צפוי, ולכן משעמם: גמר ליגת האלופות שיעמם
לא רציתי לכתוב את הטור הזה, לא רציתי לראות את המשחק הזה, ואף אחד לא ישכנע אותי שזה כדורגל טוב. ברצלונה נגד יונייטד בגמר הצ'מפיונס זה עוד יום עצוב בחיי הספורטיביים. מסי הוא אלוהי, רוני כמעט מושלם, ואני מתגעגע למילאן במעמד הזה
ואן דר סאר מוציא את הכדור של פדרו מהרשת צילום: טסט
שום סופרלטיב של שדרנים צרחנים, שמנסים לשכנע אותך שסראגוסה נגד אוסאסונה זה חלום של כדורגל, לא ישכנע שמרנים מסוגי לצפות במשחק כדורגל כלשהו אם הוא לא קשור בליגה האיטלקית, בקבוצות איטלקיות בצ'מפיונס, ובמשחקים של נבחרת איטליה במונדיאל וביורו.
בגמר של 2009 בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד לא צפיתי בשידור החי אלא רק בהיילייטס. ברצלונה ויונייטד הם שני המועדונים השנואים עליי ביותר. אני לא יכול לסבול אותן. הן משחקות כדורגל להמונים. סוג של האח הגדול וכוכב נולד לעומת תוכניות איכות המכונות סוגה עלית. זאת אומרת קל'ציו איטליאנו. כדורגל איטלקי. עניין של טעם, כמובן.
העורך לא אהב את הכיוון. הוא לא אמר זאת במפורש, אבל ניתן היה להבין מנימת קולו ומהלקוניות שבה בחר להתמודד עם האדם ששידר מצוקה מהעבר השני של קו הטלפון, שהוא רוצה מאמר מקצועי. שוב, הוא לא אמר זאת במפורש, אבל הוא התכוון לפלספנות המוכרת שלי על 2-4-4 גבוה וקלאסי, וכל זיבולי השכל על לחץ מתודי וקווי הגנה מסונכרנים. לא רוצה, לא צריך. נתראה בטור הבא באחד מימי אמצע השבוע.
אמרתי בסדר, אעביר את הטור. למרות שלא התחייבתי לצפות במשחק, הבנתי שלא נותרו לי הרבה ברירות. אראה את המשחק אבל תחת מחאה. הפתיח למאמר יבהיר את עמדתי שלבזבז שעתיים מול המסך בשביל משחק כדורגל שאין לי בו כל עניין זה סיוט לא קטן. כן, עד כדי כך. ברצלונה נגד יונייטד בגמר הצ'מפיונס זה עוד יום עצוב בחיי הספורטיביים.
פשוט כדורגלן אלוהי. ליונל מסי צילום: אי-אף-פי
ולמרות הכל, כי בכל זאת מדובר בחילול הערכים הספורטיביים שאותם הקניתי לעצמי מאז התוודעתי אל אוהדי הכדורגל הישראלים, הייתי בעד יונייטד. צלם בהיכל מבחינתי.
מחצית. אני די סובל אבל יחסית מרוצה. .1:1 מסי כל-כך מוכשר וחזק ואינטליגנטי ומפרגן שאי אפשר כבר לטעות. הוא אלוהי. היה לו כדרור אחד מפחיד של דייגו שהסתיים בהחמצה של פדרו. תודה לאל.
מולו וויין רוני. הוא כל-כך לא מוכשר, רוני, עד שרק רוח אלוהים יכולה להפיק ממנו כל-כך הרבה למרות מוגבלויותיו. מי היה מאמין שמהפרחח הזה יצא יום אחד כדורגלן כמעט מושלם. רק פרגוסון. צפירת הרגעה עם השוויון שלו.
והכי חשוב, מבחינת השוויון לא רק
בתוצאה אלא בכדורגל בכלל, זו העובדה שיונייטד, הלא מוכשרת בעליל, לא התבטלה במחצית הראשונה מול מכונת הכדורגל והתעמולה של ברסה. מה שמאפשר פתח לאופטימיות זהירה לקראת המחצית השנייה. איפה, פארק ואברה מאפשרים למסי בעיטה פשוטה וחופש פעולה שאומרים .1:2 ואחר כך, מאותו מקום ומרחק, וייה וזה נגמר
סוף דבר. יש אלוהים, אין כדורגל. הכל כל-כך משעמם וצפוי. כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף ברצלונה מנצחת. לא פעם, אבל לא אתמול, בעזרתם של שופטים מנובלים. איפה הימים שבהם ברצלונה היתה ברצלונה, אבל אז הגיעה מילאן לגמר הצ'מפיונס באתונה ונתנה לה בראש .0:4 זה היה כדורגל וזה לא היה מזמן
אקו"ם