ניסים: "אני לא מחפש שיזהו אותי ברחוב"
צרפת, רוסיה, אוקראינה, איטליה וצ'כיה. בשמונה השנים האחרונות אפיק ניסים שייט מתחת לרדאר הישראלי. והוא לא מתחרט. עכשיו, רגע אחרי שלקח דאבל עם נימבורק ורגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא רוצה לחזור בתור התחלה, לנבחרת: "אני מתגעגע לחדר הלבשה שמדבר עברית ומרגיש שזה עכשיו או לעולם לא"
> כנסו לבלוג המיוחד של אפיק ניסים ב-nrg מעריב
עוד יותר מדיונים על כישרון ועל איכות הסגל, דיברו על השיטה. על מסגרות האימון, על שינוי התפישה, ובכלל, על ההשקעה המוצלחת בטיפוח הדור הצעיר. עשר שנים אחרי, כשהחבר'ה בני 30 ואמורים להיות בשיא כושרם, מתוך 12 השחקנים שהובילו את הנבחרת ההיא 8 - לא משחקים היום בליגת העל. רובם פרשו מכדורסל מקצועני.
חלק מהשמות לא יהיו מוכרים לאוהד הממוצע. לפחות לדור הצעיר מי זוכר היום את ההסברים על אתלטיות הNBA- של איציק אוחנון; את אבי קזרנובסקי, או אפילו את שחר גורדון, שהספיק לעלות פעם בחמישייה של נבחרת הבוגרים באליפות אירופה, וכבר תקופה ארוכה עובד בהיי-טק.
בשמונה השנים האחרונות גם אפיק נסים שייט מתחת לרדאר של רובנו. גם הוא יכול להסתובב בשלווה ברחובות, בלי שאיש ינעץ בו מבטים, יבקש להצטלם, או אפילו יידע שכרגע עבר מולו אחד הגארדים היותר מוכשרים בכדורסל הישראלי.
את ליגת העל הוא עזב מיד אחרי השחרור מהצבא. לנבחרת לא הגיע בשנים האחרונות, אבל הוא שיחק יותר דקות, ראו אותו יותר אוהדים, הוא זכה ביותר תארים והרוויח יותר כסף מרוב חבריו לסגל. זה פשוט קרה באירופה,
עכשיו, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, הוא רוצה לחזור. בתור התחלה, לנבחרת. "לא שחסרה לי ההכרה, "הוא טען השבוע, רגע אחרי שחזר לארץ כאלוף צ'כיה עם נימבורק. "אני מתגעגע לחדר הלבשה שמדבר עברית, לדברים הקטנים. לצחוק עם החברים על קטעים מ'ארץ נהדרת.' זה לא נכון שבעבר לא רציתי להיות בנבחרת, או שהצבתי תנאים. ביקשתי רק להתחיל להתאמן יותר מאוחר.
"אתה חי בחו"ל כל השנה. זה לחץ מנטלי עצום. בדידות, געגועים. העונה באירופה מסתיימת מאוחר חוזרים לארץ ב15- ביוני וכמה ימים אחרי כבר מתחילים האימונים לטורניר ההזדמנות האחרונה. הרגשתי שאני חייב חופש לגוף ולנפש, שאני קורס. הייתי חייב להיות עם המשפחה והחברים, לנשום קצת את האוויר של הארץ. הבטחתי שאחרי שבועיים אבוא כמו אריה. צביקה שרף לא הסכים. אמר שאם אני לא בא בהתחלה, שלא אבוא בכלל."
הקיץ, הסיפור מורכב עוד יותר. בנוסף לצפיפות הלו"ז הקבועה, בעוד חודש הוא מתחתן (עם יעל, דיילת באל-על, שהכיר לפני שנתיים בטיסה לחופשת מולדת.(
ובכל זאת, הוא כבר דיבר עם אריק שיבק, וביקש להצטרף. כבר במהלך העונה הוא שלח למאמן דיסקים ממשחקים שלו. לאחרונה הם נפגשו, ושיבק, שבעצמו עובד שנים באירופה ויודע להעריך ליגות שאצלנו נוטים לעתים לזלזל בהן, צפוי לזמן אותו לפתיחת האימונים.
"במובנים מסוימים אני מרגיש שזה עכשיו או לעולם לא," מסביר נסים את שינוי הכיוון, "ואני מאוד רוצה, מאוד רציני ומוכן להקריב הרבה בשביל להיות עם הנבחרת."
באימון הבכורה מחכה לו סיטואציה מוזרה משהו. פרט לטל בורשטיין ויניב גרין (ששיחקו איתו בעתודה,( ולהלפרין ופניני הוותיקים יחסית, את רוב הסגל הוא לא מכיר באופן אישי. גם לא את הרכזים שמולם הוא אמור להתחרות על המקום. נגד יוגב אוחיון ויובל נעימי הוא שיחק פעמיים במפגשי יורוקאפ מול הפועל ירושלים. את גל מקל הוא ראה רק בטלוויזיה, בשידור הפיינל-פור.
נסים גדל במחלקת הנוער של מכבי ראשל"צ. בגיל 16 וחצי הוביל את נבחרת הקדטים למדליית ארד באליפות אירופה. בדרך אל מדליית הכסף של העתודה, צעיר בשנה מרוב הסגל, הוא זה שלקח את הזריקה האחרונה בגמר (והחטיא.(
כעבור שנה היה מלך הסלים של אותה עתודה, שסיימה שביעית באליפות העולם ביפן, עם 12.3 נק' ב18- דקות לערב. עד השחרור מצה"ל הספיק לעבור שלוש עונות של ספרות כפולות בראשל"צ וברמה"ש. במקביל, הוקפץ בליגה מספר הזרים, ואפיק, עם או בלי קשר, החליט לשלוף את הדרכון הצרפתי וללכת להגשים את הקריירה באירופה.
מאז הוא שם. שיחק בצרפת, ברוסיה, באוקראינה, באיטליה ובצ'כיה. זכה באליפויות עם שטרסבורג ועם נימבורק, בגביע בצ'כיה ובשני גביעים מהליגה השנייה באיטליה. מדי פעם היו הצעות מהארץ, בסופו של דבר הוא דחה את כולן בנימוס. "הרעיון לצאת לאירופה הגיע מאילן סלע, שעבד איתי באימונים אישיים, ועד היום מלווה אותי ומאוד עוזר.
הוא אמר 'לך תתאוורר,' והדליק אצלי את הנורה. מעבר לכדורסל נטו, תמיד עניינה אותי החוויה. הגעתי לחמש מדינות שונות במקריות, אבל זה השתלב מצוין עם הרצון לטעום מהכל, להרגיש תרבויות אחרות, ולא סתם כתייר שבא לביקור של שבועיים."
כלכלית, הנוודות באירופה משתלמת?
"אני מניח שכן, אבל זה לא היה הגורם המשפיע."
לא צובט קצת להיות רחוק מהסביבה הטבעית? לשחק בליגות שפחות מכירים בארץ? אפילו ברמה של ליטוף האגו.
"ההכרה אף פעם לא היתה מה שמנחה אותי. אני לא מחפש שיזהו אותי ברחוב. מי שבתוך העסק ומבין כדורסל יודע להעריך את מה שאני עושה, את השחקן שהפכתי להיות. אני מסתכל לפעמים באלבומים עם קטעי עיתונות שאמא אספה כשהייתי צעיר.
ראיתי ראיונות שעשו עליי במקומונים של ראשל"צ כשהייתי בן .16 כבר שם אמרתי שהחלום שלי הוא לשחק בצרפת. אז בארץ אני לא כמו הכדורגלנים, שכותבים שהתחילו במהלך לגול, כשתכלס הם אלה שהוציאו את האאוט. אבל כתבו עלי ב'ל'אקיפ.' ויש תמונות, ומפרגנים. זו גם הרגשה נהדרת. תראה, אני כבר שמונה שנים באירופה. לא חושב שחוץ מאייל ברקוביץ' או יוסי בניון היו הרבה ישראלים שנשארו בחו"ל כל-כך הרבה זמן."
ומבחינה מקצועית?
"אני גאה מאוד בקריירה שלי. בכל מקום היו לי מטרות. חוץ מאשר ברוסיה, תמיד שיחקתי בקבוצות שהתחרו על תארים. תמיד הלכתי כדי להוביל קבוצה, או להיות חלק משמעותי ממנה. אולי בארץ פחות מכירים את הליגות באירופה, אבל אני לא חושב שלשחק נגד קבוצות יורוליג בליגה האדריאטית זה פחות מאתגר מאשר בליגה בישראל."
אם כבר מדברים על האדריאטית, רגע לפני שמכבי ת"א ואוהדיה יוצאים לסיבוב מסעות שני ברחבי הכדורסל האקס יוגוסלבי, לאפיק דווקא יש תובנות מעודדות. לפחות לאוהדים, קצת פחות לשחקנים. "אישית, מאוד נהניתי. זו ליגה מצוינת," הוא אומר. וכן, יש "אבל" בדרך. "השחקנים הצ'כים סבלו מאוד.
הם לא הבינו למה הם צריכים את האדריאטית, ומבחינתם, ברור שהיה עדיף לשחק רק בליגה המקומית, גם אם הרמה פחות גבוהה. האמת, רק עכשיו אני מעכל איזו עונה עברנו. לקבוצות מהאזור זו לא בעיה. לנו, ובטח למכבי, זה קשה מאוד. לא תמיד הטיסות ישירות. יש קונקשנים, ואחרי שנוחתים ממשיכים לפעמים שלוש שעות באוטובוסים.
באמצע יש עוד משחקים, ואין מה לעשות, העייפות משפיעה. נסענו פעם למשחק בבוסניה נגד שירוקי. מכיוון שמחברים טיסות, ופספסנו את המטוס, יצא שעזבנו את הבית ב7- בבוקר והגענו למלון למחרת ב4- לפנות בוקר. וזה מלון בבוסניה. אין מים חמים, אין חימום בחדרים, אין עם מי לדבר, וב16.00- אתה חייב לצאת למשחק. לא בדיוק התנאים האידיאליים."
את הקהל זה מעניין?
"תלוי. מבחינת כדורסל, ברור. מחכה למכבי ליגה יותר קשה ממה שחושבים בארץ. שלוש קבוצות יורוליג, ארבע קבוצות יורוקאפ. בליגה הישראלית אין קבוצות כאלו חוץ ממכבי. מצד שני, כנראה שאת האוהדים יותר מעניין לראות משחק נגד ירושלים, עם כל היריבות ההיסטורית, מאשר משחק נגד צדויטה זאגרב."
לך לא חסרות כל השנים האלה יריבות מסורתיות? בית קבוע? חברים? משפחה?
"ברור שחסר, אבל המטרה וההגשמה העצמית יותר חזקות מהבדידות. אני מדבר צרפתית ואיטלקית, אז בחדר ההלבשה לא הרגשתי זר.
השנה היה יותר קשה, כי צ'כית אני לא מבין. אבל גם מחוץ לקבוצה יש קשרים. הקהילה היהודית בשטרסבורג היא כמו משפחה שלי (בדקות אלה, שבוע אחרי שחזר לארץ, הוא טס לצרפת לבקר חברים). במובנים מסוימים, דווקא המרחק מהארץ קירב אותי לישראל, ליהדות. מאז שאני זוכר את עצמי הנחתי תפילין, אבל בחו"ל התחלתי ללכת יותר לבתי כנסת, לארוחות שבת, לשמור כמה שיותר מצוות."
הישראליות שלך היא אישיו באירופה? עברת שם תקופות מתוחות.
"בעיות לא היו. אני מאוד גאה להיות ישראלי באירופה. כשהייתי באיטליה בדיוק יצא המשט הטורקי, ואלו תמונות שקשה מאוד לראות. למחרת הגעתי לאימון ואחד השחקנים התחיל לזרוק לי הערות. דיבר על החיילים שלנו, שמרביצים לפלסטינים. השתגעתי מזה. התחלנו להתווכח. ניסיתי להבין מה הוא יודע. להסביר. שלחתי לו מייל עם צילומים של דובר צה"ל. בסוף החלטנו להפסיק לדבר על פוליטיקה."
בצ'כיה הישראליות כבר היתה חלק מהקבוצה. מעבר ליעל, האישה שבדרך, שגרה איתו, הוא הצטרף לסוג של מושבה עברית שמאמנים ננו גינזבורג ועוזרו אורן עמיאל. את גינזבורג הוא מכיר מעונה משותפת מאוד מוצלחת ברמה"ש. "החיבור המחודש היה טבעי," הוא אומר, "יותר מסתם מאמן ושחקן. מאז רמה"ש שמרנו על קשר. איכשהו תמיד היתה לי תחושה שברגע שהוא יאמן באירופה, הוא ירצה אותי."
ואיך זה מסתדר להתאמן אצל חבר?
"ברגע שחתמתי, בלי שנדבר ונתאם, זה הפסיק להיות חברים והפך ליחסים של מאמן ושחקן. אין מסביב. באים לאימון, הוא המאמן. ואם צריך לצעוק עליי, הוא צועק."
השחקנים האחרים לא נלחצו שיש למאמן מרגל בחדר ההלבשה?
"בהתחלה היה קצת מוזר, ואולי חששו. אבל מהר מאוד הם ראו מי אני. הם גם ראו שננו לא דופק חשבון ונוזף בי, או שם אותי בצד כמו כל אחד אחר. גם הקפדנו לדבר לידם רק באנגלית. רק כשהוא היה מקלל באימון, אינסטינקטיבית, זה היה בעברית."
מה הלאה, עדיין לא ברור לאחרונה הגיעו שדרים חדשים מהפועל ירושלים, אבל כרגע אין החלטות. הוא לא פוסל חזרה לארץ, אבל את החלום הבא, מבחינתו, היה שמח להגשים בליגה הספרדית. "לפני כמה שנים דיברתי עם ירושלים.
ראיתי איך זה מתנהל, את הסחבת, את ה'כן' וה'לא.' אמרתי תודה רבה וירדתי מזה. השנה חיפה רצו שאגיע. חשבתי עם עצמי על פלוסים ומינוסים. לשחק בארץ וביורוצ'אלנג,' או עם נימבורק ביורוקאפ ובאדריאטית. בכלל, אני מרגיש שעוד לא מיציתי את עצמי בחו"ל."
כשחושבים על זה, לא מוזר שמנבחרת העתודה המפוארת שלכם, נשארו היום ארבעה שחקנים בליגת העל?
"לא יודע. קח את סלובניה, שניצחה אותנו בגמר. חוץ מנכבאר ובצירוביץ,' לא יודע כמה מהם הגיעו לרמות הגבוהות. אם הדור שלנו היה נולד בספרד, היינו במקום אחר.
כשאתה ספרדי, אם לא תשחק במלאגה, תהיה בריאל מדריד, או ברצלונה, או אסטודיאנטס. בארץ יש פחות אפשרויות. מעבר לזה, קורה כאן משהו בדרך. בהתנהלות, בתקציבים, במתקנים. שכשהייתי בצרפת ושיחקנו נגד בני השרון, שאלו אותי איך האולם שלהם. זה היה במטרווסט, ואמרתי להם שחבל על הזמן, אחלה מתקן. כשבאנו לארץ צחקו ממני. בצרפת אין אולמות כאלה. לכל אולם יש מסורת. אתה הולך במסדרונות, רואה תמונות ומריח את העוצמה.
"אנחנו תמיד משווים למכבי ת"א, אבל לא כולם בליגה שלנו זה מכבי. לצרפתים, למשל, אין מכבי, אבל יש המון קבוצות טובות. בכל משחק בית בשטרסבורג היו לפחות 3,500 צופים. במשחקים הגדולים .6,000
התפתחות קריירה היא מכלול של דברים, וצריך לבדוק כל מקרה לגופו. פציעות, בחירות, קשה לשפוט. כמובן שהיו מאיתנו ציפיות אדירות. וברור שמדגדג קצת לראות שקלדרון, ששיחקנו נגדו והיינו טובים ממנו, הגיע ל,NBA- ואיפה הם היום ואיפה אנחנו. בסך הכל אני מסתכל על הקריירה שלי ומאוד מרוצה."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם