הלב והשכל: שארפ הסמל של מכבי ת"א מאז מיקי ומוטי
כל מאמן שמדריך פרחי כדורסל צעירים צריך להחזיק בתיק DVD עם קטעים נבחרים של שארפ. לא כדי להראות את גדולתו של דריק, אלא דווקא בשביל להמחיש עד כמה רחוק יכול שחקן מוגבל להגיע.
מאה וארבעה שחקנים שהתחלפו ליד שארפ בשנותיו הארוכות במכבי ת"א. בענף שבו קבוצות מחליפות סגלים שלמים בכל קיץ, בליגה שבה אוהדים מתחננים לפרצוף מוכר שאפשר יהיה להזדהות איתו, שחקן הבית המזוהה ביותר של מכבי ת"א מאז מיקי-מוטי היה אמריקאי מפלורידה שנחת בטעות בחדרה, ובדרך ליד-אליהו עבר במגדל-העמק.
דריק שארפ, הרבה לב ושכל צילום: אי-פי
לא ששארפ היה נטול כישרונות: היו לו רגליים טובות ויד נפץ, אבל מה שבאמת הביא אותו לאן שהביא הם שני איברים פנימיים - הלב והשכל. לא היתה לו קליעה בתנועה, וגם לא חדירה, וכמובן לא גובה, אבל בכל פעם שעלה על הפרקט הוא היה שלם ששווה הרבה יותר מסכום חלקיו.
לפני כשנתיים אירחנו את שארפ באולפן של ערוץ הספורט. אלה היו ימים רעים למכבי ת"א, עם צרות בכדורסל ואווירה עכורה שאפיינה את דמדומי סוף הקדנציה של פיני גרשון.
שאלנו את כל השאלות הקשות, אבל שארפ נכנס לאולפן מחייך ואופטימי וגם התעקש להישאר כזה. תוך כדי שיחה ירד לי האסימון: כשהאיש מדבר על כך שהקבוצה חשובה יותר ממנו, הוא באמת מתכוון לזה. נכון, שחקנים אומרים את זה תמיד,
אבל לרוב זה מהפה ולחוץ.
לא אצל שארפ. הוא חשב באמת ובתמים שחובתו לשים בצד את האגו והמאוויים האישיים ולתת לקבוצה את מה שהיא זקוקה לו, גם אם זה ארבעים דקות של נפנוף מגבות ועידוד מהספסל.
בענף שבו גיל הפרישה הולך ויורד, שארפ הוכיח בשנים האחרונות שאפשר להזדקן בכבוד בכדורסל. ששחקן מתבגר לא חייב להרעיל את האווירה על הספסל ולהפוך לבדיחה שמביישת את עברו.
הרגליים וההגנה כבר לא מה שהיו, הדקות הלכו ונעלמו, אבל בכל פעם שהוא עלה ידעת שיקרו שני דברים: אל"ף, הוא ייתן את המקסימום; ובי"ת, השומר שלו יעשה את הטעות שכולם עושים כבר עשרים שנה, יעזוב אותו כדי לעזור בהגנה, ויחטוף בתמורה את העונש הקבוע בחוק: שלשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם