גדול מהמשחק: פרידה מרונאלדו
הניסיון לשבצו ברשימת המובחרים של כל הזמנים הוא בגדר זלזול בפועלו. רונאלדו, שפרש אתמול, ייזכר כמספר 1 בכל הזמנים על-פי סולם רונאלדו. פרידה מפנומן שכבש מכל מצב, חטף מכל כיוון, פלירטט עם כל מה שזז, עבר תשעה ניתוחים, סגד למתכונים, התמוטט לעיני העולם וקם כדי לנצח אותו. 9 קלאסיקה
רק פנומן מסוגל לדחוס רזומה מפואר ולספוג ארטילריה כבדה. רונאלדו הצליח לשזור באופן כמעט מופתי הישגיות וביקורת. הוא חי עם עצמו בשלום למרות שסדר יומו כלל כוכבות ובטלנות, בילויים וניתוחים, חיוכים וגירושים, מסעדות על בסיס 'אכול כפי יכולתך' ואימוני כושר הוא שבר את שיא הכיבושים במונדיאלים, אבל הפך בו בזמן לבדיחה בכל שפה אפשרית. הניף גביע עולם אבל דאג שננצור בזיכרון רגע גדול נוסף: מפגש עם יצאניות ממין זכר ומסוג זין.
היו לו סטנדרטים ייחודיים של עבודה ופרמטרים שונים להצלחה. רונאלדו ניזון מדפוס חשיבה שונה. הוא לא פרץ דרך. גם לא שבר מוסכמות. הוא לא הכדורגלן הראשון שעשה מה שבראש שלו. הוא כן הראשון שעשה את זה בקלאסה. הוא לא היה פרחח כמו רומאריו, לא מופרע כמו אדמונדו, לא שיכור כמו אדריאנו ולא שטחי כמו רונאלדיניו.
הודעת הפרישה של רונאלדו אתמול (ב'), בגיל ,34 אחרי 18 שנה על הדשא של הבוגרים, לא באה בשיבה טובה. הוא זכה בשני גביעי עולם, שלוש פעמים נבחר לשחקן הטוב בתבל, שבר את שיא הכיבושים במונדיאלים, אבל השנים האחרונות לא היטיבו עמו. הוא נמדד בקילוגרמים ולא בשערים. בברזיל כבר העניקו לו כינוי חדש, קונג פו פנדה, דמות מסרטי הילדים.
אפשר להתנחם בכך שמעשית הוא פרש עם הגביע העולמי בין השיניים. שם זה נגמר שם הוא סגר מעגל. רונאלדו סיים את תפקידו ההיסטורי כבר לפני שמונה שנים וחצי, עם צמד לרשת של אוליבר קאן. אחרי הצניחה במונדיאל בצרפת, אין קאמבק גדול מזה.
רונאלדו היה כדורגלן אולימפי. חי ממונדיאל למונדיאל. לשם כיוון. לפעמים נדמה היה שמשחקי הקבוצות היו עבורו כליגת מילואים. נועדו להעביר את הזמן או לצורך שיקום. זוכרים לו את הסלאלום בברצלונה, את השלישייה באולד טראפורד, את הפציעות, וזהו בערך. בשאר הזמן הוא היה בניתוח או בצהוב.
פאריירה הציג אותו לעולם, אבל היה גם זה שחשף אותו בקלונו הקולינרי. זגאלו הלך איתו רחוק מדי. סקואלרי הוא כנראה מאמן ברזיל היחיד שידע להשתמש בו במינונים הנכונים. למאמנים כמו פאביו קאפלו והקטור קופר "(איך אני יכול להאמין במאמן שלא זכה בשום תואר? תמיד הוא הגיע לגמר והפסיד)" לא היתה השפעה על הקריירה שלו. הוא לא היה שחקן של מאמנים ולא שיחק עבורם. הוא בכלל לא היה בליגה
רונאלדו היה למעשה שני שחקנים. החטוב והשמן. על בסיס זה יוצרו ארבעה מודלים: נער הפוסטר ב,1994- נער הפלא של ,1998 נער הזהב 2002 ונער הקלוריות מ.2006- רונאלדו, עד הדקה האחרונה, לא ויתר על החיוך. הנחות הוא עשה רק לבטן.
הייתי בברזיל בזמן המונדיאל בצרפת. מדינה שלמה, גדולה בשטח ובנפח, על הכתפיים שלו. שעה לשריקה לגמר התבשרה האומה כי אין מי שינהיג אותה. בברזיל הפוליטיקה שייכת לליגה ג,' ולכן הספורט הוא זה שחורץ גורלות. היתה תחושה שהרפובליקה איבדה את הראש. לא פחות. שעה של חוסר ודאות. אף אחד לא ידע למה. אף אחד לא סיפק הסבר. רונאלדו השתחל לבסוף בחזרה להרכב. השאלות הקשות הגיעו רק אחרי התבוסה.
"לא הייתי עצבני. שיחקתי כבר במשחקים מכריעים ולזה חיכיתי יותר מכל. גם לא הייתי צהוב. בסך-הכל לא הרגשתי טוב. לא פחדתי לשחק נגד צרפת," השיב רונאלדו אש כשהתאושש, לאחר שאדמונדו ורוברטו קרלוס טענו כי החליף צבעים.
הגרסה הזו, במבט לאחור, מתקבלת על הדעת. הקריירה של רונאלדו היתה רצופה בבעיות רפואיות, אבל הוא היה בלתי לחיץ. "זה טוב שאנשים שמים עליי לחץ. אז אני באמת מסוגל להראות את כל מה שאני יכול," הוא אמר אחרי שמחק את גרד מילר.
ואולי דווקא הטרגדיה בסטאד דה-פראנס גרמה לו לפתח נוגדנים, לזכות בחסינות מנטאלית. ארבע שנים אחרי התקבל האישוש המדעי. תעברו על הארכיון, לא תמצאו שער אחד שלו שדומה לראשון נגד גרמניה בגמר .2002 איבוד כדור 25 מטרים אלכסונית מהשער, חזרה לאחור, לחץ על היריב, חילוץ הכדור בחזרה, מסירה וספרינט לתיבת החמש כדי לזכות בריבאונד ובגביע העולמי.
חזרה לאחור, לחץ על היריב, מסירה וספרינט במהלך אחד זה הכל פרט לרונאלדו. והוא היה שם, אחרי עוד פציעה קשה, הגשים חלום של כל ילד. רק הוא. דווקא הוא.
מעטים הצליחו להוציא אותו משיווי משקל. פלה ("אופורטוניסט זול"), הנשיא לשעבר לולה ("הוא לא מפסיק לשתות") ופלאטיני ("תקע לי סכין בגב") היו מהבודדים שזכו לחטוף ממנו מחמאות. שלושתם דקרו בבטן הרכה: סוגיית המשקל.
אלה המספרים: למונדיאל 2002 התייצב רונאלדו עם כבודה במשקל 77 קילו. כעבור ארבע שנים הוא הציג מטען חורג של 90.5 קילו. זה לא הפריע דווקא לליצן הראשי להציג את התנהלות הנבחרת בגרמניה כ"קרקס."
החלוץ צבר מעל 20 פציעות רציניות בקריירה ונותח תשע פעמים. קרע ומתח כל מה שרק אפשר יש שיאמרו שהיה מקצוען רק בחדרי הניתוח, אבל הקביעה כי נפל קורבן להתנהלותו הסמי מקצוענית, שלא לומר החובבנית, אינה מדויקת. להפך. הקריירה שלו עוצבה בהתאם לפציעות.
רונאלדו נותח עוד כשהיה במלוא הדרו. הוא התחיל לפזול לכיוונים אחרים משום שלא סבל ממחסור בזמן פנוי בין החלמה להחלמה. כשהבין שזה גורלו, הוא כבר לא יצא מדעתו כדי לחזור לעצמו. רונאלדו החמיץ שנים של משחק מסיבות בריאותיות, ואף פעם לא מיהר לחזור מונדיאל, כידוע, יש כל ארבע שנים.
יהיה מוגזם לתאר אותו כטראבל-מייקר. לשיאו הגיע כאשר שחרר את השלפוחית באולימפיאדת אטלנטה, במגרש, לפני תחילת המחצית השנייה. הלהבות הגיעו בעיקר בגלל הגישה. פרופורציות המשחק, קור הרוח והמגבלות הרפואיות תורגמו לחוסר אכפתיות.
לפעמים, חובה לציין, הוא באמת לא שם על חבריו (ראול התעורר כל בוקר כדי לבדוק שלא גנבו לו את ריאל) ועל הקהל ("אוהדי ריאל תומכים בי ברחוב אבל לא בברנבאו"). הוא מעולם לא התחנף, רק חשב על השער הבא. הספרדים, ולא הברזילאים, העניקו לאיש שהיה לויאלי רק לעצמו את התואר פנומן.
החלוץ הוא לא חובב בארים וקטטות, לא שתיין ולא מזריק, אבל מתברר ששילוב בין אוכל טוב לנשים טובות יכול לגרום לנזק תדמיתי בלתי הפיך. רונאלדו עבד קשה בעיקר מחוץ למגרש. נישואים, ילד, גירושים. נישואים, הפלה, גירושים. נישואים ועוד שתי ילדות מביה אנטוני. הצמד חזק בקבלה. הרעיה כבר ביקרה בארץ, ואולי נזכה לראות כאן גם את הפנסיונר.
74 שערים כבש רונאלדו ב112- משחקי נבחרת. שלושה מהם במשחק אחד ויש בהם כדי להעיד, אפילו יותר מגמר ,2002 על הייחודיות של איש הרשתות. יוני ,2004 ברזיל אירחה את ארגנטינה במוקדמות המונדיאל. הסלסאו ניצחו .1:3 רונאלדו כבש ארבעה שערים. בפנדלים. אחד אחרי השני. את כולם הוא סחט. יש שיגידו צלל.
הוא עשה זאת כאילו רק הוא והרשת קיימים. את הבעיטה הראשונה, אגב, הוא ביצע שוב כי חבר חדר מוקדם לרחבה. לא היה כמו המשחק הזה כדי להעיד על החתירה שלו לאחריות ועל האמון שזכה מחבריו. "רונאלדו תמיד עשה את ההבדל," ידע המאמן פאריירה. עצוב שהוא התאבד איתו כעבור שנתיים בגביע העולמי ("הוא כבד, אבל ייכנס לקצב")
עוד במילאן רונאלדו עבר למידות גדולות - מספר 99 - אבל לא היה 9 קלאסי ממנו. כבש מכל מקום, מכל מרחק, בכל דרך. "שיא הכיבושים במונדיאלים אף פעם לא היה המטרה שלי - זה פשוט קרה," טען רונאלדו אחרי ההיסטוריה.
החלוץ לא עוזב את המשחק כגימיק יקר במנצ'סטר סיטי או במפרץ, אבל הוא גם לא הגשים חלום, האחרון שנותר לו, ללבוש את החולצה של פלמנגו. גם כאן לא היתה לו בעיה של נאמנות. כשהיה צריך להסביר, הוא פתאום הגשים חלום בקורינתיאנס. 8 במארס ,2009 השער הראשון אחרי החזרה לברזיל, במשחק השני שלו, היה רונאלדו קלאסי. עמד, המתין שכדור הקרן יחלוף מעל הגנת פלמייראס, דחף את הראש והשווה בקלאסיקו של סאו פאולו.
התגובה לאחר מכן היתה הרבה פחות אופיינית. הוא פתח בספרינט, קפץ מעל שלט הפרסומת והתרומם על הגדר, החל לנער אותה ולשאוג, כשהאוהדים נותנים קונטרה מהעבר השני. הגדר, כמובן, התמוטטה, רונאלדו נראה כמי שנפצע, אבל זו היתה שמחה שלא נראתה בברנבאו, סן-סירו וקמפ נואו. אין כמו בבית.
"בימים האחרונים בכיתי כמו תינוק," הודה הפנומן כבר שלשום, ימים אחרי כשלון קורינתיאנס בליברטאדורס והאש שהאוהדים החלו להפנות כלפיו. הוא לא מצא יותר את הרשת, והכין את האומה לקראת הבשורה הרשמית: "הראש רוצה להמשיך, אבל הגוף לא מאפשר. אני מתכנן מהלך ולא מצליח לבצע. זה הזמן. היה גדול."
"קשה לעזוב משהו שעשה אותי כל-כך שמח," הוא אמר אתמול במסיבת העיתונאים, כשהדמעות זולגות. "מנטלית, רציתי להמשיך, אבל הייתי חייב להשלים עם כך שהפסדתי לגוף שלי במאבק הזה."
החלוץ הפורש סיכם: "הקריירה שלי היתה מופלאה, נהדרת. הרבה הפסדים אבל אינספור ניצחונות." בסוף, בקול שבור, הוא ביקש להודות לאוהדי קורינתיאנס על התמיכה: "מעולם לא ראיתי אוהדים עם כל-כך הרבה תשוקה."
הכתבה הזו נכתבה לראשונה לפני יותר משנתיים. לא האמנתי שהוא יחזיק מעמד עד היום. רונאלדו הרי תמיד גמר את העונה לפני כולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם