הקייזרית: סיפורה של סטפי ג'ונס
את השם סטפי ג'ונס, ככל הנראה לא הכרתם, אבל לאחר שתקראו, לא תוכלו להשתחרר ממנה. כך כבשה הצעירה השחורה, שנולדה בסמטאות העוני של פרנקפורט לחייל אמריקאי ואישה מקומית, את פסגת הכדורגל הגרמני
ובכל זאת, ביציע הכבוד, שורה שלמה נתפסה על ידי בכירי התאחדות הכדורגל הגרמנית. אנשי מקצוע מהמובילים בעולם, שורה ארוכה של גברים בחליפות ואישה אחת אלגנטית - סטפי ג'ונס, מי שבגרמניה מכנים "הקייזרית."
לפני שנה התקשר אל ג'ונס, כדורגלנית עבר מפוארת, יו"ר ההתאחדות, ד"ר תיאו צוונזיגר, וביקש ממנה להיות נשיאת הוועדה המארגנת של גביע העולם לנשים, שייערך בגרמניה ב.2011- הוא אמר שהוא רואה אותה כפנים היפות של הספורט במדינה.
כשד"ר צוונזיגר הציג את ג'ונס במסיבת העיתונאים, היו"ר אמר לנוכחים: "מסע חייה הוא עדות לכוחו העצום של הספורט, דבר שיותר חשוב מכל דבר אחר בחברה שלנו. חייה לא היו אף פעם קלים, אבל הכדורגל הבליט את אישיותה המופלאה."
מספיקות חמש דקות במחיצתה של ג'ונס כדי להבין שאכן מדובר באישה מרתקת שסיפור חייה יכול להיות גם ספר מאלף. אה, כבר יצא כזה בגרמניה. אפילו סרט זה רעיון לא רע בכלל.
סטפי נולדה ב22- בדצמבר 1972 בפרנקפורט לריי ג'ונס, חייל אפרו אמריקאי שהוצב בגרמניה, וליזט, תושבת מקומית. היחסים בין הוריה היו מתוחים מהרגע הראשון וכשהייתה בת ארבע, לקח האב את המזוודות וחזר לאמריקה, כשהוא נוטש את משפחתו מאחור.
היא גדלה ברובע בונאמס, ברחוב בן גוריון - עד כמה שיישמע מפתיע - אזור עני במיוחד שמאופיין בהמוני מהגרים ואבטלה קשה. אמה נאלצה לעבוד ביום ובלילה כדי להחזיק את ילדיה עם הראש מעל המים. חבר מהגן סחב את סטפי למגרש הכדורגל הסמוך.
"אני משחקת מגיל ארבע וזה נתן לי כל כך הרבה בחיים," היא משוכנעת. "הרי כמשפחה ידענו הרבה קשיים, וכשאתה נאבק כדי לשרוד המגרש הוא כמו מפלט. מה שטוב בכדורגל הוא שאתה יכול להשיג מטרות קטנות בטווח ממש קצר, כמו לשפר את הבעיטה. אני אתאמן עליה כל היום ומחר אהיה הרבה יותר טובה. זה נותן ביטחון עצמי, תקווה, ולא משנה מה תעשה יותר מאוחר בחיים."
אלה היו ימים שבנות לא שיחקו כמעט. למעשה, עד 1970 בגרמניה לא היה ענף כזה. טענו שהוא יותר מדי לוחמני ואגרסיבי לבנות. אז סטפי הסתפרה קצר ושיחקה עם הבנים. היא הייתה אפילו הקפטנית של הקבוצה המקומית.
רק שהחיים בבית המשיכו להיות קשים. אמא שלה מצאה חייל אמריקאי חדש ונפרדה גם ממנו. לזוג היה ילד משותף, פרנק, ובצער רב שלחה האם את בנה לארצות הברית לגור עם אביו, בתקווה ששם, אולי, יהיו לו חיים טובים
סטפי נשארה עם אמה ואחיה כריסטיאן ברובע בונאמס. גם אחיה שיחק כדורגל בצעירותו, אבל לא היה רציני כמו אחותו. הוא העדיף להסתובב ברחובות ונפל מהר לזרועות ההרואין. היו שנים שסטפי ואחיה היו קרובים מאוד. הוא שימש לה אב, אבל השפעתו הייתה רעה.
כשתפסו אותם מנסים לגנוב רדיו מחנות, היא החליטה שזהו, מעתה תתמקד בכדורגל. "הכל תלוי בסוג החברים שאתה בוחר," היא משוכנעת. "היו לי חברים טובים סביבי. אמא שלי היא דמות נפלאה, אבל אחי הגדול כריס הלך בדיוק בכיוון ההפוך. האחים שלי קינאו בי. קראו לי 'גברת מושלמת,' אבל זה לא נכון, החלומות שלי היו ריאליים. לא פנטזתי כמוהם על פרארי ופורשה, ושאהיה כוכבת גדולה. כל הזמן אמרתי להם, תהיו מציאותיים."
ג'ונס הפכה לשחקנית מצטיינת במיוחד, כשהכדורגל הנשי בגרמניה תפס תאוצה. אלופת עולם, אלופת אירופה. 111 הופעות בנבחרת - ומנגד נמשכה הידרדרותו של כריסטיאן. "יש לו היום שני ילדים, אבל גם חברה שמתה ממנת יתר," סטפי מספרת בכנות. "אמרתי שאני צריכה לקחת ממנו קצת מרחק, כי זה תמיד הטלפונים האלה 'המשטרה אחריי,' 'אני צריך כסף' ובכל שעה ובלי להתחשב אם זה ערב חג המולד או ביום ההולדת שלי.
הוא בן 40 ואני כבר לא יכולה לדאוג לו. הוא היה אולי 15 פעם בגמילה. היו לו כל האפשרויות לחזור למוטב, אבל הוא תמיד ויתר."
ג'ונס נלחמה על מקומה בשיניים. בימים הראשונים שלה בכדורגל היא נתקלה לא פעם בגילויי גזענות. קראו לה "שחורה," "מסריחה." לא פעם אמה, שהייתה מלווה אותה למשחקים, נאלצה להיכנס לתחומי המגרש כדי לגונן על בתה.
"ספגתי הערות כשהייתי צעירה וגם פעם אחת בתפקידי החדש," היא מחייכת. "זה היה מצחיק. ניגשתי לכמה בנות שישבו על ספסל, עשיתי איתן היכרות ואז נער שעמד בסמוך אמר 'עכשיו אתן יכולות להגיד שלחצתם יד לכושית.' ואני חשבתי לעצמי 'איך הוא יכול להיות כל כך טיפש.'
הסתכלתי עליו ואמרתי 'מצחיק אותך, אה'? והאחרים, שהבינו, מיד נתנו לו צ'אפחות וקראו לו 'מטומטם.' אבל בכדורגל צברתי ביטחון עצמי. היו לי חברות טובות לקבוצה והכרתי אנשים שנלחמו כל חייהם נגד הגזענות."
היום הספורט הגרמני, ובעיקר נבחרת הכדורגל של הגברים, הוא מודל לאינטגרציה ושילוב הזרים בגרמניה בפרט וביבשת אירופה בכלל. הקשר המחונן מסוט אוזיל, הוא בעל שורשים טורקיים, השחקן סמי חדירה הוא בעל רקע טוניסאי, וג'רום בואטנג - אביו מגאנה. סטפי ג'ונס הייתה הראשונה.
"אני חושבת שהכל קשור להזדהות עם המדינה שאותה אתה מייצג," היא אומרת כאחת שמחזיקה גם בדרכון אמריקאי. "אני מכירה את ההיסטוריה האיומה של העם הגרמני ויודעת שאסור שהיא תחזור, וזמנים משתנים. בואו נעשה את זה יותר טוב. הרבה מאוד אנשים בגרמניה חושבים כמוני - 'לא משנה מהיכן אתה ולאיזו דת אתה שייך.'
מאוד שמחתי כשהתברר לי שאני יכולה לשחק בנבחרת, וזה לא היה קל, כי הייתי השחורה הראשונה. ניתן לשנות על הדשא דברים שפוליטיקאים לא מסוגלים לשנות."
יש בכדורגל הנשי, הגרמני, עוד שחקניות עם שורשים זרים?
"פה יש בעיה. הרבה הורים, במיוחד מוסלמים, אומרים 'בנים זה בסדר, קחו אותם, אבל בנות לא,' אז אנחנו מנסים דרך פרויקטים שונים בבתי הספר. אתה לא יכול להשוות בין כדורגל נשים לגברים, זו היסטוריה שונה. החזון שלי הוא שכל בחורה שרוצה תשחק. אין יותר 'את לא יכולה כי את לא מתאימה.' יש כאן יסודות כמו ביטחון, תקווה, שותפות. זה ספורט נפלא - ואישה משתתפת בו."
את יודעת שלישראלים קשה לאהוד את גרמניה בגלל העבר.
"ואני מבינה את זה, קשה לכם לשכוח. גם לי קשה לדמיין איך לפני 70 שנה הגרמנים יכלו להתנהג ככה. תדע לך שפרנץ בקנבאואר הוא מאלה ששינו את התדמית של הגרמנים בעולם. לפני המונדיאל שנערך אצלנו ב2006- הוא ביקר ב36- מדינות והסביר שגרמני יכול לצחוק, להיות ידידותי ויכול לשמוח. אנחנו אנשים פתוחים."
לא במקרה סטפי מזכירה את בקנבאואר - מגדולי השחקנים הגרמנים בכל הזמנים, ומי שכבר הפך לסמל ומכונה "הקייזר." הכינוי "הקייזרית," שדבק בה, הוא בגלל ההשוואה שעושים בין השניים.
"זו מחמאה, הוא הגיבור שלנו," סטפי מודה. "בכל מקום שאליו אני מגיעה ישר מזכירים את פרנץ בקנבאואר. אנחנו מתראים הרבה, ובכל פעם הוא טופח לי על השכם ואומר 'עבודה נפלאה.' החיים שלי השתנו, מה שאני עושה עכשיו זה חלום.
אני מכירה ילדים מהגן ועד ראשי מדינות שמתפנים מעיסוקיהם ומארחים אותי, סטפי ג'ונס. אמא שלי אמרה פעם 'אם תהיי אישה זה יחזור אלייך.' היא עשתה כל כך בשבילי, ואני שמחה שהיא גאה בי."
סטפי עוצרת קצת את שטף דיבורה. רואים שקצת קשה לה עם אותם יחסים משפחתיים שהיא מתעסקת איתם לא פעם. אותן טרגדיות שלא מפסיקות להתרחש. לפני ארבע שנים, זה היה עם אחיה פרנק, שבגיל צעיר עזב לארצות הברית. הם היו בקשר, למרות המרחק. סטפי הייתה נוסעת אליו בחופשות הקיץ וכששיחקה שנה אחת כמקצוענית בוושינגטון, הזמינה אותו אליה.
אבל פרנק ידע ימים קשים. הוא נגרר לאלכוהול, נתפס פעם עם סמים קלים, וכשראה שהוא יוצא מהמסלול, החליט להתגייס לצבא כמו אביו, ונשלח לעיראק. ב-2006 הצוות שלו נפל למארב, עלה על מטען ושתי רגליו נקטעו. פרנק טופל בבית חולים בגרמניה וסטפי לא עזבה אותו. "אבא שלו מת כשהיה בן 15" היא מספרת.
החלטנו שהוא יסיים שם את התיכון, וכשסיים אמר שסוף סוף הגיע הזמן שיקבל על עצמו אחריות, ואז איבד את שתי רגליו. הייתי בטקסס והוא עדיין על מסתדר עם הפרוטזות ונעזר בכיסא גלגלים. הוא עבר משבבר עם חברתו ומצב רוחו עדיין נע בין טוב לדיכאון. אני מתפללת בשבילו."
עם אביך את בקשר?
"כשנפרדנו הייתי בת ארבע. היו לי תמונות שלו כחייל חסון. ראיתי אותו פעם נוספת כשהייתי בת 19 וזה היה זיכרון כל כך רע מבחינתי. הוא היה נבול ורצה לתת לי מתנה. הוא אמר 'תבחרי משהו.' בחרתי בשרשרת ואז הוא שאל אם אני יכולה לשלם עליה כי אין לו כרגע כסף. הייתי כל כך מאוכזבת. אתה רוצה לתת לי מתנה ואתה רוצה שאני אשלם? אנחנו לא בקשר."
סטפי היא טיפוס אופטימי, מצחיק מאוד. שונה מאוד מהנוף הגרמני הסטרילי שאנחנו מכירים. ראשי ההתאחדות ידעו בדיוק מדוע בחרו בה להיות נשיאת המארגנת של גביע העולם לנשים. היא עכשיו בסיבוב בין המדינות המשתתפות, מוכרת היטב את האירוע. זה עתה חזרה מביקור בניו זילנד ובאוסטרליה ובקרוב היא אמורה להגיע לצפון קוריאה. למשחק הפתיחה בברלין נמכרו כמעט כל 75 אלף הכרטיסים, והמגרשים צפויים להיות מלאים, לפחות רובם.
מי שפוגש אותה במהלך הסיורים, זוכר אותה כשחקנית כדורגל משובחת. לפני שלוש שנים היא פרשה ממשחק, עדיין טרי וקצת כואב. "אני מתגעגעת", היא מודה. "הבנתי שאני צריכה לפרוש, כי אני כבר לא יכולה להתמודד יותר עם הצעירות. לא בשבילי לשבת על הספסל ולקבל כסף.
סטפן בראוזה, דוברה של סטפי ושל ההתאחדות, בא לשאול אם הכל בסדר. בסך הכל יש לה לו"ז צפוף ומדובר באח"מית. סטפי קרצה וביקשה שלא ידאג. אמרתי לה שלפני 70 שנה מפגש בינינו הי מדע בדיוני. עיתונאי יהודי וגרמניה שחורה, עם שורשים אמריקאיים ועוד בדרג כה בכיר. "הרבה דברים השתנו אצלנו", היא לחשה. "אני מקווה שאחרי שיקראו את הכתבה, יבינו את זה"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם