ביד חזקה, בזרוע נטויה: המלחמה בגזענות ביציעים
בשעה שבבית"ר ירושלים הופכים עולמות כדי למנוע את תופעות האלימות והגזענות ביציעים, באנגליה הצליחו למגר את התופעה כמעט לגמרי, באיטליה ממשיכים להילחם בה ובסרביה הרימו ידיים. עכשיו הכדור בידיים של ההתאחדות לכדורגל ורשויות החוק
רגע לפני שריקת הפתיחה עומדים שחקני שתי הקבוצות בעיגול האמצע לדקת דומייה לזכר ההרוגים באסון בכרמל. שקט ביציעים. שניות לפני סיומה של דקת הדומייה, דווקא כשהיה נדמה שהפעם היא תעבור בשלום, פילחה צעקה מכיוון היציע הצפוני את האוויר, והמילים "מוות לערבים" נכנסו עמוק לדוח של שופט המשחק.
באותם רגעים להנהלת בית"ר נשאר רק לחשב כמה משחקי רדיוס תספוג הפעם הקבוצה כעונש. למזלם, בהתאחדות לכדורגל החליטו לסלוח, בעיקר עקב הפעילות הנמרצת של היו"ר איציק קורנפיין למיגור התופעה.
קורנפיין נמצא בבעיה. מה הוא כבר לא עשה? הכריז בפומבי על מלחמה בפרחחים מהיציע המזרחי; יצא נגד האלימות והקריאות הגזעניות; התקין מצלמות בטדי; והשבוע החליט על התקנת מיקרופונים רגישים, שיזהו קריאות גזעניות של הקהל. לצערנו, לא נופתע אם גם כל אלה יחד לא יעזרו.
אז איך אפשר לפתור את זה? החלטנו לבדוק כיצד התמודדו עם תופעות הגזענות והאלימות במגרשים במדינות אחרות באירופה. כל מדינה סובלת מהתופעות הללו ברמה שונה, אבל דבר אחד בטוח: הביטוי שלהן בישראל קטן בהרבה מזה שמעבר לים. כפי שתראו מיד, בחלק מהמדינות מיגרו לחלוטין את תופעת האלימות במגרשים, בחלקן הצליחו רק חלקית ובחלקן כלל לא. לצערנו, ישראל מככבת לעת עתה בקטגוריה השלישית.
מילוול הוא מועדון כדורגל קטן בדרום לונדון. את שמו לא תשמעו בגלל הישגים יוצאי דופן על המגרש, אלא דווקא בגלל דבר אחר: האוהדים הפנאטים.
האוהדים של "האריות" מליגת המשנה נחשבים למופרעים ולמסוכנים ביותר באנגליה, ובשל כך המועדון הפך לאחד מהשנואים בממלכה הבריטית. "אף אחד לא אוהב אותנו, ולנו ממש לא אכפת", הם שרים במשחקי הקבוצה.
בעבר רצוי היה לא להתקרב למגרשה הביתי של מילוול, כדי לא להיתקל באוהדי הקבוצה שהכו ללא הכרה אוהדים של קבוצות אורחות. נוסף על כך, הקריאות הגזעניות שלהם במהלך משחקים היו יכולות לסמר גם את שערותיהם של יושבי היציע המזרחי בטדי.
אם בעבר לא היו בידי הנהלת הקבוצה אמצעים למנוע את התנהגות האוהדים, הרי שכיום אוהדי מילוול התמתנו מאד בהתנהגותם, על אף שמדי פעם ניתן לראות פרצי אלימות וקריאות גזעניות במשחקים, זכר לימים עברו.
איך זה קרה? "אפשר לחלק את מה שקרה במילוול לשניים", טוען אבי מלר, פרשן הכדורגל של
האיצטדיונים באנגליה רושתו במצלמות אבטחה במעגל סגור, שמאפשרות למשטרה לעקוב אחרי כל אוהד ואוהד. ברגע שאחד מהם מתפרע, נכנס שוטר סמוי ליציע ועמו מאבטחים, ואלה עוצרים אותו.
"המשטרה אמנם לא נמצאת באופן גלוי ביציעים, אך היא נמצאת בחדר בקרה בתוך האיצטדיון, משם היא עוקבת אחרי התנהגות האוהדים. חשוב לציין שיש לה גם מודיעין מצוין. אגב, גם לסדרנים יש סמכות לעצור אוהדים", מספר מרק ריבלין, לשעבר כתב ה"ג'רוזלם פוסט" שמתגורר כיום באנגליה.
גורם נוסף שנרתם למאבק באוהדי מילוול היו בתי המשפט והשופטים, שהחמירו באופן דרסטי בעונשיהם של האוהדים. "מתפרעים משלמים מחיר מאד כבד על מעשיהם. לדוגמה, אוהד שירק וקרא קריאות גזעניות לעבר דווייט יורק קיבל שלושה חודשי מאסר בפועל והרחקה לחמש שנים מהמגרשים; בעבר הוא היה מקבל רק שלושה חודשים על תנאי", מציין מלר.
באנגליה, בניגוד לישראל, מענישים את המתפרעים עצמם, ולא גוזרים על כל האוהדים עונש קולקטיבי. אוהדי מילוול, במקרה הזה, רצו שישנאו אותם וראשי ההתאחדות האנגלית הבינו שהגברת הענישה הקולקטיבית אינה הפיתרון.
על כן הם נקטו בגישה של הענשת הקומץ המתפרע, בזמן ששאר האוהדים זכו בחיבוק מההנהלה כדי שלא יידרדרו לאלימות גם הם. "אין דבר כזה משחק רדיוס באנגליה. שם מורידים את ראש הנחש, מענישים את האינדיבידואלים, ופוגעים רק באלה שפושעים. עובדה שזה הצליח, ועדיין מצליח", מציין מלר.
נוסף על כך, בידי המשטרה קיים מאגר של חוליגנים, בעיקר בליגות הנמוכות, ואוהדים מורחקים לכל חייהם מהמגרשים. "בארץ, אוהד שמתפרע חוזר אחרי שבועיים למגרשים. באנגליה זה לא ככה. קיימת שם מערכת אכיפת חוק, בעוד שאצלנו היא רכה מדי, אם היא בכלל קיימת", מוסיף מלר.
מלבד המאבק הלאומי באלימות במגרשי הכדורגל ברחבי אנגליה, במילוול הבינו כי הקהל שלהם בעייתי קצת יותר מהקהל של שאר המועדונים. לכן תגברו שם את מערך האבטחה וניסו גם כמה שיטות חדשניות: סדנאות אוהדים, פנייה אליהם במצגות לפני משחקים וקריאות פומביות נגד אלימות.
מלר מספר: "אם אוהדים נעצרו ונאסרו, במילוול הציעו להם לעבור סדנת אוהדים מטעם הקבוצה. יותר מזה, אם אוהד נאסר, הקבוצה הציעה לו לרצות את תקופת המאסר בסדנה במקום בכלא, ואליה הוא חויב להגיע כאילו היו אלה עבודות שירות לכל דבר. ככה הם מטפלים במתפרעים ומורידים את הכמות שלהם".
קבוצת לאציו האיטלקית נחשבת למועדון המזוהה עם הימין הקיצוני בארץ המגף ולאחד מהמועדונים האנטישמיים והפאשיסטיים ביותר באירופה. בעבר הלא כל כך רחוק בניטו מוסולוני נצפה פעמים רבות במשחקיה של הקבוצה.
אוהדי לאציו נחשבים לגזעניים ביותר ומלבד מועל היד שחלקם מבצע במהלך המשחקים, הרי שגם שלטים אנטישמים כגון "אושוויץ היא עירכם, התנורים הם ביתכם", נראו כבר ביציעי איצטדיון האולימפיקו.
מלבד העובדה שבית"ר ירושלים ולאציו מזוהות עם הימין במדינותיהם, הרי שנקודת דימיון בולטת נוספת בין הקבוצות היא המלחמה בין ההנהלה לאוהדיה השרופים: תחת ניהולו של הבעלים קלאודיו לוטיטו התקרבה לאציו למרכז המפה הפוליטית. ההתרחקות מהימין הקיצוני יצרה קרע עמוק בינו ובין היציע הצפוני באולימפיקו, שם יושבים ה"אירדוציבילי", ה"לה פמיליה" של המועדון האיטלקי, אם תרצו.
מעבר לכך, למשחקיה של לאציו החלו להגיע אוהדים יהודים, ולוטיטו הפך לתומך נלהב של ישראל - למורת רוחו של הקומץ ביציע. כך למעשה החלה הנהלת הקבוצה להילחם בגזענות הידועה של אוהדיה.
מלבד לוטיטו, גם ההתאחדות האיטלקית נקטה מספר צעדים נגד החוליגניות במגרשים. "אי אפשר להשוות את האלימות באיטליה לזו שבישראל", טוען טל בנין, עוזר מאמן נבחרת ישראל, ששיחק שלוש שנים בברשיה האיטלקית. "יש מלחמה בלתי פוסקת בין האוהדים למשטרה. אלה שלא מורשים להיכנס למשחקים צריכים להתייצב בתחנות המשטרה בזמן משחק", הוא מוסיף.
צעד עיקרי של ההתאחדות האיטלקית במאבק באלימות ובגזענות של אוהדי לאציו הוא איסור כניסתם של אוהדי הקבוצה למשחקים, שלפי טענת המשטרה מוגדרים רגישים. צעד נוסף הוא מכירת כרטיסים על פי מאגר שמות שהורכב מראש.
עוזר מאמן הנבחרת מסכם: "כולם מכירים את ראשי הגרעין הקשה של האוהדים באיטליה. הנהלות הקבוצות מנסות לדבר איתם כדי לעבוד בשיתוף פעולה. גם המודיעין המקומי טוב ושוטרים מגיעים לבתיהם של אוהדים בעייתיים לחיפוש אחר אמצעים מסוכנים ומציבים מארבים ברכבות שמסיעות אוהדים. את המופרעים מביאים בניידות מתחנות הרכבת לאיצטדיון ואלה משוחררים שעתיים לאחר תום המשחק, כשכל הקהל התפזר כבר".
רבים סבורים שהאלימות והגזענות בסרביה היא מהקשות שבאירופה. לפני חודשיים התפרעו אוהדי הכוכב האדום בלגרד במשחקה של הנבחרת הלאומית באיטליה ותקפו את שוער נבחרתם, ולדימיר סטויקוביץ', שגדל בכוכב האדום ועבר השנה ליריבתה הגדולה, פרטיזן בלגרד.
החוליגנים של הכוכב האדום מכונים "דליז'ה" (הגיבורים) והם אינם בוחלים באמצעים כדי להגן על כבוד קבוצתם. הם אפילו ערכו טקס קבורה לשוער השנוא. לאחר המקרה אמר חלוץ העבר הסרבי, סאבו מילושביץ': "ההתקפה על סטויקוביץ' מוכיחה מה הם יכולים לעשות. המדינה שלנו מעולם לא התעניינה בספורט, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר. 20 שנה הממשלה הזניחה את העניין, במקום לטפל באלימות בנחישות".
ההתאחדות הסרבית נאלצה להעביר את משחקה של נבחרת סרביה מול אסטוניה ממגרשה הביתי של הכוכב האדום, שקהלה מתנכל לנבחרת, לזה של פרטיזן, התומך בה. בסרביה לא מצליחים למגר את החוליגניות והתפרעויות האוהדים, אף שמודעים שם לבעיה.
בשנים האחרונות הרשויות בסרביה ניסו לאמץ את המודל האנגלי: איסור על הכנסת משקאות אלכוהוליים וצריכתם באיצטדיונים, חקיקת חוקים נגד חוליגנים ואיסור על שימוש באמצעים פירוטכניים במגרשים.
אבל בסרביה, כמו בישראל, אוזלת ידן של המשטרה ומערכת המשפט באות לידי ביטוי כל פעם מחדש, במיעוט מעצרים של מתפרעים ושחרורם המהיר של אוהדים שכן נעצרים. אוהדי הכוכב האדום לא מתרגשים מהפעולות של רשויות החוק, ועל אף שבהתאחדות המקומית מכירים את שמות המתפרעים, אלה ממשיכים להסתובב ברחובות בלגרד. ההתאחדות הסרבית הטילה קנסות כבדים על הקבוצה בשל התנהגות אוהדיה והכוכב האדום ספגה בשנים האחרונות מספר בלתי נסבל של משחקי רדיוס - תסריט שמוכר לנו.
השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד תבחר התאחדות הכדורגל בישראל להתנהג במקרה של בית"ר: האם תיכנס לעובי הקורה, כמו במקרה האנגלי, תיתן גב להנהלה ולאוהדים השפויים ותילחם בקומץ, או שלחילופין תרים ידיים, כמו בהתאחדות הסרבית, ותמשיך להעניש את הקבוצות ולתת פרס למתפרעים? ימים יגידו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם