן".
בשלב זה כבר השלים הרשקוביץ עם העובדה שיסיים את הרכיבה בזמן ארוך משתכנן, אבל לפתע משהו השתחרר. "הייתה אווירה נהדרת, רוכבים שעקפתי או שעקפו אותי עודדו אותי, והרגשתי משוחרר. פחדים שהיו לי בירידות נעלמו – בפעם הראשונה אחרי התאונה. הרגשה מדהימה. אשתי מיכל סיפרה לי אח"כ שבכל פעם שראתה אותי על האופניים, היה חיוך ענק מרוח לי על הפנים".
בשלב המרתון שילב אלי ריצה יחד עם הליכה, בידיעה שאת המסלול הזה הוא מסיים, ויהי מה. "זכרתי את התדריך של רן – לשמור על תנועה מתמדת ולא לעצור לרגע. השתדלתי להדחיק את הכאב, ובקילומטר ה-39 כבר הרגשתי את הסוף. זו הרגשת סיפוק עילאית. ככל שמתקרבים לקו הסיום אנשים מעודדים יותר, וכשחציתי את קו הסיום הכרוז הכריז – "אלי מישראל הוא איש ברזל!".
"למרות התאונה, למרות הכאבים ברגל שליוו אותי בכל התחרות, סיימתי את המסלול. ניצחתי. למרות הקשיים והכאבים הצלחתי ליהנות מהתחרות, מהיכולת לשחות, לרוץ ולרכב במקומות קסומים. כבר עכשיו ברור לי שזו לא התחרות האחרונה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם