טיל קרקע: אלכס שטילוב רץ למדליה
בדרך כלל התעמלות וציונות לא הולכות יחד. אבל אז בא אלכס שטילוב והפיח בנו תקווה למדליה אולימפית
בדרך כלל התעמלות וציונות לא הולכות יחד. זכורות מהעבר נפילות מביכות מהקורה ונחיתות אונס על המזרן. רק שכאן מדובר בבחור בן 24, יוצא דופן בנוף המקומי. 183 סנטימטרים מפוסלים בקפידה ומרוכזים במטרה.
"לפני התרגיל חושבים רק עליו, שלב אחרי שלב", שטילוב מספר. "לא צריך להמציא דברים חדשים. באוויר אני חושב על הנחיתה, אבל שתדע תמיד זה הניתור. כמה שהוא טוב, ככה אתה נוחת. האמת שהייתי משוכנע שזכיתי בזהב".
שטילוב נגע בכסף, מקום שני ביבשת אחרי פלביוס קוצי הרומני. כבר עכשיו הוא נחשב למתעמל הישראלי הטוב בכל הזמנים, כשהוועד האולימפי מסמן אותו כאחד המועמדים המרכזיים למדליה באולימפיאדת לונדון 2012.
"המטרה תמיד הייתה מדליה אולימפית", הוא אומר. "כשהייתי ילד היו לי בבית קלטות של אולימפיאדות מפעם. הייתי עוקב אחרי הטובים ביותר, ויטאלי שצ'רבו, אלכסיי ניימוב. אבל בדרך כלל הייתי מריץ אחורה וקדימה את טקס הענקת המדליות. זה הקסים אותי כל כך".
שטילוב נולד בטשקנט שבאוזבקיסטן, בן למשפחת ספורטאים. אמו התעסקה באקרובטיקה, אביו רכב על סוסים ואילו הוא הלך בעקבות אחיו הגדול לאולם ההתעמלות.
במזרח אירופה, כששמים עליך עין אתה מגויס. כבר בגיל חמש סומן שטילוב. את ימיו היה עושה באולם הספורט המקומי, מבוקר עד ערב, כשבאמצע לימודים. נבחרת לאומית, כמובן. אלוף אוזבקיסטן לנוער.
"בגיל 14 עשיתי דברים שחבל על הזמן", הוא נזכר. "כל מכשיר שהיו נותנים - מתח, מקבילים, סוס - מה שחבר'ה בנבחרת הבוגרת עשו, אני ביצעתי בלי הרבה בעיות והייתי הכי נמוך".
גובה הוא עניין משמעותי מאוד בהתעמלות. רוב הבכירים בענף הם די נמוכים, מה שמאפשר להם לקחת מרחק הרצה גדול יותר ולשלוט בגוף, שצריך להישאר במסגרת המזרן. די נדיר למצוא מתעמל בגובה של שטילוב.
הצמיחה שלו הייתה פתאומית. אחרי שעלה לארץ בגיל 15 הוא לא הפסיק לגדול. בשלוש שנים הוא הוסיף 16 סנטימטרים, שגרמו לו לחשוב שנית אם כדאי להמשיך.
"לא היה מה לעשות", הוא אומר. "ממש נקודת שבירה. היו דברים שבגיל 14 עשיתי בקלות ועכשיו לא הצלחתי לבצע. לא הייתי רגיל לגוף, לרגליים הארוכות. היה לי קשה להרים את עצמי, אבל זה שכיח מאוד אצל מתעמלים. בגיל צעיר
למזלו של שטילוב הוא מצא בארץ את סרגיי וייסבורג, מאמן התעמלות שעלה מאוקראינה והצטרף לאגודת מכבי ת"א. איש ספורט ותיק ומנוסה, שביקש ממנו להירגע. "הכל יהיה בסדר", הבטיח.
השניים עלו על המזרן וחזרו ליסודות, לדברים הפשוטים. הרבה כושר גופני. סרגיי לימד את אלכס להתרגל לגופו החדש. עד היום השניים צמודים.
"לפעמים אני בא עייף לאימון ועדיין אני צריך להוציא מעצמי משהו", הוא חושף. "מאמן טוב ישר קולט ואומר 'אני רואה שאתה לא מסוגל לעשות כלום, בוא תעבוד על הנחיתות או על הטכניקה.' לא להיות כמו רובוט".
בשנים הראשונות שלו בארץ חי שטילוב בצלו של פאבל גופמן, המתעמל הבכיר שטופח ע"י ראשי הענף ואילו אותו השאירו בצד שיסתדר בעצמו. "מה הבעיה כאן"?, הוא שואל וממהר לענות, "צריך להשקיע בספורטאי עוד לפני שהוא מצליח. אני התמדתי בגלל הרצון להגיע למעלה. בלי שום תמיכה והשקעה.
"בגיל 19 עליתי לגמר אליפות העולם והנה אני נמצא עם אלופים אולימפיים ואף אחד לא מבין מאיפה הילד הזה בא. לא קיבלתי אז שקל. אני זוכר תקופות שבהן המאמן שלי ואני רצינו לנסוע לתחרויות כדי לצבור ניסיון והיו אומרים שאין תקציב".
שטילוב עלה וצמח בסביבה עגומה מאוד. הוא גילה שיריביו המקומיים הולכים ונעלמים. חלקם פרשו בגלל גיל או פציעה, אחרים ניצלו את הכישרון כדי לקבל מלגת לימודים בקולג' אמריקאי ורק הוא נשאר עם חלומות על המדליה. היום בישראל יש במקרה הטוב עשרה מתעמלים. אף אחד מהם לא מתקרב לרמתו.
"בהתעמלות, אם אתה טוב חזק ועובד עם המאמן, אתה לא צריך קבוצה", הוא משוכנע. "מובן שבמסגרת קל יותר, כי יש חברים שעוזרים ומעודדים ולפעמים אני מרגיש את הבדידות. אבל התעמלות היא לא כמו ג'ודו, שצריך להפיל את היריב. איכשהו, בסופו של דבר, זו תחרות עם עצמי. לשלוט בגוף שלי".
למה אין יותר מתעמלים?
"זו לא רק בעיה מנטאלית. אם אתה מסתכל בתנאים, למשל ברוסיה, לילדים יש המון מרכזים של התעמלות. פה בכל ישראל יש רק האולם בהדר יוסף שאפשר להתאמן בו. אתה צריך בור נחיתה רך כדי ללמד אלמנטים תרגילים. הרי זה מסוכן. תאר לך שעושים דאבל סלטה ונוחתים על הגב".
בארצות אחרות המצב טוב יותר?
"אני מכיר ספורטאים אצלנו שפרשו מפני שלא קיבלו תמיכה. בחו"ל, אם אתה מתקבל לנבחרת, יש ישר דחיפה. אני לא מדבר על רוסיה המתקדמת. קח את פינלנד, יש שם נבחרת חזקה פחות משלנו, אבל בכל פעם היא שולחת ארבעה-חמישה ספורטאים לגביע העולם. לא ברמה הכי גבוהה, אבל לאט לאט משתפרים. אצלנו, במקרה הטוב זה אני ואולי עוד מתעמל אחד ולא שיש לנו יותר מה להציע".
איזו מדינה הכי מתקדמת?
"הסינים והיפנים אולי הכי טובים, אבל הבריטים הכי מתקדמים בגלל האולימפיאדה שהם מארחים. יש להם היום מאמנים רוסים, תקציב גבוה. באליפות העולם ב-2007 הם הגיעו למקום ה-14 הקבוצתי ובאליפות העולם האחרונה למקום הרביעי או החמישי. כל אליפות הם לוקחים לפחות מדליה אחת. פעם אף אחד לא ספר אותם".
שטילוב מגיע בכל יום למתקן בהדר יוסף. בבוקר אימון של שעתיים וחצי: חימום, טכניקה, כושר. הוא הולך לנוח וחוזר אחר הצהריים לעוד שלוש שעות של תרגול. ככה חמישה ימים בשבוע. ביום שישי אימון אחד וכל זה לא כולל חמישה מחנות אימונים. שנתיים, הרחק מכאן, רק הוא והמאמן. כל האמצעים מקדשים את המדליה.
"אני לא יכול לצאת לחופשה של חודש", הוא צוחק. "גג שבועיים וגם לא ממש. אחרי שבוע אני חוזר לאולם ויכול להיות שזה הרבה בגללי. אני לא אוהב לצאת מכושר, כי בהתעמלות כשאתה יוצא קשה מאוד לחזור. רק לא לאבד את התחושה".
ההתקדמות של שטילוב הייתה מפתיעה ומהירה. באולימפיאדת בייג'ינג, כשהיה בן 21 העפיל לגמר האולימפי, כשרק נציג אחד מהתקשורת הישראלית נכח באולם. השאר העדיפו את הבריכה. לא האמינו שהוא יגיע רחוק כל כך.
"זה נגמר שם במקום שמיני", שטילוב משחזר. "זה היה הישג, אבל אילו הייתי מסיים את התרגיל נקי כמו במוקדמות יכולתי בקלות לזכות במדליה. התרגשתי. היה אדרנלין התחלתי טוב. עשיתי יותר מחצי תרגיל בלי טעויות והייתי צריך רק לסיים. יצאתי מהמזרן. איבדתי כמעט נקודה וידעתי שאין סיכוי. ירד החשק, אבל אתה לא יכול סתם לפרוש. צריך לתת כבוד לשופטים ולקהל".
במהלך תרגיל אתה מרגיש את הצופים?
"אתה רואה, שומע, אבל אני מנתק את עצמי. לא מתייחס. אם אני נוחת טוב, אני אוהב לפקוח את האוזניים ואת העיניים ולראות את ההתלהבות שמסביב".
בדיוק לפני שנה התכונן שטילוב לאליפות אירופה. גם אז סימנו אותו כמועמד. רק שבמהלך תרגיל קרקע בתחרות בפאריס הוא שמע לפתע קנאק בברך וחש כאב חד. הוא עוד קיווה לסיים את התרגיל, המשיך בכאבים כמה צעדים ופרש. המניסקוס נקרע.
את אליפות אירופה שנערכה כעבור שבוע הוא החמיץ. "ראיתי את השידורים במיטת הטיפולים בהדר יוסף", הוא נזכר בכאב. "היה קשה. אני אחד ששונא להפסיד מאז שאני ילד ולא משנה גם אם זה פינג פונג בין חברים".
בהדר יוסף הופתעו לראות את הבחור ממשיך להגיע גם על קביים. עובד על החיזוק של השרירים בכתפיים. כעבור חודש וחצי הוא הדהים כשהגיע למקום הרביעי על סוס הסמוכות בתחרות גביע העולם.
"אתה עובד כמו מכונה אחרי כל כך הרבה אימונים", הוא מסביר. "אין מקום לטעויות. אני טוב בתחרויות ואני יודע שמצפים ממני להצליח. אין לי בעיה עם הלחץ. זה בסדר גמור. אנחנו מקצוענים".
אנחנו מגיעים שוב לבעיה הכואבת - התגמול. עד לאולימפיאדת בייג'ינג ב-2008 ספורטאי העילית של ישראל השתייכו לסגל היהלום. היו מתוקצבים יפה, כדי שיוכלו להתאמן בראש שקט.
אבל הכישלון של רובם באותם משחקים הביא לשינוי השיטה. היום יש מלגה בסיסית של 5,000 שקל ותחרויות בקרה, שבהן הספורטאי צריך להצליח אם הוא רוצה לקבל בונוסים נוספים.
"זה די מבאס", שטילוב מסכם. "אני צריך לבחור בשתי תחרויות בשנה ולהגיד ששם אני הולך להגיע להישג. אז אולי אני אסע לאותה תחרות ותכאב לי הבטן? צריך להבדיל את המדליסטים, לתת יותר קרדיט. דחיפה. שקט כלכלי שאני אדע שמעריכים אותי".
למזלו של שטילוב איש העסקים יעקב שחר, בעליה של קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, נחלץ לעזרתו. לפני כשנה, כשהוא שוכב במיטת הטיפולים, סיפר לו הפיזיותרפיסט ששחר מתעניין בו.
השניים החליטו לקבוע פגישה עם שחר, שקיבל את שטילוב במשרדו ואמר שהוא מוכן לתמוך בו כלכלית. מאז הם בקשר רצוף אחרי תחרויות ולפניהן. "אולי אני אהיה עשיר אחרי שאני אזכה במדליה", משתעשע שטילוב בעוד חלום.
שטילוב חשב ללכת ללמוד. רצה תקשורת ובסוף ויתר. עכשיו הוא בשלב שכל חייו מתרכזים באולם ההתעמלות. ככה זה כשבשבת הוא התחרה בגרמניה, חזר לכמה ימים ובשבת הוא כבר בתחרות רצינית בגלזגו.
חייו הספורטיביים של מתעמל הם, כאמור, די קצרים. בגיל 30 הוא ייחשב למבוגר, על סף פרישה. שטילוב יגיע לאולימפיאדת לונדון כשהוא בן 25 ויש לו אפילו סיכוי טוב להיות הנציג הישראלי בריו דה ז'נרו 2016. "בהתעמלות יש הרבה משמעת עצמית", הוא משוכנע. "זה מתאים לי ואני יודע שעדיף לסיים את הקריירה הזו עם מדליה אולימפית כי במיוחד בשבילה אני מתאמן ומשקיע כל כך הרבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם