נהר של בכי: ריבר שלי ירדה ליגה
"ריבר פלייט בליגה השנייה. אין לי אפילו מילים לתאר את ההרגשה המגעילה שעוברת לי בגוף רק מלכתוב את המילים האלו". יואל סוסביץ', אוהד הקבוצה המעוטרת רואה את קבוצתו האהובה מתרסקת בפעם הראשונה לאחר 110 שנים, וסוגר חשבון
כמי שכל דורות משפחתו שיחקו בקבוצות הנוער של המועדון, ולקחו בהדרת קודש את ילדיהם לראות משחקים באצטדיון המונומנטל, אתם יכולים להבין לתוך אווירה גדלתי.
בטיול שורשים שעשיתי לאחר שעליתי לארץ, דודי ז"ל הפתיע אותי ולקח אותי למשחק פתיחת העונה של הקלאסורה 2001 מול אסטודיאנטס.
זו היתה תקופה שבה שיחק אחד מדורות הזהב של צעירי המועדון (ביניהם סביולה ואיימאר) וריבר ניצחה בתוצאה 2:6 בקונצרט שכמוהו לא ראיתי מעולם במגרשים. אם זה לא מספיק, גם הוזמנתי לאחר מכן למפגש מיוחד עם השחקנים באימון. רק אוהד ריבר יכול להבין את התחושה.
ריבר כידוע ירדה ממעמדה בשנים האחרונות. אבל בשבילנו האוהדים היא תמיד הייתה מספר 1. עם כל ההיסטוריה המפוארת שלה שמונחת על כף המאזניים, התייצבה ריבר ביום ראשון האחרון לאחד המשחקים הגורליים בתולדותיה, אם לא הכי גורלי.
משחק של "להיות או לחדול", תרתי משמע. יש לציין שכעת אני מתגורר בקורדובה, הקבוצה ממנה מגיעה בלגראנו, ששיחקה מול ריבר. ההרגשה ברחובות הייתה ברורה: או שאתה "גאז'ינה" (תרנגולת, כינוי גנאי לאוהדי ריבר) או שאתה רוצה שהם ירדו ליגה (לאו דווקא אוהדי בלגרנו, הרוב הגדול היו אוהדי קבוצות אחרות).
אנחנו הסתגרנו לנו בדירה לצפות במשחק והאמת שעוד האמנו שיש סיכוי. מחיאות הכפיים והעידוד בתחילת המשחק, האושר בדקה החמישית, התקפי הלב בסוף המחצית הראשונה, ההלם בספיגת השוויון, הכעס בהחמצת הפנדל, המחנק בגרון לקראת סוף המשחק.
כל אלה לא משתווים ולו במעט לדמעות שזלגו לנו מהעיניים בדקות הסיום. כבר לא שינו לנו טעויות השיפוט, ההחמצות בהתקפה, הטעויות בהגנה, חוסר המוטיבציה של השחקנים ומאמנם, על שלל החלטותיו השגויות.
שום דבר לא שינה כבר. זו הייתה תחושה מוזרה, קשה לעיכול, אבל כשלאט לאט היא התעכלה, הבנו מה נוראה היא. לתחושה הנוראית תרם גם הקרנבל המטורף של אוהדי כל הקבוצות האחרות ברחבי העיר, שפשוט יצאו לחגוג עם אוהדי בלגרנו את ההשפלה של ריבר.
כך זה אצל אוהד כדורגל ארגנטינאי ממוצע בכל מה שקשור למועדון שלו ולנבחרת שלו. על התגובה
אבל רוב אוהדי ריבר, אלה שבזמן המהומות פשוט בכו, תוך כדי שהם שרים "SOY DE RIVER" ("אני של ריבר"), מסתגרים היום בבתיהם (הבושה בסיכוי להיתקל באוהדי קבוצות אחרות שיצחקו עליך בעבודה או באוניברסיטה גדולה מהבעיות שיעשו לך הבוס או המרצה) ובוכים על מר גורלם. אבל יותר מבכי, צער ואבל, התחושה הכללית היא של חוסר אונים מוחלט. ככה זה כשהמועדון מפקיר את האוהדים שלו.
זהו שיאו של ניהול כלכלי ופוליטי כושל (בראשותו של הנשיא חוסה אגילאר ואחד מסגניו, מריו ישראל, שאחראי על ההעברות בקבוצה) שמכר או העיף כמעט כל שחקן טוב שדרך בקבוצה. מאמנים פושרים ולא מספיק כריזמטיים, שחקנים בינוניים ומטה וקריסה כמעט מוחלטת של מחלקת הנוער.
אין ספק שהניהול הכושל והתמוה של אגילאר, הרחיק ממנו שחקנים גדולים (שנמכרו בגרושים לקבוצות אירופאיות). יחד עם זאת, נוספו סיפורים כי הוא וחבר מרעיו בהנהלה מרוששים את המועדון.
האוהדים המשיכו להאמין שמשהו ישתנה אבל המועדון הלך והתפורר לנו מול העיניים. "בית שאן סרט מלחמה"? לא אצלנו. מי בכלל חשב שנאבק על הירידה? מועדון כזה מפואר, איך אפשר בכלל לחשוב עליו בליגה השנייה?
דניאל פאסארלה , אחד מסמלי המועדון כשחקן, נבחר לנשיאות בתחילת 2010, אבל לא הצליח לשנות כבר דבר. אוהדי ריבר המשיכו לבוא למשחקים ולעודד, ותאמינו לי, זה לא היה דבר קל לצפות בתקופה האחרונה בקבוצה המגוחכת שהעמיד המאמן חואן חוסה לופס.
הדבר הקשה ביותר כאוהד ריבר בתקופה הזו היה לסבול את ההקנטות של אוהדי קבוצות אחרות, בעיקר בוקה, שלא הפסיקו לקרוא לנו riBer plate (הליגה השנייה בארגנטינה נקראת B), בלי יכולת להגיב. אבל בתוך תוכנו עוד המשכנו להאמין שהדברים השתנו ואנחנו נצחק אחרונים. כנראה שטעינו.
ריבר פלייט בליגה השנייה. אין לי אפילו מילים לתאר את ההרגשה המגעילה שעוברת לי בגוף רק מלכתוב את המילים האלו. הרגע שכל אוהדי ריבר פיללו שלא יגיע (למרות שבעונה האחרונה כבר התחלנו להפנים), הגיע במלוא עוצמתו, והוא כואב בצורה שלא חשבתי שבכלל קיימת בכדורגל.
זה לא עוד הפסד בדרבי לבוסטרוס, זו לא עוד הדחה מהליברטדורס או גביע יבשתי אחר. יש תחושה כאילו הסיפור נגמר. זהו. מה יעזור לנו עכשיו אפילו לתלות בכיכר העיר את האשמים? הרי לשחקנים, למאמן, להנהלה סה"כ ירשמו בספרי ההיסטוריה את חלקם בסיפור.
רובם הגדול (אולי חוץ מאגילאר והמאמן לופס) יישכחו. אבל לנו האוהדים, הבושה הזו לא תישכח לעולם. הרי שוב, כמו שכתבתי בהתחלה – מי שנולד בריבר, נשאר עם ריבר כל חייו.
החל מהתאריך 26.6.11, צריך להתחיל לכתוב מחדש את ההיסטוריה של ריבר, בתקווה לחזור לגדולה. כמו שזה נראה עכשיו, הדבר היחיד שנותר לנו האוהדים בידיים הוא התקווה. למרות שלי באופן אישי כרגע, אין מושג איפה היא נמצאת.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום כדורגל-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם