פעם בחיים: ההזדמנות הבלתי חוזרת של הכדורסל הנשי
ברמלה דיברו בימים האחרונים על "משחק של פעם בחיים:" איש לא מבטיח שיזכו להגיע שוב למרחק 40 דקות מזכייה בגביע אירופי. זה נכון לגבי עדן ענבר והשחקניות שלו, וזה נכון לכדורסל שלנו. יכול להיות שהמציאות תיתן לי סטירה הגונה, אבל עמוק בבטן יש לי תחושה טובה לקראת המשחק

טובה יותר מאשר לפני המשחק הראשון. נכון, זה נשמע מוזר: תיקו בבית, שגם הוא הושג בקושי, הוא לרוב מבוא להפסד משמעותי בחוץ. אבל הנה כמה סיבות אפשריות למה רמלה תצליח לשבור דווקא הערב את הנוסחה הנפוצה הזאת.
היא לא תקלע שוב 2 מ21- לשלוש, היא לא תחטיא שוב 11 זריקות מהעונשין, היא לא תיקלע שוב לערב שבו רק שתי שחקניות (ווילינגהאם ורייט) מגיעות למשחק מבחינה התקפית. שי דורון, בואו נחזיק אצבעות, לא תיפצע שוב ברבע הראשון. במלים אחרות: אם על אף כל התאונות האלה רמלה חילצה בשבוע שעבר תיקו, יש מקום לאופטימיות.
מילת המפתח שתכריע את גורל הגביע האירופי היא אגרסיביות. לשם שינוי, מדובר דווקא באגרסיביות של רמלה בהתקפה. רמלה ידעה שהיא עומדת לפגוש יריבה אתלטית שתפעיל עליה לחץ פיזי לא מתון, אבל יש הבדל בין ידיעה תיאורטית למוכנות אמיתית.
האגרסיביות של אראס - קבוצה שמבחינת כשרון הכדורסל שלה נופלת מרמלה - הכניסה את ההתקפה של רמלה להלם. שחקניות לא זזו, תרגילים לא בוצעו, קלעיות לא השתחררו.

הערב רמלה אמורה לעלות אחרת, ולו משום שהיא יודעת מה מחכה לה. אגרסיביות התקפית פירושה לעשות חסימות אפקטיביות, לא לחשוש ממגע, לא לקפוא. העובדה ששי דורון - היחידה בין הישראליות שיכולה לייצר לעצמה מצב זריקה - תשחק הפעם, אמורה לעזור מאוד, בהנחה שהרגל הפגועה שלה בנויה למשחק תובעני כזה.
רמלה כבר הוכיחה השנה שהיא יודעת להתעלות בחוץ. משחקי חוץ מתחילים מהראש, והראש של עדן ענבר והשחקניות שלו עובד מצוין. אז יש
ברמלה דיברו בימים האחרונים על "משחק של פעם בחיים:" איש לא מבטיח שיזכו להגיע שוב למרחק 40 דקות מזכייה בגביע אירופי. זה נכון לגבי עדן ענבר והשחקניות שלו, וזה נכון לגבי כדורסל הנשים הישראלי בכלל.







נא להמתין לטעינת התגובות







