עמית גל: "אני לא מכיר שמות, אבל יודע להביא אותם לקבוצה שלי"
אם הבנתם את המשפט הזה, הבנתם את עמית גל. קיבוצניק, ליצן, סמל השכונה וגם האיש שמזוהה כבר 30 שנה עם גלבוע/גליל. עכשיו הוא מגלה כיצד הוא ממשיך לשכנע זרים לקחת תרמיל ולעלות אל הגליל, וחושף את הפתרונות שלו להחייאת הכדורסל הישראלי
אפילו אפרים קישון לא היה כותב דמות כזו. גל צילום: חמד אלמקת
רבע שעה קודם, גלבוע/גליל ריסקה שוב את היומרות של הפועל ירושלים. זו שבקיץ פירקה לה את הקבוצה, שלפה ארנק וחטפה את עודד קטש, בריאן רנדל ודיון דאוול. בהתחלה גל עוד ניסה לעצור את הנטישה. טען שקטש, האיש שהוא שכנע להיות מאמן, עושה טעות, שירושלים אינה קידום. בסוף הוא השלים עם הפרידה, והתפנה לפרויקט הבא - להסביר לבוס, חיים אוחיון, שצריך להעביר את הפיקוד אל ליאור ליובין. עוד הימור על מאמן שעד אז לא אימן יום בחייו, אבל לגל היתה תחושה, וכך האיש עובד כבר 27 שנים. יש לו תחושות.
אפילו אפרים קישון היה מתקשה לכתוב דמות כל-כך מבריקה. הקיבוצניק מהסרטים. קצת ליצן חצר, קצת עסקן, והרבה חן ייחודי. על פניו, סמל ההתנהלות השכונתית. ומצד שני, איך שלא מסובבים את זה, דווקא הוא מזוהה כבר שלושה עשורים עם אחד הפרוייקטים היפים, הערכיים והעקביים בספורט שלנו. "אתה קולט", הוא אומר בסיום שיחה של 3 שעות. "נשארתי הכי ותיק בכדורסל הישראלי. רק שמעון היה כאן לפניי, אבל הוא לא בוחר שחקנים, ואני דייג שממשיך לבנות קבוצות".
במקור, הקריירה הספורטיבית של גל (57) החלה בכלל בקבוצת הכדורגל של קיבוץ עמיר, משם הפך לקשר התקפי/מגן שמאלי בקרית-שמונה. אל הכדורסל הגיע רק בשנות השמונים. רשמית, כמנהל. תפקיד אדמיניסטרטיבי ביסודו. לא האיש שמקבל החלטות, בטח לא מקצועיות. רק שגל הפך להרבה יותר ממנהל. הוא עושה הכל. גם עוזר אפסנאי שמנייד שקי כביסה, וגם זה שלוחש (או במקרה שלו צורח) על אוזנו של המאמן, שבדרך כלל הוא בחר.
אם מחפשים הגדרה, הוא ה"אסטרטג". בלי התואר, בלי הרקע המקצועי, אבל בין המצאת מאמנים, גיוס צעירי הענף והחתמות זרים, דווקא האיש שנראה הכי חפיפניק בענף, הוא אולי הדבר הכי קרוב לג'נרל-מנג'ר בכדורסל שלנו. והחלק הכי מעניין בסיפור, כל זה קורה כשהוא הראשון שמקפיד לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, ולרגע לא טוען שהוא מבין גדול בכדורסל.
האטרקציה של ליגת הקיץ
מדי קיץ יוצאים בכירי המאמנים בישראל אל ליגות הקיץ של ה-NBA, עמית, הם טוענים, הפך לאטרקציה של המסע. יותר מהמשחקים, יותר מבתי הקזינו. הוא רץ, הוא מתלהב, הוא מסתובב לכולם בין הרגליים. אין לו גבולות. גם אם זה אומר לרדת מהיציע, לעקוף את המאבטחים, להשיג לעצמו סרט זיהוי של הוועדה המארגנת ולהגיע באמצע המשחק עד מאמן סן-אנטוניו כדי לדרוש שיכניס כבר למגרש את טיילר ווילקרסון. בכל זאת, הוא בא מהגליל כדי לראות אותו.
גרג אודן. 80 אלף דולר ונוף לחדר האוכל צילום: רויטרס
ביולי 2007 הוא ישב עם גיא גודס מאחורי אחד הסלים. ממרחק נגיעה הם ראו סנטר מוכשר מתרומם להטבעה. גל התלהב. גודס, שכבר רגיל לסיטואציה, פרגן לקולגה את המציאה. הוא לא התווכח מי ראה אותו קודם, ואפילו נתן את ברכת הדרך עם המלצה חמה, ועזר לו למצוא את הסוכן של המועמד.
הוא לא סיפר לו שלאותו מטביע קוראים גרג אודן, ושגל יצטרך להתמודד על שירותיו עם פורטלנד טריילבלייזרס, שכמה ימים קודם בחרה בו ראשון בדראפט והחתימה אותו על חוזה של 22 מיליון דולר.
גל, כמובן, לא שמע על אודן מעולם. וכך, כל המושבה הישראלית בווגאס - מדן שמיר ועד שרון דרוקר - ישבה עם דמעות בעיניים מול התרגיל של גודס, וחיכתה שהמנהל ירוץ אל הסוכן, ובאנגלית שבורה של קיבוצניק שובה לב, יציע לבחירת הדראפט הראשונה שמונים אלף דולר וחדר בקיבוץ עם נוף לחדר אוכל. הסוכן, הם מספרים, עד היום לא הבין
מי היה האיש הזה, ומה הוא רצה.
"זה קרה",מאשר גל עוד סיפור שנשמע אגדה אורבנית. "היו עוד מקרים. פעם התלהבתי משחקן, לא זוכר איך קראו לו. היו לי 80 אלף דולר, ורציתי להביא אותו לגליל. התייעצתי עם עודד, והוא אמר שזה כוכב ענק (נתוני מייסון, א.א) שהתאמן איתו בניקס. מודה, אני לא פריק של הדברים האלה. אני לא מכיר שמות של שחקנים, ולא יושב לראות משחקי NBA באמצע הלילה. גם לא קלטות.
"זה לא מעניין אותי. מעניינים אותי אנשים, ויש לי קצת ניסיון וחושים חדים לזהות בני אדם. היו לי הצעות עבודה מחוץ לכדורסל. תפקידים ניהוליים, אפשרות לעבור לכדורגל, אבל אני נשאר. היציבות עוזרת. אתה לומד. עבדתי עם המומחים הכי גדולים. בלאט וקצורין, אדלשטיין, פיני. כולם. חוץ מזה, לא צריך להבין מה זה 'פיק אנד רול' או 'בוקס אנד וואן' כדי לדעת אם שחקן יתאים לקבוצה שלנו".
יושבים ביציע מאמנים מכל העולם, אנשים שתוך כדי שינה משננים קורות חיים של תיכוניסטים קרואטים. כולם מחפשים שחקנים ואתה אומר שלא צריך לדעת מה זה "פיק אנד רול" כדי להביא לגליל את ג'רמי פארגו?
"לווגאס לא נוסעים כדי לראות שחקנים. זה אנשים שיגיעו לדראפט או לקבוצות הבכירות באירופה. החוכמה היא לא לדעת מראש מי השחקן הכי מוכשר. אני לא מתבייש להגיד, השמות לא באים ממני. אני מקבל רשימות, מתייעץ, שואל ועושה הצלבות. התחברתי לבחור אמריקאי, ברנדון רוני, הסקאוט של באמברג. גם הוא עוזר לי. החוכמה בווגאס היא לזהות מי מתאים לך ולהתחבר אליו. קח את אקוניס (יו"ר בני השרון). הוא פריק כדורסל. הוא יכול להביא את השמות, אבל לא יכול להביא אותם לארץ. אני לא מכיר שמות, אבל יודע להביא אותם לקבוצה שלי".
איך? הרי כסף אין לך.
"אני יודע ליצור קשרים. אני מנדנד, מבלבל לאנשים את המוח, אבל קשה לכעוס עליי. גם אם אני מרגיז, סולחים לי. אני יושב עם גור, למשל, רואה איזה שמות מכבי מסמנים, והולך לדבר עם כולם. אני רץ אחרי השחקנים לחדרי ההלבשה. מחכה להם ליד האוטובוס שלוקח אותם למלון. עוצר אותם לרגע, מציע להם לבוא לגליל ומבקש מספרי טלפון. שלהם, לא של הסוכן.
"כולם מסתדרים איתי". עמית גל והחבר'ה צילום: אלן שיבר
"ואז אני מתחיל למכור להם את הקבוצה. יש שני מועדונים באירופה שידועים כחממה לצעירים. לובליאנה ואנחנו. אני מסביר להם על הדרך שלנו, על כל הזרים שקידמנו, מדארן דיי ועד פארגו. גם השם של מכבי עוזר. האמריקאים נאיבים. הם שומעים ישראל, וחושבים שאם אתה הקבוצה מספר 2 אחרי מכבי, כנראה שאתה פיגורה. זה נשמע להם מדהים. הם לא יודעים שהפערים עצומים. צריך לדעת מה להגיד לכל אחד.
"בקיץ, חשבון הטלפון שלי מגיע ל-4,000 שקל בחודש. חיים (אוחיון, הבעלים) התרגל. אני יודע לשלוח מיילים, אבל לא מאמין בזה. הכל אישי, אני מדבר עם כל הסוכנים בטלפון, והם מתקשרים אליי. אני עושה סבב. מחפש שחקן ששיחק עם המועמד שלנו. מתקשר לעוזר המאמן שעבד איתו. בודק מכל זווית. גם אם סדרן ירוץ אחריי כשאני יורד לפרקט ומבקש ממאמן סן-אנטוניו לשתף את ווילקרסון".
מאמן, שאתה כנראה היחיד באולם שלא יודע איך קוראים לו.
"גם את פארגו לא הכרתי לפני שראיתי אותו".
אפרופו פארגו, בתחילת הדרך דיברת על אפשרות לשחרר אותו, לא?
"שטויות. זה לא היה רציני. לפעמים, כשאתה מצפה ממישהו ליותר, או כועס עליו, אומרים דברים ולא תמיד מתכוונים אליהם. אז אני זורק מילה. מנסה להטריף שחקן, להדליק מדורות, לנער את המערכת. זו הדרך שלי. אני גם יורד על שחקנים. מעיר להם באימונים".
במהלך האימון?
"בוודאי. כשאני רואה שחקן הולך יותר מדי עם הכדור, למשל. צעקתי גם על מקל וגוני, וגם על פארגו, שישחררו כבר את הכדור".
והמאמנים חיים עם זה?
"כולם הסתדרו איתי. גם המשוגעים הכי גדולים, מולי, פיני. ארז פחות אהב את זה, אבל למד לאכול אותי. בטח ליובין או עודד. אין להם בעיה שאני זורק הערות, זה יכול לעזור להם. דווקא כשדברים באים ממני, והשחקנים יודעים שזה חצי בהומור ומגיע ממישהו שלא ממש מבין בכדורסל - ממנהל שהוא גם חצי אפסנאי - הם מקבלים את זה אחרת. לפעמים יותר קל לקבל ככה ביקורת, ויוצא שאני חוסך למאמן עימות".
מוזר זה טוב
לצד הברקות הרכש האדירות, בשנים האחרונות גליל הטיסה לארץ ושחררה יותר זרים מכל קבוצה בליגה. גם כאן יש הסבר: "תפריד. יש טעויות. מווילקרסון מאוד התלהבתי, נלחמתי עליו בטירוף ולא תהיתי מספיק על קנקנו כדי להבין שהאישיות שלו לא מתאימה לקבוצה שלנו.
"היה בקטש משהו אחר". עמית גל והאקס צילום: עודד קרני
"בדרך כלל, החלפות הזרים הן חלק משיטה. אנחנו מביאים שחקנים לא מוכחים, בכסף מאוד קטן, ולוקחים בחשבון אפשרות שחלק לא יתאימו, ונצטרך להחליף. בכלל, ככל שמחכים יותר, קל יותר למצוא מציאות. הנה, קח טיפ למנהלים - סבלנות. מי שרוצה לבנות קבוצה ביולי-אוגוסט ישלם כפול מאשר בספטמבר-אוקטובר.
"רגילים לחשוב שכשמחכים יש פחות היצע, אבל זה הפוך שחקנים בכירים שרואים את עצמם ב-NBA יכולים להישאר באוקטובר בלי קבוצה. באירופה כבר סגרו סגלים ואנחנו יכולים להביא אותם בזול. לדעתי, צריך לדחות את פתיחת הליגה לנובמבר לכולם יהיה יותר קל להביא שחקנים איכותיים".
כן, נשמע מוזר, אבל לזכותו ייאמר שהרבה רעיונות שלו נשמעו בהתחלה מוזרים. למשל, היוזמה להפוך את עודד קטש למאמן. ליהוק שספק אם מישהו בעולם היה מעלה על הדעת. כולל קטש עצמו.
"תמיד הערכתי את האישיות שלו. היה בו משהו אחר. עברתי את שועי המדינה. מולי, דייויד, שיבק, אדלשטיין. כולם מסודרים ויודעים בדיוק מה הם עושים. עם עודד הרגשתי כמו פרסומת. כשחושבים על משהו הכי פשוט, הכי קליל, שבסוף נתפס הכי טוב. רק שהייתי צריך לנדנד לו.
"בהתחלה הוא צחק ממני. הרעיון לאמן מעולם לא עבר לו בראש. הוא חשב על נדל"ן, אולי עוד לא השלים לגמרי עם הפרישה. אחר כך ישבתי עם הדוד שלו, ודיברתי גם איתו. וכמובן, מכרתי את הרעיון לחיים אוחיון, ואני מאוד מודה לו על האמון בכלל, ועל כך שהוא מקבל את הרעיונות שלי והולך איתי".
בקיץ שעבר אמרת שעודד לא צריך ללכת לירושלים, ובדיעבד העונה שלהם לא הבריקה. יכול להיות שעודד מסתדר רק בשקט שלכם?
"לא. בירושלים פשוט לא יודעים לעבוד איתו. אם אני הייתי שם, הוא היה מסתדר מצוין. מה חסר להם? שחקנים יותר טובים מאשר לגלבוע, מאמן לא פחות טוב ומערכת כספית יוצאת מהכלל. משהו באוויר לא עובד. הם צריכים לעשות שינוי בגישה. לקחת את החיים יותר בקלות ובחיוך. לא לעשות מכל הפסד דרמה.
גם בליגה למקומות עבודה הוא ירקע על הרצפה. בלאט צילום: אי-פי-איי
"עודד לא בנוי למשטר גרמני. לא בנוי לטירוף סביבו. החיים שלו שקטים, סובלניים. הוא טיפוס של נתינה גדולה. כשלוקחים את עודד ומנסים לעשות אותו מה שהוא לא - בנאלי, שמרני, יקה - מאבדים את התכונות הטובות שלו. ועודד השקיע המון בירושלים. ראיתי. הייתי אצלו בבית. אולי זה נראה מוזר כשלא מכירים, אבל אם יש אוויר לנשימה ואמונה, מבינים כמה הוא מיוחד".
השאלה אם אפשר לייצר תנאים סטריליים כאלה במועדון גדול. אתה יודע, יותר קל לדבר על שלווה בגלבוע.
"עובדה, גם מכבי השתנתה. פעם הפסד היה מבחינתם כמו הירושימה. היום, עם הדומיננטיות של פדרדמן, הרבה יותר רגוע שם היום".
היום הם גם מנצחים כל משחק בשלושים הפרש. זה די מרגיע. ואגב, ב-40 הפרש בלאט עוד רוקע על הפרקט בעצבים בכל טעות.
"זה עניין של אופי. דייויד מקצוען שלוקח הכל ברצינות. גם אם הוא יאמן בליגה למקומות עבודה, במשחק בין 'אגד' ל'דן' הוא ירקע על הרצפה".
שעות הוא מדבר על ניהול סבלני ותקשורת עם אנשים. בדרך יבואו המחשות בזמן אמת, כולל שיחת טלפון מזדמנת עם אבא של שחקן נוער, שגל מגייס. הוא יספר לו כמה הילד מוכשר, וכמה חשוב לבוא לגליל. אחר כך, כשתשאל אם הוא בטוח שהילד הולך להוביל את הנבחרת בקרוב, הוא יסביר שזה לא משנה אם כרגע הוא קצת פחות טוב. שהכל עניין של גישה. שאצל אחרים המגעים היו מתפוצצים בין דרישות של אבא שמשוכנע שהבן שלו הכי טוב בעולם, לבין הצרכים של המועדון.
זו הטריטוריה שלו. קצת בצעקות, קצת בהומור, קצת בעצבים מהולים בחיוך לא תמיד ברור איך אבל האיש יודע מה להגיד לאבא, מה להגיד למאמן, ומה להגיד ליו"ר.
הפספוס של הלפרין
האבסורד הוא שמעולם לא פגשתם אדם שמדבר על שקט, סבלנות ושלווה בכל-כך הרבה רעש. הוא הטיפוס הכי צבעוני בליגת העל. צועק, מצחיק. אומר מה שהוא חושב בלי מעצורים. הוא יכול להוציא אותך מהדעת, ועדיין, בסוף, יודע להסתדר עם כולם.
הוא בקשר עם כל המאמנים שעברו אצלו (חוץ מפיני, שלא עונה לו לטלפונים). הבוקר מתחיל בשיחה לגרמניה עם קצורין, שאימן בגליל לפני 20 שנה. תוך שעתיים יתקשרו אליו ארבעה שחקנים לבדוק מה חדש. שגרה.
עשה פספוס שלא הגיע? יותם הלפרין צילום: אי-פי
את הפגישה הוא מארח בביתו של עירא הררי. לשעבר, שחקן האימפריה גבת/יגור. הם הכירו בצבא ונשארו חברים. שלושים שנה אחרי, בית המשפחה הפך לאחת האכסניות שאימץ בת"א. גם אצל עודד קטש היה לו חדר הוא בן בית. כזה שמרגיש מספיק בנוח להזמין אורחים, ולנדנד שכבר יעשו לו קפה ב-9 בבוקר. ולא שהוא מתבייש ללכת למטבח בעצמו.
בין לבין הוא יחפור לבן, אדר, ילד בן 16 וחצי שמשחק בנוער של מכבי ת"א, שהגיע הזמן להפסיק עם הפינוק של ילדי השמנת, לארוז ולעבור לנוער של הגליל. "ליאור אליהו בא אלינו לשלוש שנים", הוא מזכיר. "ישן על מזרון עם עכברים בחדר. ככה מתבגרים. בלי ההורים, בלי הסביבה, בלי בחורות. אין איפה לבלות, אין מה לאכול. לומדים לחיות.
"תסתכל לאורך כל השנים, אין שחקן שבא אלינו ולא התקדם. דורון שפר היה ילד כשהבאנו אותו. בשנה הראשונה הוא שיחק עם עדי גורדון, שהיה הרכז הכי טוב בארץ. אחרי שנה לחצתי שנשחרר את עדי. חשבו שאני לא נורמלי. הוא הרוויח 60 אלף דולר, המון כסף באותה תקופה. דורון עלה 2,000 שקל, אבל נתנו לו את הבמה והוא הביא אליפות.
"גם ליותם הלפרין ישבתי על האוזן. אני חושב שהוא פספס. אמרתי לו שיבוא לשנתיים השאלה ויחזור למכבי בדלת הראשית. צריך ביטחון. מערכת שלא מחפשת סיפוק מיידי. שיודעת שלא לוחצים על כפתור, ופתאום הכל עובד".
"פארגו שווה מיליון דולר?"
נוח לו בתפקיד החממה. את הפרידות הוא אוהב פחות. אפילו אחרי האליפות, הוא עמד מהצד וראה את כולם מתפזרים. זה החלק השני של המשוואה. כשאתה משכנע זרים להגיע לארץ בכסף קטן כדי להשתדרג ולהמשיך הלאה, אפילו עמית, שהסביר פעם לפיט מאיירס שרעש הקטיושות הוא בעצם מטחי יריות מבריכת הדגים שנועדו להפחיד את הדגים, לא יכול להחתים אותם על חוזים ארוכים. גם את הישראלים הבולטים, גלבוע לא מצליחה להחזיק.
ג'רמי פארגו. לא שווה מיליון דולר צילום: דני מרון
"אם גל מקל היה נשאר עוד שנה היה לנו בסיס מדהים. הוא הרכז הכי טוב בארץ. גם ב-NBA אין שומרים כמוהו. אם אני מכבי, אני לוקח אותו לפני יותם. ברור שמתסכל לראות את כולם עוזבים, אבל בתנאים הקיימים אין מה לעשות נגד זה. מקל רוצה אירופה. ישראלים אחרים משתוללים במחירים.
"אתה רואה שאף ישראלי עוד לא חתם באף קבוצה. דווקא אנחנו כמעט סגורים בישראלים, אבל איבדו פרופורציות. אני לא חושב שהפער בין נמרוד טישמן או בר טימור כזה גדול מגוני, ניצן חנוכי, ארז כץ, או מקל של לפני שנתיים. לא מזלזל באף אחד, אבל אם המחיר של יוגב אוחיון ומורן רוט מטפס לשמיים, אפשר להביא צעירים ולגדול איתם.
"בתוך תוכי, ואולי אני קצת קיבוצניק, אני חושב שיש גבול גם לכסף שרנדל או פארגו שווים. להגיד שפארגו שווה מיליון דולר? לא יודע. בכל מקרה, גם 200 אלף דולר להשאיר את רנדל אין לי. אנחנו לא במשחק הזה".
ואת זה אומר מנהל הקבוצה מספר 2, שלפני שנה זכה באליפות? לא הגיע הזמן שלפחות את האליפות תמנפו כדי להתרומם ולגייס תקציבים? זה כבר לא שחקנים שאיבדתם למכבי. עם ירושלים לא הצלחתם להתחרות.
"ירושלים זו עיר בירה, ומאוד קל לגייס שם כסף. שנים אני אומר שהתנועה הקיבוצית, עם כל התעשייה שלה, היתה יכולה לארגן אימפריה. לצערי, הם לא רואים בספורט משהו שיכול להוביל. עם 6-5 מיליון דולר הייתי יכול להתמודד גם עם מכבי. עם 7-6 מיליון שקל אי אפשר, ואני יודע לבנות קבוצות".
אז הפיתרון הוא כסף ציבורי? הארנונה של תושבי קרית-שמונה צריכה לממן זרים?
"קבוצה בוגרת היא אבן שואבת לטיפוח נוער הם נותנים לילדים את התקווה, ומראים להם לאן אפשר לשאוף. לכן העיריות חייבות לתמוך. אחרת אפשר לסגור את הספורט בארץ. יש אולי חמישה אנשים עשירים שמוכנים להיות פילנתרופים.
"איזי שרצקי יש אחד. חיים אוחיון הוא תופעה ייחודית. הוא לא איש מאוד עשיר, הוא מפסיד כסף, והוא בא, הציל את הקבוצה, ונותן מאהבה. לרעיון. לדרך. יתר המשקיעים ישאלו מה יוצא להם מזה. ובכנות, אם אני מנהל השיווק של חיים, הייתי אומר לו שלהשקיע כסף בחסות על 'כוכב נולד' יותר אפקטיבי לחברה שלו מאשר לתמוך כדורסל.
"אני לא מכיר אף ספונסר שבא לפריפריה. גם צרפתי ירצה להשקיע בפ.ס.ז', ולא בפרבר. הם עושים את זה בשביל הפרסום והחשיפה. אחד הדברים שמפריעים לי אצל רענן כץ, זה שדווקא הוא, בן קיבוץ דפנה, לא בא אלינו. לא מבין אותו. לא חסר לך כסף. לא מחרמן אותך לקחת קבוצה כמו גליל, ולעשות ממנה אימפריה?
"רענן עשה לעצמו נזק. במקום לבוא לגליל, לתרום לקהילה, וגם לעשות טוב לשם שלו, הוא הלך למכבי והתבזה שם. הכסף שהוא שם במכבי, אולי עוד מיליון, היה עושה אצלנו את כל ההבדל. עוזר לנו לשמור על יציבות. לצערי, עוד לא הצלחנו למצוא את הכסף הזה. אולי כאן נכשלנו".
איכות עד התקרה
אז אין פיתרון?
"זה לא רק אנחנו. זו בעיה של כל הקבוצות מתחת למכבי, וכן, כרגע כולנו, בטח גלבוע/גליל, נוכל להגיע רק עד הבאר. אתה מדבר על שיפור הרמה. אנחנו מדברים על לשרוד. מנסים לעשות דברים. הכדורסל הישראלי בודק רעיונות חדשים יותר מכל ליגה באירופה. הייתי בימי האיגוד המינהלת זה עולם אחר. קופל מגייס כסף אדיר. נוצרה שם חברות בין יושבי הראש. יש יוצאים מהכלל, אבל היחסים נהדרים. עובדים יחד לטובת הכדורסל".
מכבי ת"א. אולמות מפוצצים גם בלעדיהם צילום: דני מרון
לפני שנה חיים לא כעס וקופל איים להתפטר?
"זה היה בעידנא דריתחא. חיים וקופל דומים מאוד בתפישת העולם. הם חושבים על שיווק, על שואו, על עניין. זה בעיה כשהליגה כל-כך לא שווינית, אבל מנסים. למשל הפיינל-פור".
שיטה מאוד ספורטיבית.
"אולי זה לא הכי ספורטיבי, אבל אין ברירה. מכבי, וכל הכבוד לה על זה, יצרה מצב לא נורמלי שלא קיים בשום מקום בעולם. יש להם 50 אליפויות. זה פער שאי אפשר להדביק בדור הנוכחי. זה תהליכים, ולפעמים כדי להתקדם צריך להוריד מישהו למטה. בלי תקווה, אפילו מדומה, אין טעם למשחק. אולי הגיע הזמן לעשות תקרת שכר. 40 שנה אף אחד לא מצליח לגייס 20 מיליון דולר גם לא חמישה".
אתה מדבר על אטרקטיביות, ושואו. מצד שני על תקרת שכר, שמן הסתם תפגע באיכות השחקנים.
"אני מעדיף שוויוניות על איכות, ובטוח שיש מיליוני אוהדים שחושבים כמוני. מצדי, שתהיה ליגה למקומות עבודה, אבל צמודה. אנשים מחפשים מתח, דרמה. למה אהבנו את ג'יימס בונד? מה קוראים יותר, את הרומנים של רם אורן או יצירות המופת של עמוס עוז? כשגאידמק דפק 150 מיליון שקל על בית"ר ירושלים, ושבעה מחזורים לסוף העונה האליפות היתה סגורה, גם הכדורגל לא עניין אף אחד".
היית מוותר על מכבי בליגה. הרי בתנאים האלה הם לא יוכלו להתחרות ביורוליג, ויעזבו. ובלי לפגוע, כמה אנשים יבואו לראות משחק ליגה בין גליל לגבעת-שמואל?
"אני לא אומר למכבי לעזוב. הם ישראלים, הם יהודים. אבל היורוליג לא מעניין אותי. ואין לי ספק שאם תהיה תחרות, האולמות יהיו מפוצצים גם בלעדיהם. כשאני בא לחולון וירושלים האולם מלא. אם גבעת-שמואל, הפועל ת"א, גלבוע/מגידו ויבנה היו משחקות בפיינל-פור על אליפות ביד אליהו, היו שם 11 אלף איש. אני משוכנע. אנשים יעדיפו תחרות, גם במחיר של רמה נמוכה. איכות לא מעניינת. איכות אפשר לראות בטלוויזיה, בליגה הספרדית או ב-NBA".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם