"ראית פעם את סופו? הוא נראה לך אנדרדוג?"
דייויד בלו מודל 2010/11 הוא בחור נינוח יותר, גמיש יותר, שומר יותר (הקרדיט לצביקה) ועדיין לדעתו לא מוערך מספיק. חוץ מזה, עכשיו הוא גם מרגיש ישראלי יותר. ולא רק בגלל שבמסעדות מזמינים אותו לאכול בחינם. הערב (22:00): מספר 7 פוגש את ריאל מדריד
"מאיפה הגעת לזה", הוא שאל השבוע, ונראה באמת לא מבין. "כששיחקתי בלה-מאן קיווינו לעלות לטופ-16 אבל לא אמרתי לאף אחד שנגיע לפיינל-פור. אני ריאלי, והייתי ריאלי גם בקיץ. אף פעם לא עניין אותי מה אומרים אנשים אחרים. הסתכלתי באובייקטיביות על השחקנים שהגיעו, והיה לי ברור שיש לנו מספיק כישרון".
בלו מתחיל לעבור על הרשימה. מספר על ההערכה לפרקינס ולפארגו, על ההיכרות עם אידסון ועם אליהו. היה לו ברור שהוא וגיא פניני יכולים להחזיק את עמדה מספר 3, ושסופו יהיה אחד הסנטרים המשמעותיים ביורוליג. תיאוריות שנשמעות מצוין בדיעבד, רק שפתאום ספירת המלאי מגיעה בטבעיות עד אלישי כדיר וג'ף פוט, ובלי להתכוון, הוא מכריע את הדיון. חייבים להודות, אם הוא זוכר שג'ף פוט היה פעם בקבוצה, הרשימה חייבת להיות שחזור אותנטי של המחשבות מקיץ 2010.
"במחנה האימון כבר הבנתי מה הפוטנציאל שלנו. הצטרפתי קצת מאוחר, כיוון שקיבלתי חופש אחרי הנבחרת. נסענו לחו"ל, הפסדנו קצת, ומקצועית נטו דווקא לא נראינו כל-כך טוב, אבל מהרגע הראשון היה מאוד נעים. היו המון צחוקים בין החבר'ה, ועזוב כדורסל לרגע, אלה הדברים הכי חשובים.
"זה נשמע קלישאה, אבל כשאתה רואה שאנשים שעוד לא מאוד מכירים, וחלקם חדשים, נהנים ביחד, הדרך הרבה יותר קלה. יותר קל לעבוד קשה, להתחבר, להגיע לכימיה. ואם אפשר להגיד משהו על הקבוצה שלנו, אנחנו עובדים קשה וכיף לנו ביחד.
"תמיד כשבונים קבוצה חדשה ופחות מוכרת, אנשים אומרים שאין לך סיכוי. אני יודע שככה התייחסו למכבי בקיץ, וזה בסדר. התרגלתי. אולי גם ההנהלה דיברה על שנת בנייה כדי להוריד מאיתנו לחץ, למקרה שלא נעלה. אבל אני לא קונה את התיאוריות על קבוצות חדשות. עברתי מספיק בכדורסל האירופי. אני יודע איך דברים עובדים באמת".
זו העונה החמישית שלו במכבי (בשלוש קדנציות שונות, ולשם עוד נגיע). בלי ששמנו לב, כמעט עשור עבר מאז נחת כאן ב-2002 ילד אפרו-אמריקאי בן 22 עם סבתא יהודיה ואזרחות ישראלית שידע בעיקר להעיף שלשות. ב-2004 הוא היה שותף לזכייה ביורוליג, עם הקבוצה של אנתוני פארקר, וויצ'יץ' ושאראס. השמות הכי גדולים בכדורסל האירופי של אותם ימים.
"זה מרגיש אחרת הפעם?", אני שואל. בכל זאת, לפחות על הנייר מכבי מגיעה לברצלונה כסוג של אנדרדוג, בלי התקציבים והשמות הנוצצים של פנתינאייקוס וריאל מדריד. בלו לא מקבל את הנחת העבודה.
"השמות לא קובעים", הוא אומר. "כל הקבוצות שהגיעו לברצלונה, יש סיבה שהן שם. הכסף והסמל 'פנתיינאייקוס' על החולצה, או ההילה סביב המועדון, לא משנים כלום כשדורכים על המגרש. גם לא השמות או המסורת, רק מי יתפקד בערב נתון. ואני אומר את זה משני הכיוונים. גם כמי ששיחק בקבוצה שנחשבה פייבוריטית. אל תשכח שאנחנו מדברים על כדורסל
"חוץ מזה, אני לא חושב שלנו אין שמות גדולים. פארקר ושאראס עזבו, אבל יש לנו שחקנים גדולים אחרים. אולי בקיץ עוד לא הכירו אותם, אבל צריך לספור מה כל אחד שווה היום. ג'רמי פארגו, למשל. תבדוק את הסטטיסטיקות שלו. הוא הרכז הכי טוב באירופה. אף אחד לא נתן הופעה כמו שלו בסדרה מול קאחה לבוראל. ג'רמי אנדרדוג? הוא לא אנדרדוג מול אף רכז יורוליג. ראית פעם את סופו? הוא נראה לך אנדרדוג? הוא הסנטר הכי גדול באירופה".
שבשנה שעברה עוד היה סנטר שלישי באולימפיאקוס.
"הוא התבגר מאז, התקדם. גם ליאור נהדר השנה. את ריצ'רד הנדריקס גם אני לא הכרתי קודם, אבל הוא כל הזמן מעלה את הרמה. אני מרגיש טוב עם עצמי, פניני תורם המון, אידסון. אם אתה שואל על שמות, כנראה ידברו קודם על ג'רמי וסופו, אבל אני חושב שאנחנו קבוצה שלמה. אגב, גם אז היינו. ליד פארקר וניקו היו גם באסטון וטל. הייתי צעיר, אבל אני חושב שידעו שאם יתנו לי את הכדור, אקלע".
אם כבר כוכבים ומנהיגים, התרגלתם כבר לחסרונו של פרקינס?
"אי אפשר להחליף אותו, אבל עושים התאמות. היכולת שלו בריבאונד ובהגנה היו מפתחות מאוד חשובים עבורנו. מעבר לנוכחות המשמעותית בחדר ההלבשה, דורון יכול היה להיצמד לגארד הכוכב של היריבה, וידעת שאתה מכוסה. שלא תצטרך לעזוב את השחקן שלך, כדי לעזור לו. למזלנו, טל היה שם כדי לאסוף את השברים. הוא התגלה כאס שלנו בחבילה. נכנס מדהים לעניינים.
"אולי אין לו את הרגליים של דורון, אבל הוא יודע לעבוד עם הראש. התרומה שלו אדירה, כך שלא נדרשו שינויים גדולים מדי. כמובן שכל אחד יצטרך לתת עוד משהו. למשל, לעזור יותר בריבאונד. דברים שנצטרך לעשות כקבוצה".
אלה דברים שכבר חודש לא כל-כך יצא למכבי ת"א לעשות. מאז הסדרה עם ויטוריה, היורוליג בפגרה, ולפחות מהצד היתה תחושה שגם מכבי. מראש ליגת העל אינה הסימולטור האידיאלי לברצלונה. מעבר לזה, ההגרלה סידרה להם לאחרונה משחקים בעיקר מול קבוצות תחתית. חלקם הסתיימו ב-20 הפרש בזכות התעוררות ברבע האחרון. במקרים אחרים, הקבוצה שפירקה את ויטוריה כמעט והפסידה למכבי חיפה ואשקלון. גם בלאט מודה שההפוגה הזו היא כאב הראש הכי גדול שלו בדרך לספרד.
"תקופת ההמתנה", קורא לזה בלו, וטוען שהיכולת הפושרת, אם נתנסח בעדינות, לא אמורה להטריד יותר מדי. "לא אשקר. לא רוצה להגיד שאנחנו מזלזלים ביריבות בארץ, אבל אפשר להגיד שאנחנו לא מגיעים לליגה באותם אינטנסיביות וריכוז של היורוליג. במיוחד בחודש האחרון, אני חושב שירידת המתח היתה טבעית. הסדרה מול ויטוריה והעלייה לפיינל-פור היו חוויה אדירה. התרגשות מדהימה, הרגשת התעלות ממש. ופתאום, עם כל האדרנלין, צריך לחכות חמישה שבועות. אני מניח שזו אחת הסיבות שנראינו פחות טוב".
אפשר להתניע מ-0 ל-100 בחמישה ימים?
"זה לא מדאיג אותי. בפיינל-פור ניראה אחרת. אירועים גדולים מכניסים אותך לאווירה. נגיע למלון, נראה את התקשורת מכל אירופה. את הדגלים, הפוסטרים של הפיינל-פור ברחובות העיר. זה כיף גדול, ועוברים פאזה מאוד בטבעיות".
המעבר מצרף למשוואה גם לחץ אחר?
"מבחינתי לא. אני מסתכל על זה כעל עוד שני משחקים, שצריך לנצח. כבר היו לנו משחקים מאוד חשובים העונה, למשל בהצלבה, וידענו להגיע מאוד מפוקסים ולטפס לשיא ברגעי האמת. בכלל, ההכנה של דייויד למשחקים היא אחד היתרונות המשמעותיים שלנו. תשומת הלב שלו ושל הצוות לדברים היא משהו שאנשים מבחוץ לא יכולים להבין".
אז תסביר. עברת ארבעה מאמנים במכבי.
"הוא יודע לשלב את המנטליות האמריקאית והאירופית. הוא קשוח איתנו, דורש שלמות, ויודע שלפעמים צריך להצליף בסוס עם השוט. לא בטוח שזה המינוח המתאים, אבל הבנת את הרעיון. מצד שני, הוא יודע מתי לשחרר ואיך לתקשר עם השחקנים. מבין שלא מספיק לשלם להם המון כסף ולתת להם כמה תרגילי התקפה".
נדמה שאף פעם לא באמת ידענו איך לעכל את בלו. אם תשאלו אותו, אנחנו עדיין לא יודעים. השם, אגב, קוצר מבלות'נטל בגלל טראומת ילדות. השם הגרמני במשפחה השחורה עלה לו, מסתבר, בהרבה הערות אצל החברים בקליפורניה. מאיפה בדיוק הגיע השם, הוא לא יודע עד היום. בהתחלה הוא הניח שאבותיו היו עבדים, שאימצו, כמקובל, את שם הבעלים הלבנים. מחקר שורשים שביצעה אשתו גילה בינתיים שמשפחתו לא היתה חלק מהעבדות.
"אולי הם היו בקשרים עסקיים עם המשפחה הגרמנית. אני עדיין מחפש תשובות. בכל מקרה, יש לי שתי בנות. בעצמן, הן יתחתנו ויחליפו שם בכל מקרה, אבל עד אז עם 'בלו' יהיה להן טוב יותר. גם לי זה נוח. אני אוהב את הצליל. זה נשמע טוב".
רק שקיצור השם לא היה השינוי היחיד שעבר עליו לאחרונה. בקדנציות הראשונות בארץ, בלו תויג כטיפוס בעייתי. מראש הוא הגיע במעמד מוזר. לא הכוכב הזר מאמריקה שמרוויח מיליונים ומקומו בהיררכיה ברור. מצד שני, מעבר לתעודת הזהות, הוא גם לא באמת היה ישראלי. הוא כן היה כנה. לא התבייש להגיד, למשל, שאינו מרגיש ישראלי ולא מעניין אותו לשחק בנבחרת.
על המגרש הוא התבסס כמעט רק על זריקות מבחוץ. הוא לא שמר יותר מדי, הצהרותיו נשמעו שחצניות משהו. שחקנים טענו שהוא מאוהב בעצמו, והתמונות שלו עומד בסיום אימונים וזורק עוד ועוד שלשות התקבלו די בזלזול. בדרך היו תקופות יותר טובות, ועל יכולת הקליעה שלו איש לא ערער, אבל באופן כללי הוא נתפס כעוף מוזר.
אפילו הקשר שלו עם מכבי שונה. נסו להיזכר מי עוד בא, הלך וחזר. סידור מאוד נדיר, בקבוצה שלרוב רוצה אותך או שלא, אבל לא נוהגת להחזיר שחקנים שכבר ויתרה עליהם. עם טל בורשטיין זה קרה פעם אחת בנסיבות מיוחדת. אליהו עזב בגלל כסף. היו צעירים שהושאלו כדי להתחשל, עוד לפני הפריצה. אצל בלו זו הקדנציה השלישית בת"א. לפני חודש כבר דיברו איתו על האפשרות שיאריך את החוזה. אם תרצו, סוג של חותמת לשינוי. לקבלה.
כשמדברים על השינויים, הוא מתחיל באגף הפיזי. בגיל 31, הוא אומר, הגוף שלו מרגיש הכי טוב בקריירה. יש לו דיאטות מוקפדות, הוא מתרחק משוקולד ובביס האחרון של ארוחת הערב, הוא כבר בודק עם אשתו איפה ומה אוכלים מחר בצהריים. מעבר לזה, הוא מתאר עבודה של שעות בחדר כושר. לאו דווקא עם משקולות. חזק הוא היה תמיד. עכשיו הוא משקיע בעיקר בגמישות ובמתיחות. טוען שזו ההארה האמיתית. שכשהגוף משומן היטב, הזריקות נכנסות.
אפרופו זריקות, לצד הקרדיט המתעצם על הגיוון, היו בשנה האחרונה תקופות שפתאום דווקא הזריקה מבחוץ פחות נכנסה. "היו פעמים שוויתרתי על זריקות", הוא משחזר. "יש ימים שכדורים לא נכנסים, אבל דווקא החברים לקבוצה צועקים עלי שגם אם אני מחטיא 6 פעמים רצוף, אני חייב להמשיך. שזה תפקידי. ואז יום אחד נכנס כדור, ולמחרת עשית 9 נקודות בשתי דקות, והביטחון חוזר. זה חלק מחיי הקלעי.
"בסוף, בטח כשהכוח שלך הוא זריקות מרחוק, הכל זה עבודה וביטחון. אולי מהצד זה נשמע מוזר, אבל עד היום הזריקות שלי ממשחק למשחק תלויות בעבודה שעשיתי יום קודם. זה עניין של מגע, הצורך להרגיש את הזריקה.
"אחרי משחק 1 בוויטוריה, כשלא הלך לי, עמדתי עם אבי אבן וזרקתי המון. עמדנו מתחת לסל. רק כדי לשמוע את הסוויש, להרגיש את הכדור משתחרר מהיד ולראות אותו נכנס. לאט לאט התרחקתי".
כשמדברים איתו על קבלה, על שינוי התפיסה הכללית לגביו, על המעמד החדש, על השינוי המנטלי והתחושה שלראשונה בקריירה הפך לשחקן קלאץ' כמו בהצלבה, בלו מחייך. "אתה שואל איך רואים אותי מבחוץ? גם היום אני חושב שעדיין לא יודעים איך לעכל אותי. יש לי הרבה ביטחון, ואולי בעבר לאנשים היתה בעיה. יש נטיה לבלבל בין ביטחון עצמי לשחצנות. אולי חשבו שאני לא נחמד, לא צנוע או לא חבר טוב לקבוצה. תמיד עבדתי קשה. אני מאמין ששחקן צריך להרוויח את הזכות לשחק. וכן, תמיד הרגשתי שמגיע לי, תמיד השקעתי המון. אני מקווה שהיום יותר אנשים יודעים מי אני באמת".
ויודעים?
"בכנות? אני עדיין מרגיש לא מספיק מוערך. תראה, כשמדברים על השחקנים הכי טובים באירופה, כשיש סקרים באתרים, כשבודקים מי הקלעים או השומרים הכי טובים, חמישיית העונה. אני אף פעם לא מופיע ברשימות האלה. אתה יודע מה, אני לא קלעי מוביל. אני לא ריבאונדר מוביל. אבל אני מרגיש שאני יציב. כל משחק אעבוד קשה, אתרום מספר יציב של נקודות, ריבאונד, אשחק טוב בהגנה ואקבל החלטות טובות. אבל לא אלה הדברים שמעריכים.
"בכלל, בכדורסל, אנשים מעריכים הטבעות מטורפות, או אנשים גדולים שרואים את יתרון הכוח שלהם על המגרש. מחפשים את אלה שיקלעו 25 כל ערב, שעושים את הקרוס-אובר היפה. אף אחד לא מדבר על השחקן שעושה חסימה טובה לקלעי. או מוסר כדור בטיימינג נכון".
אבל אתה לא עושה חסימות. אם תשאל ברחוב, אתה קודם כל זה שיודע לקלוע מתשעה מטרים.
"גם, אבל אני אף פעם לא השחקן שמשחקים עבורו, או בונים עליו תרגילים. הייתי כזה בתיכון ובקולג', כשהייתי צעיר, תמיד הייתי השחקן הכי טוב בקבוצה, או אחד הכוכבים הגדולים. כמקצוען לא. במכבי תמיד הייתי בא מהספסל, וממלא חורים. רול פלייר לא יכול להיות כוכב".
אתה מרגיש רול פלייר?
"במחשבות שלי, כשאני מתאמן ומתכונן למשחק? לא. אבל אני חושב שאנשים מסביב לא מתייחסים אלי ככוכב שצריך לעצור. אם קבוצה מתכוננת נגדנו, ידברו על האנשים שצריך להתרכז בהם. ובלו? רק רול פלייר. אני רוצה לקוות שבקבוצה לומדים להעריך את המקצוענות שלי. שמאמנים באירופה יודעים שאני יותר מזה שעושה חסימה, או מחכה לקבל כדור ולזרוק".
הנושא רגיש. בטח העונה, כשמכבי כל-כך מצליחה, ובכל שבוע מתפרסמות ספקולציות אחרות על הצעות שדרוג לכוכבי הקבוצה מכל אירופה. לפני הפציעה דיברו על עניין עצום בפרקינס. פארגו חוזר ומוזכר, גם אידסון. ידיעות עליו אין. "גם אני שואל למה. אני מדבר עם הסוכן שלי, מתעניין אם מישהו אמר לו משהו, אם יש הצעות. הוא אומר שלא, שאף קבוצה עוד לא עושה כלום. לא יודע. אולי באירופה לא מחזיקים ממני כמישהו שיכול לעשות את ההבדל.
"למה זה קורה? אין לי מושג. אולי בגלל שאני לא פותח בחמישייה. מעבר לקליעה, גם בהגנה אני חושב שהיום אני אחד היחידים באירופה שיכול לשמור בחמש עמדות. היית חושב שכל קבוצה תרצה שחקן שיכול לשמור גם על הסנטר ועל הרכז היריב. אבל כנראה שזה לא חשוב. לא יודע. אולי עוד מוקדם. אני בטוח שאנשים גם היום עוד אומרים שאני לא יודע לשמור".
את הקרדיט לשינוי ההגנתי, בספין מעניין, מעניק בלו דווקא לצביקה שרף. אהבה גדולה לא היתה שם בעונה המשותפת, אבל דווקא משם הגיע סוויץ.' בלו, כבר אמרנו, בחור שעובד קשה, ומסתכל על החיים קצת אחרת. "הייתי כל-כך מתוסכל שלא שיחקתי, שהתחלתי לחשוב את מי בעצם אני מאשים. על מי אני כועס. בסוף הבנתי שאני אחראי. שאם אני רוצה להיות על המגרש אני צריך לשמור יותר טוב. אז הלכתי לחדר כושר והתחלתי לעבוד על גמישות".
והיה עוד שינוי, עוד צעד שתרם לחיבור. בקיץ, אחרי אי-אלו סירובים בעבר, בלו נענה להזמנה של אריק שיבק והצטרף לנבחרת. בהתחלה לא בהתלהבות. "אני רואה בנבחרת חלק מהחוזה שלי במכבי", הודה במקור, כשמועדון הבית הבהיר שחוזהו מותנה בהסכמה לתרום את חלקו גם למדים הלאומיים. היום, אחרי קיץ אחד, הוא כבר נשמע אחרת.
"בהתחלה לא רציתי לבוא, אבל מהר מאוד החוויה בנבחרת הפכה לכיף גדול. לא מקבלים שם משכורת, זה לא מקום העבודה שלך, אז כל האווירה אחרת. אין עליך את הלחץ שיש בקבוצות. הידיעה שהמשפחה שלך תלויה בהצלחה שלך, בהתקדמות שלך. שזה הכסף שאתה קונה בו אוכל לילדים.
"בנבחרת אתה מתנדב. ואז, אם איחרת בחמש דקות זה לא סוף העולם. ברור, שכשאתה כבר שם, התייחסתי בשיא הרצינות. כשמשחקים, לא מעניין אף אחד אם אתה מרוויח מיליון דולר או כלום. גם אריק היה מאוד נחמד, ומאמן טוב. נהפכתי חבר לשחקנים שעד הקיץ הכרתי רק ממשחקים נגדם, כאויבים שלי.
"גם ברחוב הרגשתי שינוי. אני חושב שהישראלים מקבלים אותי אחרת היום. אנשים העריכו את ההקרבה, את הוויתור על החופש עם המשפחה. אני חושב שקיבלתי יותר הכרה בקיץ אחד בנבחרת, מאשר בכל הקריירה במכבי. בכל מסעדה שהגעתי אליה, הזמינו אותי על חשבונם".
שחקני מכבי לא מוזמנים?
"במכבי אתה מקבל רק הנחה. בנבחרת זה היה בחינם. הרגשה שבכל מקום מחבקים אותך".
אז אפשר לבנות עליך גם לאליפות הקיץ?
"בוודאי. כבר דיברתי עם שיבק, ואני אגיע. אני גם רוצה לבוא. רוצה לנצח. להגיע עם הנבחרת לאולימפיאדת לונדון יכול להיות נפלא".
אחרי התחזית של פתיחת העונה כבר לא נעים להתווכח, אבל זה ריאלי?
"לחלוטין. אין לי ספק שיש לנו סיכוי. גם לפני שנה הרבה אנשים חשבו שלא נצליח במוקדמות, ושיחקנו מצוין. זו לא נבחרת גדולה פיזית, אבל יש המון כישרון. יש לנו נבחרת נהדרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם