מתחו את הגבול: מכבי ת"א ויום הזיכרון
התנהגותה של מכבי ת"א בעניין יום הזיכרון והפיינל פור מראה כמה לקחים הפיקה הנהלתה העונה. מכבי לא עשתה שום דבר ממה שצרם ב-1991, מתחה את גבולות הקלישאות הצדקניות על היום הזה ועוררה דיון כמעט חתרני בטקסי האבל שלנו

היא הגיעה להסדר סביר עם היורוליג, מילאה אותו עד הסוף, ובאופן מרתק עבור קבוצה שפעם התיימרה לייצג אתוס של מדינה, מתחה את גבולות הקלישאות הצדקניות על היום הזה ועוררה דיון כמעט חתרני בטקסי האבל שלנו.
ועכשיו לכדורסל. דייויד בלאט עמד לפני המשחק במצב שבו עומדות בדרך כלל קבוצות ישראליות נגד מכבי: הוא היה זה שצריך להפתיע, לנצל כל הזדמנות כי אולי לא תבוא אחרת, להוציא מהשחקנים שלו מקסימום ריכוז מול יריב עדיף, שיטתי וקר רוח מאין כמוהו.
בלאט עשה כל מה שמאמן יכול, אבל נגד פנתינאייקוס דברים כאלה כנראה לא הולכים. מכבי של גרשון ניצחה את אוברדוביץ' פעמיים בפיינל-פור כשהיתה לה קבוצה עדיפה בהרבה. כנראה שאי אפשר לנצח קבוצה שלו שיותר טובה ממה שיש לך.
השועל בא למשחק עם סימון מטרה על סופו - שנראה כאילו כל כישלונות העבר נגד פנתינאייקוס רובצים על גבו - ועם תזמון מדויק לדקות של שני שחקני המפתח שלו, באטיסט ודיאמנטידיס.
הוא לא התרגש מההחטאות במחצית הראשונה של קלעי החוץ העיקריים שלו, מתוך ידיעה שמהלכי הפיק'נ'רול של דיאמנטידיס (איזה שחקן, איזה ווינר) יעמידו בסוף את סאטו וניקולאס בעמדות שמהן יישרו את האחוזים. בפעם היחידה שמכבי עלתה ליתרון באה הריצה האחת של פאו, שאחריה אתה רודף אחרי הרוח ואף פעם לא תגיע, ולא חשוב מה ההפרש.
מכבי זרעה השנה זרעים נפלאים לעתיד. יש לה הרכב מחובר, מאמן שהשחקנים מאמינים בו, רוח חיובית. זה מה שהיה לה ב-2000, כשפנתינאייקוס ניצחה אותה בגמר כמעט זהה לזה של אתמול.
ההרכב נשאר, ובעונה הבאה הגיע אנתוני פארקר ורצף התארים החל. יותר מהכל חסר למכבי אתמול פארקר כזה: פארגו התרגש מהמעמד, אידסון התאייד אחרי הרבע הראשון, פניני הוא פייטר מופלא אבל לא יכול לנצח משחקים כאלה לבד. זה השחקן שאם יהיה בשנה הבאה, יחד עם חזרתו המצופה של פרקינס, יכול להתחיל את השושלת החדשה.







נא להמתין לטעינת התגובות







