סיפורו של אלוף, כמעט: דוד עובד חוזר במנהרת הזמן

מה עצר את דוד עובד מלהפוך למתאגרף הטוב בעולם? גם בגיל 75 הוא עדיין מחפש את התשובה אבל בדבר אחד הוא בטוח: "הייתי הכוכב הכי גדול. בפופולריות שלי, לא נפלתי לא מיעקב חודורוב ולא משייע גלזר ולא משום כוכב מוכר אחר. תשאל את ההורים שלך". חלק ב'

איתי גודר | 25/4/2011 9:00

תגיות: איגרוף

סיבוב שני:

"ראיתי כאן את דוד עובד ואת דוד נחון. הטיפול בהם היה נפלא. ידידי סם מוסברג נטל אותם תחת חסותו, אך נראה לי כי לא היו אלה אלופים מלידה, ולכן חדלו מפעילותם, למרות שההצלחה האירה להם תחילה פנים".

(אלוף העולם במשקל כבד לשעבר, ג'ק דמפסי בריאיון למשה לרר. "ידיעות אחרונות", 1967)

"בספטמבר 1953 החיים שלי השתנו לנצח. אני לא יודע איך זה היום, חוץ מכמה ביקורים קצרים לא הייתי בישראל כמעט 50 שנה, אבל אירוע הספורט הכי גדול של ישראל היה המכבייה. אנשים פשוט חיכו לתחרות הזו. אם היית חובב ספורט ורצית איזשהו קשר עם העולם הרחב, לא היה לך אירוע אחר לחכות לו. זה היה אירוע הספורט הכי גדול של ישראל. מכל העולם הגיעו הספורטאים היהודים הכי טובים. וכמובן שהגיעה גם משלחת גדולה מארצות הברית.

קיבל מחמאות אפילו מדמפסי. דוד עובד צילום: ארכיון פרטי, משפחת עובד

"ראש המשלחת האמריקנית היה סמואל (סם) מוסברג. יצא לך לשמוע עליו? ב-1920, באולימפיאדת אנטוורפן, הוא זכה במדליית זהב במשקל קל. והוא היה יהודי, כמובן. הוא הכיר אותי במכבייה ההיא. הייתי אמנם צעיר מאוד, אבל לקחתי מקום ראשון.

בגמר ניצחתי אלוף כפפות הזהב בארצות הברית. אחרי שלקחתי את הזהב הוא יצר אתי קשר. 'היי, בחור צעיר, מה דעתך לעזוב הכול, לעבור אתי לארצות הברית ולהיות מקצוען? אם תעבוד קשה ותתמיד, אני מבטיח לך שתהיה אלוף העולם במשקל קל. מה דעתך? לא מתחשק לך להרוויח קצת כסף?'

דוד עובד מחפש תשובה, חלק א'

אני חושב שמעולם לא התרגשתי כמו אז. תחשוב על הדבר שאתה הכי רוצה בעולם, דמיין את הפנטזיה הכי גדולה שלך, ותאר לעצמך שמגיע אליך אדם זר שאומר לך שיש בכוחו להגשים לך את החלום. מה תעשה? כמעט קפצתי מהתרגשות. האמנתי לו. באמת חשבתי שאני יכול להיות אלוף העולם. חשבתי שאני אוכל להרוויח כסף מאגרוף. זה הדבר שהכי רציתי בעולם. המשמעות של הדברים הייתה פשוטה: אני הופך להיות מקצוען. ומקצוענים לא יכולים להשתתף באולימפיאדה. אבל המתמטיקה הייתה פשוטה:

בחוץ לארץ אני אוכל להרוויח כסף. בישראל, עם כל הכבוד, אין עתיד כלכלי למתאגרף.

"חוץ מזה, שני אחים שלי חזרו ממלחמת השחרור פצועים. נקבעה להם גם נכות צה"ל. בשנות ה-50 מציאות החיים בישראל לא הייתה פשוטה. תקופת הצנע, שוק שחור. בטח למדת על זה בשיעור היסטוריה. הבנתי שכל הדיבורים על ציונות והגשמה לא באמת עובדים: כשאתה חוזר מהמלחמה פצוע וחבול, אין לך איפה לעבוד. לא רציתי חיים כאלה עבור עצמי. רציתי להיות גם איש עשיר. החלטתי לעזוב.

"זה היה מהפכני. אף אחד לא נותר אדיש במדינה. הכותרות הדהדו 'עובד יוצא למקצוענות'. אבל הצבא היה כל הזמן ברקע. אמצע שנות ה-50. הממסד חשב: בחור ישראלי בגיל גיוס שלא יתגייס? זה לא ייתכן. איפה נשמע דבר כזה. איך זה יכול להיות? מה יגידו שאר בני גילו. אני זוכר שחשבתי לעצמי: לעזאזל, שאר בני גילי נעלו את עצמם בזירה מבוקר עד ערב?

"שאר בני גילי הגיעו להישגים שלי? לשאר בני גילי יש סיכוי להיות אלופי העולם? דיברנו עם הצבא בלי סוף. אמרתי להם שעבורי זו הזדמנות של פעם בחיים. חוץ מזה, אני לא יוצא למען עצמי בלבד, אני יוצא להדהד את שם ישראל בנכר. אני אהיה אלוף העולם הישראלי הראשון. זה חתיכת הישג להתפאר בו, לא? הבטחתי שעל המכנסיים שלי יהיה רקום מגן דוד.

"לא תאמין: הם קנו את הרעיון. הייתה לי פגישה עם אלוף משנה סוחר, קצין הספורט הראשון של צה"ל. הגענו להסכמה. אני אתגייס ואקבל שחרור לחצי שנה, אצא לארצות הברית, ואם אראה התקדמות הגיוס שלי יידחה שוב. הסכמתי. חתמתי. בכיף. התגייסתי וביוני 1954 עליתי בפעם הראשונה בחיי על מטוס. כמה שעות אחר כך כבר הייתי בלונג איילנד. חתמתי אצל מוסברג. משהו כמו 50 דולר בשבוע, כולל מגורים ולינה. הוא הצמיד לי מאמן: ג'יין טאני, מי שהיה אלוף העולם במשקל כבד.

"התאהבתי בארצות הברית" EPA

"התאהבתי בארצות הברית מהשנייה הראשונה. הכול היה שם, אני אומר לך, הכול. אי אפשר להשוות את זה בכלל לישראל. השפע היה עצום. כל מה שרצית יכולת למצוא בחנויות. והקרבות נמשכו. אחרי דונלדסון הגיע ג'וני סמול, ואחריו פרנק דה ויטו, ואחריו מקסי זלצר, ואחריו מנואל נגרון וספידי דונלדסון. עד ינואר 1955 היו לי 11 קרבות. ניצחתי בכולם. הייתי על המסלול הנכון. התלהבו ממני, אפילו כתבו עליי בעיתונים בארצות הברית. אבל אז הגיע מכתב מישראל. אי אפשר היה לטעות בנוסח: 'החצי שנה שקיבלת הסתיימה. עליך לשוב לארץ ולהתגייס'. היה גם איום: 'אם לא תחזור לישראל נדאג שתיכנס לבית סוהר'. חשבתי שאני משתגע.

"אמרתי להם: אבל תראו, אני מצליח. הבטחתם לי שאם אעלה על המסלול הנכון תאפשרו לי להמשיך ולהתאגרף בחו"ל. אמרו לי: זו הוראה מלמעלה. התברר ששר הביטחון אז פנחס לבון עומד על כך מפורשות שאחזור לארץ ואתגייס. רק כעבור הרבה שנים הבנתי שבאוויר נשבו אז רוחות מלחמה, מספר חודשים לפני מבצע קדש או מלחמת סיני. ומה יכול להעלות את מורל הלוחמים יותר מזה שאלוף האגרוף של ישראל, שקצר הצלחות מרשימות בחו"ל, יחזור לארץ, יתגייס לצבא ויילחם למען המולדת.

"רצו שהלוחמים יחשבו בסגנון: אם הוא מוכן להקריב הכול לטובת המולדת ולוותר על קריירה מצליחה בחו"ל, אז ברור שגם אנחנו. כמה שנים אחר כך ראיתי שהצבא האמריקני עשה בדיוק אותו דבר עם אלביס פרסלי. כנראה הכול זה יחסי ציבור. אל תטעה, לא הייתי נגד, אבל אמרתי: למה על חשבון ההצלחה שלי? אתם לא עומדים בסיכומים. כל כך אהבתי את הקריירה שלי. כל כך רציתי להמשיך ולהתאגרף, אבל לא היה עם מי לדבר. חזרתי לארץ.

סיבוב שלישי:

"אני חושב שהייתי החייל הכי מחורבן בתולדות צה"ל. חודשים הייתי בדיכאון. השתגעתי. נתנו לי להיות מד"ס באיזה בסיס במרכז הארץ, אבל לא הייתי בעניינים. רצו שאני אהיה מדריך אגרוף. צחקתי להם בפנים. לא הייתי קם למסדרים, לא הייתי מתגלח. הסתכסכתי עם מפקד הבסיס והוא שלח אותי ל-30 יום בכלא. אתה מאמין? מאיסטרן פרקווי בברוקלין לכלא צבאי בישראל.

"השתחררתי מהכלא. אמרתי שלבסיס ההוא אני לא חוזר. יו"ר מרכז מכבי באותה העת, שלום זיסמן, ניסה לעשות הכול כדי לשחרר אותי מהצבא ולהחזיר אותו למקצוענות. אבל זה לא עזר. הסתובבתי במפקדה בחוסר מעש עד שיום אחד הגיע הוראה שאני מועבר לנצרת להיות מד"ס בפיקוד. על המכתב היה חתום אלוף פיקוד צפון יצחק רבין. הבן אדם הזה שינה את החיים שלי.

יצחק רבין. "הערצתי אותו" צילום ארכיון: אי-אף-פי

"אני חושב עליו עכשיו ויורדות לי דמעות. הרגע הכי קשה בחיים שלי היה בנובמבר 1995 כששמעתי שהוא נרצח. חשבתי לעצמי שאין צדק בעולם. חוץ מהבן שלי ואשתי, זה היה האדם שהכי אהבתי בעולם. הערצתי אותו. הוא ידע איך לדבר אתי. לא תאמין, אבל הוא הבין את הכאב שלי. רבין היה חובב ספורט מושבע.

"ברגע שנודע לו שאני לא שייך לשום בסיס הוא ביקש מיד שאגיע אליו. עשיתי כל מה שביקש ממני. הייתי נהג שלו, העברתי מד"ס. היו לנו שיחות אין-סופיות. בהרבה מאוד מובנים אני חושב שהוא הציל את החיים שלי. כשחזרתי לישראל לא ידעתי מה יהיה אתי. רבין ידע איך להגיע לאנשים. הוא היה איש גדול. כואב לי שאיזה בן עוולה קטל אותו. כואב הלב.

"לאט-לאט חזרה אליי התשוקה. רבין היה סופר אתי את הימים: 'עוד מעט, דוד. עוד מעט אתה מסיים ואתה חוזר לאגרוף שלך'. זה מה שהחזיק אותי. חצי שנה לפני השחרור הוא קרא לי אליו ללשכה. נכנסתי. הצדעתי. רבין חייך. הוא קיצר לי את השירות בחצי שנה. 'דוד', הוא אמר, 'אני מזהיר אותך. אם אתה מעז לא לחזור לישראל אחרי שאתה מסיים את הקריירה יש לך עסק אתי. אל תשכח לחזור חביבי'. אמרתי 'אני מבטיח'. אני נזכר בזה ובוכה. לא עמדתי במילה שלי. לא חזרתי. אני מקווה שהוא סולח לי.

"לא יכולתי לחכות יותר. עמוק בפנים הבנתי שאני לא אהיה אלוף העולם. הבנתי שפיגור של שנתיים יהיה קשה מאוד להדביק. אבל ניסיתי. נסעתי ללונדון. יעקב שלדובסקי, אמרגן אגרוף מפורסם, סידר לי כמה קרבות. בראשון ניצחתי. בשני, מול דיוויד קרול, נגמר תיקו. העיתונות בארץ חזרה לעקוב אחריי. כתבו: 'אחרי שנתיים של היעדרות: עובד סיים בתיקו'. את הקרב הבא שלי כבר הפסדתי. במשך כמה חודשים יצאתי למסעות אגרוף ברחבי בריטניה. הרווחתי לא רע. במהלך 1958 קיבלתי הצעה לנסוע לאוסטרליה.

"בסופו של דבר נראה לי שזה היה המקום האידאלי עבורי. הגעתי לאוסטרליה בשיא הקריירה שלי. הלך לי שם מאוד. ניצחתי כמה קרבות. בעיקר אהבתי את המדינה. בשנת 1959 התאגרפתי נגד ג'ורג' ברקן על אליפות אוסטרליה במשקל בינוני. הוא ניצח בנקודות. אני חושב שזה היה סוג מסוים של ברייק פוינט מבחינתי. חשבתי שאם אצליח לנצח את הקרב ההוא אולי אחזור לארצות הברית, למרכז הבמה העולמית, ואנסה להתמודד על אליפות העולם, אבל משהו בי נכבה. הכרתי את הלן, שהפכה להיות אשתי עד היום, ואיכשהו נגמר לי מהאגרוף. בלי באמת להרגיש. זה פשוט נגמר.

"יום אחד, זה היה לקראת סוף 1961, צלצל הטלפון ועל הקו היה אנג'לו דנדי. שנים חלמתי על הטלפון הזה. לימים הוא הפך להיות המאמן של מוחמד עלי ושוגר ריי ליאונרד. הוא הכיר אותי מהקרבות שהיו לי בארצות הברית, הוא זכר אותי לטובה. שאל אם מתחשק לי לחזור לארצות הברית. "הכרטיס מחכה לך", הוא אמר. "אתה עדיין בחור צעיר. תוכל לעשות פה כמה דברים יפים".

"אבל הוא כנראה הרגיש משהו. באותה נשימה הוא אמר לי: 'אם אתה מרגיש שזה נגמר לך - אל תחזור. אתה רק תיפצע. אם אתה מרגיש שזה נגמר - תהיה גבר תצעק את זה, תפרוש ותתחיל חיים חדשים'.

אתה אולי לא תאמין לי, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. באותו הרגע פרשתי.

אפילוג

"עשיתי כמה לירות מהאגרוף והתחלתי להתגלגל. קניתי מונית, התחלתי לעבוד. הלך לא רע. בהמשך קניתי גם מגרש ועוד כמה בתים. לא רע עבור מי שבקושי סיים כיתה ו' בישראל, לא? מאז נדמה לי שלא כתבו עליי מילה אחת בעיתון. לפני כמה שנים קיבלתי תעודת הוקרה ממכבי חיפה. זה ריגש מאוד. לא האמנתי שעוד זוכרים אותי.

"פעם אחרונה שהייתי בארץ הייתה ב-1984. חשבתי לאמן אז אלוף אגרוף ישראלי ולהכין אותו לאולימפיאדת לוס אנג'לס. חשבתי לסגור מעגל, אבל זה לא כל כך הלך. אף אחד כאן כבר לא זכר אותי.

"נולד לי כאן ילד, מארק, היום הוא כבר בן למעלה מ-40. מה אתה יודע, נשארתי עם אותה אישה. הלן היא אהבת חיי עד היום.

"על ישראל אני חושב רק לפעמים. הוריי קבורים בחיפה, אתה יודע. אי אפשר באמת להתנתק. אבל היא כבר פחות ופחות מעסיקה אותי. אפילו את העברית שלי כמעט שכחתי. לפעמים אני חושב שאם היו נותנים לי סיכוי אמיתי הייתי יכול להיות אלוף העולם הראשון של ישראל".