הג'ובניק: אלי אוחנה התעייף ומאכזב
אלי אוחנה חלם פעם להיות שר חינוך. היום הוא לא מצליח לקדם אפילו נער אחד בישראל. כדאי שייקח דוגמא מהקולגה שלו אייל ברקוביץ', שעובד יום יום עם הילדים בנשר, ובטוח היה הולך הביתה אם היה מקבל שביעייה. אוהדי מכבי חיפה עשו כבוד לראובן עטר, לא בטוח שמהסיבות הנכונות. מגיע קצת שקט לאלישע לוי
לא שחשבתי שאוחנה יקח אחריות על הכישלון המחפיר, כי למה שייקח? בישראל גם בעלי תפקידים חשובים משלו לא לוקחים אחריות על הכישלונות העצומים שלהם. ממי הוא יקח דוגמה? ולמה שיוותר על סיר הבשר החם והנוח בהתאחדות לכדורגל.
אבל זה עצוב כי אוחנה, שהיה פעם כוכב גדול ואישיות כריזמטית, החליט לוותר ולהצטרף לבינוניים שרוצים לחזור הביתה בשלום, ולא יותר. אוחנה של פעם, כשהיה בשיאו, התראיין בעיתון ואמר שהחלום הגדול שלו זה להיות יום אחד שר חינוך בישראל. גם אם זה נראה יומרני, פעם לפחות הבחור חשב בגדול. היום הוא עוד ג'ובניק בהתאחדות, בתפקיד שלא יזיז לכאן או לכאן אפילו שחקן אחד בכדורגל הישראלי.
בוויכוח הגדול עם יריבו המיתולוגי אייל ברקוביץ,' אני לוקח את הצד של אייל. קודם כל כי אייל היה הולך הביתה אם היה מקבל שביעייה. אבל בעיקר כי גם אם הוא ילדותי, ברקוביץ' לא איבד את זה גם בגיל המתקרב ל.40-
הוא חושב בגדול, הוא רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, הוא
2. ראובן עטר הגיע אתמול עם מכבי נתניה לקרית-אליעזר כמו גיבור. על פניו, זה מאוד יפה וספורטיבי שמאמן אורח מגיע עם קבוצתו למשחק חוץ וזוכה לתשואות. כמובן שזה לא העניין כאן. החלק הצעקני בקהל שם, שהוא די משמעותי, ניסה דרך החיבה לעטר להעביר מסר של חוסר שביעות רצון לעברו של אלישע לוי. מדובר בשילוב של גסות רוח, חוצפה ורוע לב, ולקהל של חיפה יש כבר קילומטראז' ארוך בהתנהגות לא ראויה כלפי בעלי תפקידים במועדון.
להזכיר לכם? גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ג'ובאני רוסו, אריק בנאדו ויש עוד, ברוך השם. אחרי אליפות אחת, ועוד אליפות שאבדה במחזור הקיזוז של העונה שעברה, אלישע הוא משלם המחיר המרכזי על ההחלטה של יעקב שחר לא ללכת על שינוי מהותי בהרכב לעומת העונה שעברה.
עטר בא לחיפה והובס בשלישייה. לזכותו יאמר שהוא מתנהל ללא דופי וגם לא התייחס בסיום לדיבורים עליו ועל חיפה. גם רובן יודע שאם יבוא היום הזה, כמו אוחנה בבית"ר, נמני במכבי וסיני בהפועל - השיבה תיזרק מהר מאוד בתלתליו.
3. בעונה שעברה, בטיסה של הפועל ת"א לקאזאן, יצא לי לשבת לשיחה ארוכה עם דגלאס דה-סילבה. מעבר לאישיות הקורנת, העברית המעולה שלימדה על התאקלמות מושלמת וחיבור נהדר לאנשים ולקבוצה סביבו, דה-סילבה היה מציאותי.
"יש הרבה שחקנים ברזילאים בתפקיד שלי שהם יותר טובים ממני", הוא הודה, "וברור לי שלעולם לא אשחק בנבחרת ברזיל. הייתי מאוד שמח שיעזרו לי בישראל לקבל אזרחות כדי שאוכל לשחק בנבחרת ישראל. התחברתי לארץ הזאת, אני אוהב אותה ואני רוצה לשחק עבורה".
היו דיבורים, דיברו על זה בהתאחדות, מאז עברה כמעט שנה, ושום דבר לא השתנה. דגלאס שיחק אתמול בפעם האחרונה בהפועל ת"א, והוא כנראה בדרך לזלצבורג. משם, רחוק מהעין, כנראה שפספסנו בלם גדול לנבחרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם