ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

רחמים צ'קול: הבנתי שכדורגל זו הפרנסה היחידה שיכולה להיות לי

רחמים צ'קול לא זוכר דבר מאתיופיה, אבל את לקחי העלייה השנייה שלו - מהקרוואן ליד נתיבות ועד לסגל נבחרת ישראל - הוא מתכוון להפיץ בין בני העדה שעדיין מוכנים לחלום. "אל תישברו. תהיו חזקים. תאמינו בעצמכם. תפרצו גבולות"

את אתיופיה רחמים צ'קול לא זוכר. הוא היה בקושי בן שלוש כשהמשפחה עלתה לארץ. אמא ע'נאת החזיקה אותו בידיים רוב הדרך. עד היום, אומרים במשפחה, היא הכי קשורה אליו, לא היתה מוכנה להחליף את טייצו, שמו המקורי, ברחמים שהדביקו לו כאן.
  
בארץ יישבו אותם בקרוואן ליד נתיבות. כמעט עשרים שנים חלפו, אבל את הימים ההם במעברת הקרוואנים צ'קול דווקא זוכר. הם היו שבעה אחים ובארץ נולדו עוד שלושה. עשרה בנים ובנות לע'נאת ואגן שחלקו שני חדרים וחצי בשכונת הקרוואנים הדרומית. רק כעבור שנתיים שדרגו אותם לדירת ארבעה חדרים בשכונת בן גוריון בקרית-מלאכי. מקום לא קל שכדי לשרוד בו אתה צריך להיות מאוד חזק.
  
כשיוסי מזרחי אמר לפני שנה על צ'קול שהוא שחקן רע במובן הטוב של המילה, הוא התכוון לימים ההם שהילד טייצו צ'קול גדל והתחנך ברחוב. כל האחים אהבו כדורגל, אבל הוא היה היחיד שהיפנט את הכדור. כשהיה בן שמונה לקח אותו האח הבכור אוואקה להירשם בעירוני קרית מלאכי. ההורים כבר היו מבוגרים ואוואקה התנדב לשמש לו כאב.

שש שנים אחרי, כשצ'קול היה בן 14, אוואקה, שהיה כבר נשוי, החליט לקחת אותו גם אליו הביתה. הוא כבר היה נשוי עם שלושה ילדים וגר בדירה קטנה באשדוד. צ'קול עבר להתגורר איתו. "הייתי כמו הילד הרביעי שלו", הוא נזכר, "הוא לא החסיר ממני דבר אם יש מישהו שאני חייב לו את הקריירה יותר מכולם, זה אוואקה. הוא היה כמו אבא לכל דבר".
  
צ'קול עבר למ.ס. אשדוד והתבלט די מהר. למרות כישוריו הטכניים הפכו אותו למגן שמאלי. אמרו לו שהכושר הגופני שלו בכמה דרגות מעל כולם, ושלא תהיה לו בעיה לרוץ על הקו, למעלה ולמטה.  

"מבחינתנו הוא היה פרויקט", סיפר חבר ההנהלה מנדל דוידוביץ', המשמש כיו"ר מחלקת הנוער של המועדון כבר שנים. "ידענו שהוא מגיע מקרית-מלאכי. משכונה לא קלה ושבית-ספר לא היה אצלו דבר שבשגרה. אבל ראינו את הפוטנציאל והחלטנו ששווה להשקיע".

צ'קול התקדם בשנתונים, הגיע לנבחרות הצעירות

ותקע יתד בקבוצת הבוגרים. אלא שאז התחילו הבעיות. והרבה. בארסנל היו איחורים תכופים לאימונים ודיווחים שהגיעו למועדון על יציאות ליליות באמצע השבוע. כשהיה מגיע לבירורים, המגן היה נשבע שהוא לא בליין ושהוא בקושי יוצא לברים בעיר, אבל הודה שיוצא לו לפעמים להסתובב באמצע הלילה ברחובות. סתם כך, עם חברים.
  
כשהגיע שלב הגיוס לצבא, נלחם צ'קול כדי לשרת. באשדוד ידעו שיום אחד הוא יהיה שחקן סגל הנבחרת הלאומית, ולכן דחקו בו לא לוותר על השירות גם כשבהתחלה היה לו קשה, בעיקר עם המשמעת הצבאית והמסגרת.
  
"בעיניי הוא היה תמיד ילד טוב. באמת", אומר דוידוביץ', "אבל היתה לו בעיה שהוא היה מגיב בהתפרצויות על דברים שלא היו נראים לו. הוא יכול היה להיות הכי שקט, אבל אז היה חוטף קריזה והיה מגיב בחריפות. מזה כבר היה מתפתח סלט גדול. אני לא מדבר על אלימות פיזית אלא על מילים".

אחרי הטירונות והקורס הקצר שעבר, נשלח צ'קול לשירות לא קשה בקרבת אשדוד. למרות שהיה צריך להגיע לשעה או שעתיים ביום, הוא לא פקד את הצבא בכל יום. המפקדים היו מתריעים ושיחות הגיעו גם לקברניטי הקבוצה, עד שלצבא נשבר והוא נכלא ל-13 ימים בגין נפקדות.
  
"זה היה זעזוע בשביל המשפחה שלי", נזכר צ'קול, "זה היה שלב שבמשפחה החליטו לשבת עליי חזק, ואני מדבר על כל האחים. אני מדבר על אוואקה, על אבי, על מנשה וגם על האחיות הגדולות שלי שניסו ללמד אותי על החיים. הם אמרו לי שאני לא מבין מה יש לי ברגליים, ושאני הולך לבעוט את כל הכישרון הזה לעזאזל.

"הם הכניסו לי לראש שאני הולך לגמור במקומות לא טובים ושאני יכול עדיין לשנות את הדברים. לא עשיתי משהו מתוך רוע לב או מתוך רשעות. הכל היה ראש של ילד. נער שלא מתבגר. מישהו שהפך להיות כדורגלן, שיחק כבר בנבחרת האולימפית אצל מוטי איוניר ולא ממש העריך את מה שיש לו. אין לי ספק שלולא האחים שלי הייתי היום פועל פשוט באיזה מפעל ליד קרית-מלאכי. אתה יודע מה? אני לא יודע אם אפילו הייתי זוכה לעבוד בצורה מסודרת".
  
כשג'קי בן-זקן החליט שהוא הולך על תוכנית האקדמיה, צ'קול וטיפוסים דומים לו שגדלים היום במחלקת הנוער של מ.ס. אשדוד היו לנגד עיניו. בקיץ, כשהפרויקט יצא לדרך, צ'קול היה במוקד. אמנם אשדוד כבר משכירה עבורו דירה בעיר, והוא יודע לבשל לעצמו, אבל אין כמו מסגרת שקולטת אותך בבוקר ומשחררת אותך אחר הצהריים כדי להחזיק אחד כמו צ'קול בעניינים.
  
הכיוון היה נכון. המגן חלק חדר משותף במלונית עם הצעיר עידן ציון. אבל אז אירעה התקרית בינו ובין מנהל הקבוצה איציק תורג'מן, שהקפיצה את כל המערכת. תורג'י ביקש ממנו לעשות משהו, צ'קול סירב בחוצפה ושי הולצמן הלך לדבר עם כל הקבוצה על איבוד המסגרת. על הדרך הוא עידכן את כולם שצ'קול יכול רק להתאמן, בלי להיות שייך לסגל בשבתות, ושיש לו גם קנס של 2,000 שקל. מאחורי הקלעים נאמר לשחקן שזה הצ'אנס האחרון שלו להיות בן-אדם, ושבפעם הבאה הוא לא יהיה חלק מהקבוצה.
  
"טעיתי בגדול אז", צ'קול מודה, "ועוד עם תורג'י, שאני אוהב אותו כמו אבא. עניתי לו בחוצפה. אמרתי דברים שלא הייתי צריך לומר, אבל סלחו לי. עכשיו יש לי הרבה יותר מה להוכיח עם הזימון החדש לסגל של לואיס פרננדס. כמה חיכיתי לזה. הקרדיט כולו למאמנים שלי במועדון, לצוות ולג'קי ורפי נידם. הם עשו איתי כל-כך הרבה שיחות עד היום שהם בטח כבר השתעממו. זה שזומנתי לנבחרת זה פרס עבורם על המאמץ שהשקיעו.  
  
"היום אני מאמין שאני צ'קול אחר. בוגר יותר, אחראי יותר, חושב יותר. עזוב עכשיו את הכדורגל על המגרש. אני מדבר על האישיות. היום אני מבין שהכדורגל זו הפרנסה היחידה שיכולה להיות לי. אני יודע שרק הכדורגל ירים אותי למעלה, יעזור לי להקים משפחה בחיים, ויוכל אולי לאפשר לי לעזור יום אחד לאחים המדהימים שלי, ולאמא ולאבא שעדיין גרים בשכונת בן-גוריון בקרית-מלאכי".

במשחק הליגה האחרון, בין אשדוד לבית"ר ירושלים, יצא לצ'קול לעזוב את מתחם חדרי ההלבשה יחד עם אלי דסה של בית"ר. שני מגנים, ימני ושמאלי, שיכולים להיות ביום מן הימים יחד בהרכב נבחרת ישראל.

  
"גם אתיופים, ולא משנה אם זה בכדורגל או בכל מקצוע אחר, יכולים להצליח", צ'קול אומר. "זה קשה, אין ספק. זה יותר קשה כי התנאים המקדימים לא קלים. אני בטוח שדסה עבר בשכונת בן-צבי בנס-ציונה את מה שאני עברתי בבן-גוריון, בקרית מלאכי. במקומות האלה אתה חייב להיות חזק כדי לשרוד, ועל אחת כמה וכמה כדי להצליח בחיים ולהצטיין במה שאתה עושה.

"אם הייתי יכול היום לנסוע למתנ"ס בקרית משה ברחובות, ולעמוד מול מאתיים בני נוער אתיופים ולהרצות בפניהם על החיים, הייתי אומר להם לא לוותר. החיים קשים, זה נכון. החיים לא ישרים. יש הרבה מכשולים ואני עברתי הרבה, אבל אם אני הצלחתי להגיע לנבחרת ישראל, גם הם יכולים להצליח בכל דבר. אל תישברו. תהיו חזקים. תאמינו בעצמכם. תפרצו את הגבולות ואת המסגרות ואל תשקעו בדכאונות ובעצלנות שלא יביאו אתכם לשום מקום.
  
"אני עוד לא חושב על המשחק מול איסלנד כי יש לנו את בני יהודה בשבת. אני הולך בלילה לישון על פיני בלילי ופדרו גלבאן, אבל כשהיום הזה יגיע, ואם באמת אהיה בהרכב של לואיס פרננדס, הרבה יעבור לי בראש בהמנון הלאומי. אבל זה יחלוף מיד אחרי זה ואתן הכל על המגרש בשביל כל אלה שהלכו איתי ולא התייאשו. כדי שהם יהיו הכי גאים בעולם".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...