ואמוס, רפא: חוויות מגמר ווימבלדון
"מספר דקות אחרי שגמר ווימבלדון הסתיים, כבר הייתי על הרכבת בחזרה למרכז העיר. נסעתי עד ללונדון כדי לראות את נאדאל זוכה בתואר אבל נאלצתי לחזות בשור ממיורקה מסתפק רק במקום השני". רשמים מגמר ווימבלדון
נובאק דיוקוביץ' מטייל בווימבלדון. איזה עונג צילום: דב גרינבלט
יומיים קודם לכן, בשישי בצהרים, אני נוחת בהיתרו ומחכה בתור לבידוק הדרכונים ביחד עם יונית לוי ועידו רוזנבלום, חמושים במשקפי שמש. אה, כן, ועם עוד 450 איש שהגיעו מתל אביב.
השניים, כצפוי, לא מצליחים להסוות את עצמם ומעוררים עניין רב והתלחשויות בקרב הישראלים: "היי, הנה ההיא מהחדשות". ורוזנבלום? אלוהים, כמה שהוא גבוה. יום למחרת, בשבת, אני רואה את השניים מטיילים להנאתם בסוהו של לונדון. בעיר של 8 מיליון איש, מה הסיכוי שזה יקרה??
בשנה שעברה הגעתי לתור בכניסה למתחם ווימבלדון בשעה תשע וחצי וקיבלתי מספר 1093. השנה החלטתי להקדים והתייצבתי כבר בתשע. המספר? 1389. הקופות נפתחות רק בעשר וחצי, שלוש שעות וחצי לפני תחילת משחק הגמר, אז בשעה וחצי הראשונות אין תזוזה.
מה עושים? פורשים מגבת על הדשא, מורידים חולצה, מרכיבים משקפי שמש ומשתזפים בשמש הלונדונית החמה של יולי. כעבור שעה וחצי הקופות, המרוחקות מאות מטרים ממני, נפתחות והתור מתחיל לזוז. בשתים עשרה אני כבר בתוך המתחם. 3 שעות. לא נורא.
ווימבלדון. שבועיים של איכות
צילום: דב גרינבלט
למרות שאני מגיע לכאן כבר למעלה מעשור, מאז 2001, השנה בה איוואניסביץ' ניצח בגמר את ראפטר האוסטרלי, בכל פעם אני מופתע מחדש מכמה שהמקום הזה יפה, ונקי, קלאסי ומעורר כבוד. עם כל הכבוד לקאמפ נואו או לאולד טרפורד, זהו מתחם הספורט החשוב ביותר בעולם.
וזו בדיוק הסיבה ששחקני ואלופי עבר כמו ביורן בורג, בוריס בקר ומרטינה נברטילובה, נמצאים פה באופן קבוע, מדי שנה. בסוף יוני הם עוזבים את כל עיסוקיהם השוטפים
ומבלים את השבועיים הבאים במועדון הטניס המוכר ביותר בעולם, לראות ולהיראות.
אז ראפא אכזב, לא נורא. בערב אני עובר על פני פוסטר ענק שלו בחלון הראווה של חנות הדגל של נייקי, באוקספורד פינת ריג'נט, מדגמן חולצת פולו כחולה עם פסים ירוקים (פחות נורא ממה שזה נשמע). איזה פאתטי זה, אני חושב לעצמי, לקנות חולצה רק כי האליל שלך לובש אותה. מעניין אם יש אותה במדיום.
ואמוס, ראפא, נתראה ב – 2012.
הכותב הוא חובב טניס מושבע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם