ניצחון הרוח: הסיפור של עופר ורפל ולי קורזיץ
עופר ורפל ולי קורזיץ גדלו על הגלשן, שירתו בשייטת וחלמו לייצג את ישראל באולימפיאדה. ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל הפגיש את השניים לראיון משותף ונדיר, שבסיומו ירדו יחד לים וחגגו את ניצחונם הגדול והמופלא על מלאך המוות
"בוא? פנתה אל ורפל, נכה צה?ל המרותק לכיסא גלגלים, "אקח אותך לסיבוב על הגלשן.? ורפל היסס. לפני שנפצע בפעולה של השייטת לפני כשש שנים, היה גולש רוח מצטיין. מאז שחדר הכדור לגופו הוא לא עלה על גלשן. אפילו לא חלם על זה. "את לא שפויה,? אמר לקורזיץ. "אני משותק בחצי גוף, פגוע בשרירי הבטן. אני לא יכול לשבת על גלשן. אני אפול קדימה.? קורזיץ לא ויתרה: "תחבק את התורן, אני כבר אעשה את היתר?
קורזיץ פנתה למועדון השיט להוריד את הציוד. ורפל ואנוכי נשארנו על המזח. "היא חולת רוח?, לחש לי. "אני יודע,? חייכתי לעברו. תוך שתי דקות מופיעה קורזיץ עם גלשן על הראש. דקה נוספת והמפרש כבר מחובר אליו במים. ורפל נפרד מכיסא הגלגלים ומגלגל את עצמו על הישבן לעבר המים. קורזיץ כבר עומדת על הגלשן כשהמפרש מתנופף אל מול הרוח. ורפל מטפס עליו מקדימה, מחבק את התורן.
ניסיון ראשון לגלוש מסתיים בכישלון. החרטום, מרוב משקל, צולל במים ולא נותן לגלשן להתקדם.
אין ברירה. ורפל עובר לירכתי הגלשן, מתיישב ואוחז ברצועות האיזון המיועדות לרגליים. קורזיץ מניפה את המפרש, סוגרת יד שמאל אל הרוח, והגלשן מתחיל לגלוש. ועוד איך לגלוש. ורפל יושב זקוף מאחור, אוחז ברצועות הרגליים ושואג מהתרגשות. ככל שהמהירות גוברת הצרחות שלו הולכות ומתגברות.
זה לא היה ראיון רגיל. זו הייתה שיחה קולחת של שני ספורטאי צמרת, שמקדישים את החיים לקראת מטרה אחת - להביא מדליה אולימפית בלונדון 2012.
עופר ורפל, נכה צה"ל, נחשב לתקווה האולימפית של ספורט הנכים בחתירה אקדמית. לי קורזיץ, גולשת רוח מצטיינת, אלופת העולם לשעבר, עשתה השנה קאמבק חסר תקדים בספורט הישראלי, ונחשבת כיום לגולשת רוח מהמובילות בעולם.
הרבה מעגלים נסגרו בשיחה הזו. שניהם בני אותו הגיל, שניהם גדלו במושב, שניהם שירתו בשייטת, שניהם לחצו את היד למלאך המוות יותר מפעם אחת ויצאו בחיים, ושניהם מכורים לאדרנלין ולים.
ורפל, 28, נולד וגדל בגבעת יואב שברמת הגולן. לפני שש שנים הוא נפצע אנושות בפעולה של השייטת בשכם. לפני שנפצע היה גולש רוח על גלשני "פאן" מהמצטיינים בארץ.
באותו הלילה, 6 ביולי 2004, הצוות שלו יצא לעצור את ראשי המבוקשים באזור שכם, שעל פי דיווח מודיעיני נמצאו באותו הלילה בבית אחד. המודיעין היה מדויק.
הצוות של ורפל הקיף את הבית. הקרב היה קצר ואכזרי. מפקד הצוות, מורן ורדי, נהרג במקום. ורפל יצא מהקרב הזה עם צל?ש
קורזיץ נולדה וגדלה במושב מכמורת, השוכן על חוף הים בין נתניה לגבעת אולגה. אין כמעט ילד במושב שלא גלש או הפליג במועדון השיט של היישוב, שגידל במשך השנים דורות של גולשים מהמובילים בעולם. כשהייתה בת 19 נסעה לאליפות העולם כגולשת אנונימית וחזרה כאלופת עולם.
לאחר אולימפיאדת אתונה פרשה מגלישה תחרותית ועברה לגלוש בסבב העולמי של גלשני האקסטרים, אותם גולשים שמדי פעם רואים ביורוספורט מתמודדים עם גלים של עשרה מטרים. לפני כשנה, אחרי שכמעט נהרגה בתאונת גלישה בהוואי, החליטה לחזור לדגם האולימפי והקיץ שבה מאליפות העולם בדנמרק כגולשת המובילה בין הישראליות, עם הישג נפלא של מקום שישי בעולם, מה שמקנה לה מקום בסגל האולימפי לקראת לונדון 2012.
עופר, התחלת את הקריירה הספורטיבית שלך בכדורסל על כיסאות גלגלים, עברת לשיט מפרשיות ועכשיו אתה מסתער על חתירה אקדמית. מה יש דווקא בספורט הזה שעושה לך את זה?
"אני מכור לספורט. מיד אחרי השיקום הגעתי לבית הלוחם בתל אביב, שם התחלתי מיד לעסוק בספורט. אחרי הניסיון בכדורסל ובשיט, החלטתי שאני רוצה לעסוק בספורט יחידני. פנה אליי מנהל אגף הספורט של בית הלוחם, מיקי עוזאי, והציע לי לנסות חתירה אקדמית. לא היה לי מושג מה זה.
"קפצתי ל'מרכז דניאל' שעל גדות הירקון ונדלקתי ישר. מדובר בסירה דקה וארוכה שאתה חותר עם הגב לכיוון החתירה, שני משוטים במקביל. התחלתי להתאמן בהתחלה פעמיים בשבוע, ומהר מאוד עברתי להתאמן שישה אימונים ביום בירקון, ועוד אימון ערב בבית. תוסיף לזה חדר כושר שלוש פעמים בשבוע, ותבין שכרגע זה כמעט כל החיים שלי. מדובר בספורט עם הרבה טקטיקה, הרבה כוח רצון והרבה מאוד פיזיות וסיבולת".
קורזיץ: "אתה מתחרה גם באנשים לא נכים? יש הבדל ברמה?".
ורפל: "בספורט הזה עוסקים כמובן גם 'בריאים' אבל אני לא יכול להתחרות בהם. לי אין רגליים שיכולות לדחוף, אין לי שרירי בטן. הכל עבודת ידיים נטו. אני מתחרה נגד נכים".
קורזיץ : "כולם משותקים כמוך?".
ורפל: "לא תמיד. לפני כל תחרות גדולה בעולם יש רופאים שמסווגים את סוגי הנכויות, אבל הגבול הוא רחב ואפור. יצא לי להתחרות נגד קטוע רגל מתחת לברך, שיש לו רגל אחת מתפקדת ושרירי בטן. אני יכול להתחרות גם נגד בן אדם שיש לו שיתוק חלקי. הנכות שלי נחשבת לרמת הנכות הכי גבוהה בקטגוריה בה אני מתחרה".
ספורטאי נכה הוא ספורטאי לכל דבר? או שתמיד הוא יהיה קודם כל נכה?
"אני משווה את עצמי לאנשים בריאים לחלוטין. אני מתאמן כמו משוגע. אני אומר לחברים שלי מהצוות, ?בואו נראה אתכם גברים, תחתרו מולי. אני ספורטאי לכל דבר. אין הבדל ביני לבין קורזיץ. אני לא רואה הבדל. אז מה אם אני יושב בכיסא גלגלים, זה הכל שטויות".
קורזיץ: "עם ידיים כמו שלך, אני מאמינה שאם תתחרה מול אנשים בריאים, אתה תפרק אותם"
ורפל: "אם אקשור להם את הרגליים ואצמיד אותם לכיסא עם סקוצ?ים, אני אפרק אותם".
עופר, אני יודע שהיית מכור לגלישת רוח עד לפציעה. מישהו שמכיר אותך מילדות סיפר לי שברוחות הכי מטורפות של הכינרת, כשרוב הגולשים היו עושים במכנסיים על החוף, היית מתעופף באוויר.
"זה נכון. מי סיפר לך?".
מתגעגע לתחושות האלה?
קורזיץ: "השאלה הזאת עושה לי עכשיו צמרמורת".
ורפל: "אני מתגעגע בטירוף לגלישת רוח. זו תחושה שאי אפשר לתאר אותה במילים. לעוף על המים זו הרגשה עילאית. אין דברים כאלה. ברור שאני מתגעגע. מתגעגע לכל דבר. ללכת, לרוץ, לעשות את כל מה שעשיתי לפני הפציעה. אפרופו גלישה, אני נמצא עכשיו בפרויקט. חברים שלי ואני בונים כיסא מיוחד שבו אוכל לגלוש 'קייטסרף' בעזרת מצנח".
לי ,היית אלופת הארץ בג'ודו בגיל 14. איך התגלגלת לגלישת רוח?
"נולדתי וגדלתי במכמורת. כל החבר'ה פה מגיל אפס על המים. אני שומעת שיש הורים שלא נותנים לילדים שלהם בני ה-14 ללכת לבד לים. זה מצחיק אותי. במכמורת, מגיל חמש הילדים הולכים לבד לים. יש לנו את הסלעים, את הג'קוזי שלנו, את גן השעשועים בתוך המים.
"בגיל צעיר ניסיתי כל ספורט אפשרי והצלחתי בג?ודו. הייתי אלופת הארץ, התאמנתי בנבחרת עם משה פונטי, המאמן האולימפי. כשהתבגרתי, השלמתי עם העובדה שלא אוכל להצליח בהכל ואני צריכה לבחור. הבנתי שאני ממש אוהבת את הים, ובאופן טבעי בחרתי להישאר במועדון השיט של היישוב. אני מודה לזאב גלאובר, שכן שלי, מי שהקים ומנהל עד היום את מועדון השיט במכמורת, שכבר בכיתה ב' כשרק הגעתי למועדון, זיהה את הפוטנציאל ואמר לי: 'את תהיי אלופת העולם' הוא דחף אותי לספורט הזה".
ורפל: "זה מדהים. אתם יישוב כזה קטן, אולי 200 משפחות, וכל כך הרבה אלופי גלישה יצאו מכם. מי היה המודל שלך כשהתחלת?".
קורזיץ : "תמיד הסתכלתי על עמית ענבר. אני זוכרת שכילדה חזרתי מבית הספר וראיתי בכניסה ליישוב את השלט 'מכמורת מברכת את עמית ענבר על זכייתו בתואר סגן אלוף עולם'. תמיד חלמתי להיות כמוהו. כמו שכיום הילדים של מכמורת גאים להתאמן ליד לי קורזיץ ונמרוד משיח. זה נותן מוטיבציה אדירה".
מה זה בשבילכם להיות ספורטאי על? זה דרך חיים? זה רק ספורט?
"אצלי זה התחיל מאהבה לים והמשיך עם התמכרות לדבר הזה שקוראים לו להיות במקום הראשון. ניצחון זה הרגשה הכי כיפית שיש. אני מתה על ההרגשה הזאת. אי אפשר להסביר מה זו ההרגשה של לעמוד על הפודיום.
אני זוכרת בספרד, אחרי שזכיתי באליפות העולם, כשרק יומיים לפני זה הייתה שם תקרית עם פלסטינים שבאו לעשות מהומה בגלל שאנחנו יהודים. עליתי על הפודיום, השמיעו את ההמנון, הדגל התנופף, ראיתי את כל הישראלים בוכים. זו הרגשה מטורפת. לפני זה לא חשבתי שזה מה שמרגישים כשמנצחים".
ורפל: "את נהנית גם מהדרך"
קורזיץ: "זה הכי חשוב, אבל יש גם קטעים שאתה לא הכי מבסוט בעולם ואין מה לעשות. היום קמתי בחמש בבוקר לרכוב על אופניים. לא קמתי בשמחה. נהניתי מהתחושה שבאה אחרי האימון".
ורפל : "אותו דבר כמו בחתירה. זה מבאס לקום לאימון מוקדם בבוקר, אבל כיף אחרי שהוא מסתיים".
ורפל, מה זה בשבילך החתירה? אקט שיקומי? דרך חיים?
"זה לא דרך חיים ולא אקט שיקומי. אני מתאמן כדי לזכות במדליה אולימפית. אני לא עושה את זה בשבילי. את המדליה הזאת אני מתכוון להעניק לדוביק ורדי, אבא של מורן, מפקד הצוות שלי שנהרג בפעולה בה נפצעתי.
אמרתי לו: 'דוביק, אני אביא לך מדליה, זה שלך'. זו הסיבה היחידה שאני עושה את זה. תאמין לי שיש לי מה לעשות בחיים חוץ מלחתור מפה ועד להודעה חדשה".
קורזיץ: "זה סוג של סגירת מעגל?".
ורפל: "את המעגל סגרתי מזמן. אני כבר לא מתעסק בפציעה. לפני שנים הייתי מתעסק, היום אני לא עוסק בזה יותר".
שניכם בחרתם לעסוק בספורט אישי. הניצחון כולו שלכם, אבל גם הכישלון.
קורזיץ: "זה באופי שלי להתמודד לבד. גם עם כישלון וגם עם ההצלחה".
לנצח זה קל, להפסיד זה כבר סיפור אחר.
"לנצח זה לא קל".
"כולם מחבקים אותך, אתה אחלה, כל הכבוד. אבל כשאתה נכשל, כולם זזים הצדה, אתה לבד".
ורפל: "נו, זה מעולה. אתה נשאר לבד עם עצמך, עושה בדק בית, בודק מה לא עשית טוב. ואז אתה אומר, או-קיי, אני צריך לעשות יותר אימונים, לאכול נכון, לעשות את זה ואת זה. כשאתה מתחרה בענף קבוצתי, זה כבר לא תלוי רק בך".
לי , לפני אליפות העולם האחרונה בחרת להתאמן עם הנערים של מכמורת ולא עם הנבחרת. למה?".
"לא קל לחזור ולהתחרות בדגם האולימפי אחרי הפסקה כל כך ארוכה ואחרי פציעה כל כך קשה. העדפתי להיות בשקט שלי. מאוד נהנתי לגלוש עם הילדים. הם תמיד היו איתי, תמיד חיזקו אותי, גם כשהייתי למטה. איתם הרגשתי הכי בטוח. נהניתי מכל דקה בחברתם".
שניכם חיים את החיים עד לקצה. שניכם לחצתם את היד למלאך המוות יותר מפעם אחת.
"הפציעה הראשונה שלי הייתה בהוואי. הצטלמתי לספונסר שהיה לי. היה ים מטורף, הליקופטרים צילמו אותי מהאוויר, תפסתי גל של איזה תורן וחצי גובה, משהו ענק. עשיתי תרגיל בגלישה וכשנחתתי, גולש אחר לא ראה אותי ונכנס בי בשיא המהירות בגב. נשברו לי שתי צלעות במקביל לעמוד השדרה, המפרק של עמוד השדרה נשבר וצלע אחת יצאה לי מתוך הגב החוצה. מהמכה עפתי על הסלעים וגם הרגל נשברה לי".
ורפל: "לא מאמין לך. זה נשמע מטורף".
קורזיץ: "שכבתי יומיים בטיפול נמרץ, אמרו לי שאשאר נכה לכל החיים, כי הצלעות שלי התנתקו מעמוד השדרה. עכשיו הן צפות. לא מחוברות לכלום. אחרי כמה חודשים חזרתי לגלוש, לא יודעת איך, והחלטתי לחזור לגלישה בדגם האולימפי ולנסות להשיג את הכרטיס האולימפי לקראת לונדון 2012".
ורפל: "קראתי בעיתון שבאליפות אירופה הקיץ כמעט טבעת".
קורזיץ: "לפני שלושה חודשים, באליפות אירופה שהתקיימה בפולין, הקפתי את המצוף וגולשת צרפתייה נכנסה בי. דפקתי בליסטרה קדימה וגם המפרש של הצרפתייה נפל עליי.
"התחלתי לצלול כדי לצאת מתחת למפרש. באתי להוציא את הראש מהמים ולנשום ונתקעתי מתחת למפרש. נגמר לי האוויר. הסתכלתי דרך המפרש השקוף על השמים כשאני תקועה מתחתיו מתחת למים ואיבדתי את ההכרה. אחד המאמנים ראה שאני לא יוצאת מהמים, קפץ ומשך אותי לסירת המנוע. עשו לי הנשמה".
ורפל: "את יותר מטורפת ממני. אחרי טראומה שכזאת אין מחשבות על פרישה?".
קורזיץ: "לא, אני לא מפחדת מהים. אני מפחדת מאנשים אחרים. את הים אני מכבדת ויודעת את הגבולות שלי מולו. מה שקרה זה שבשני המקרים בן אדם אחר פגע בי. אני מפחדת מאנשים בים. אני מתרחקת מאנשים".
שניכם חוויתם את הרגע בו החיים זולגים מהגוף. רגע שאתה אומר לעצמך: זה הסוף. פה אני מת.
ורפל: "כן, חד משמעית".
מה מרגישים באותו הרגע? מה עובר בראש?
"נלחמתי על כל נשימה. זה היה עניין של שניות, כל נשימה שנשמתי, הרגשתי איך יוצא לי מהפצע בחזה שפריץ של דם, ככה: תק, תק, תק".
קורזיץ: "הכדור שחטפת פגע בעמוד השדרה?"
ורפל : "הוא פגע ביד, יצא מהצד השני, חדר לבית החזה, עבר שלושה מילימטר מהלב, פוצץ את הטחול, פוצץ את הריאה השמאלית, ירד ונתקע בעמוד השדרה".
קורזיץ: "עשה עבודה טובה המניאק. אתה זוכר את רגע ההיתקלות?".
ורפל: "ראיתי מולי מחבל שקראתי לו אחר כך 'שימי תבורי', בגלל התלתלים הקופצים. הוא רץ עם אקדח תשעה מילימטר והתחיל לירות עלינו. בתחילה מטווח של חמישה מטרים ואחר כך הוא התקרב לטווח אפס וירה.
"התחלתי לירות עליו בחזרה. כשהוא הגיע אליי, כבר הייתי בכריעה. הרגליים שלי התקפלו מהכדור שחטפתי. אני לא זוכר איך נפלתי, רק שהתחלתי לירות עליו משכיבה. בהתחלה הוא עמד וזה היה נראה כמו בסרטים, כאילו הכדורים שלי מחזיקים אותו זקוף, ואז הוא נפל לי על הרגליים".
זה היה סוג של הקלה?
"לא, סוג של התלהבות. פירקתי אותו מכדורים. זה סוג של אדרנלין שאי אפשר להסביר. רק אז הרגשתי שאני פצוע. פתאום נהיה לי חם בחזה וראיתי שכל פעם שאני נושם, זורם לי דם החוצה. הבנתי שחטפתי כדור. אז גם נעלם לי הקול ולא הצלחתי לדבר. ביקשתי שימשכו אותי לאחור, כי המחבל ההרוג שכב עליי. אגב, עד היום הקליע, 9 מילימטר, תקוע בתוך החוליה בגב. גם הקליע ברגל נשאר בפנים".
קורזיץ: "יש לך גם ברגל אחד?".
ורפל: "כן, מפעולה מלפני שבע שנים. הלכנו להביא את ראש התנזים בשכם והוא ירה בי מלמעלה למטה".
קורזיץ: "פחדת במהלך הקרב? הפתעת את עצמך בדרך בה הגבת?".
ורפל: "לא פחדתי. כיום, כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי: ?בוא?נה, זו הייתה חתיכת היתקלות, איך לא פחדת?".אבל באמת שלא הייתה לי שנייה אחת של פחד. רק בחילוץ התחלתי לחשוב על אמא, אבא, החברה, וכל השטויות שמסביב".
מה עובר בראש של בן אדם ששוכב ומרגיש שהחיים שלו זולגים ממנו?
"תמיד ידעתי שזה יכול לקרות. חשבתי על המשפחה, על הבית, על הדברים הטובים, וקיוויתי שיהיה טוב. קיוויתי. לא חשבתי שאחיה".
קורזיץ: "היו לך כאבים?".
ורפל: "לא כלום. הייתי באדרנלין מטורף. ניהלתי לחימה כשנפצעתי. הייתי חייב לחסל את המחבל שהמשיך לירות עלינו. רק הרגשתי איך בכל נשימה יוצא לי שפריץ של דם מהפצע בבית החזה".
קורזיץ: "כשבאו לחלץ אותך היית בהכרה?".
ורפל: "הייתי בהכרה כל הזמן. הרופא בשטח הציל את החיים שלי".
קורזיץ : "ניתחו אותך בשטח?".
ורפל: "הוא נעמד מעליי, חיפש בין הצלע השנייה לשלישית, ותקע לי שם מחט ענקית של אינטרקאט, זו מחט שפעם היו מכניסים איתה אינפוזיה".
קורזיץ: "הוא זיהה שיש לך חור בריאה?".
ורפל : "כשהחילוץ הגיע, אמרתי להם: הרגליים, משהו ברגליים, כי הבנתי שאני לא מזיז את הרגליים, לא הבנתי למה. ואז הוא פשוט בא עם המחט הזאת, ותקע לי אותה בין הצלעות. ישר התחלתי לנשום מחדש. זו פעולה שהצילה לי את החיים".
לי , מה עבר לך בראש כשראית את המפרש השקוף מעליך ולא היית מסוגלת לנשום?
"הבנתי שאני הולכת למות. אני נשבעת. הבנתי".
ורפל: "אני זוכר בתור נער כשגלשתי. הרבה פעמים מצאתי את עצמי מתחת למפרש. כשאתה מתחת למפרש, אתה באטרף".
קורזיץ: "אבל תמיד אתה מוצא דרך לאוויר".
ורפל : "אתה מוצא אותו תמיד".
קורזיץ: "פשוט לא הגיע לי השלב של הלנשום, זה היה הזוי".
ורפל : "אני לא מבין, בפעם הבאה שירדת לים, לא ליווה אותך פחד נוראי?".
קורזיץ: "אמרתי לך, אני מפחדת מאנשים. כשאני רואה אנשים, אני בהיסטריה. כשאני רואה צפיפות על המצוף, אני מתרחקת".
ורפל: "לי, תקשיבי, את כמוני, אבל את יודעת איפה זה קורה לי ביום יום? על הכביש. אני מפחד מהכביש. אני לא סומך על אף אחד על הכביש".
קורזיץ: "זה מדהים. גם אני מתה מפחד על הכביש".
ורפל: "אני לא נותן לאף אחד לנהוג בשבילי. אני לא יכול לשבת ליד אף אחד שנוהג, לא מסוגל. אין. לא אני נוהג, לא נוסע. לא סומך על אף אחד אחר".
סליחה שאני אומר את זה, אבל אתם שני פסיכופתים. פסיכופתים אינדיבידואליסטים.
ורפל: "אבל זה ככה, זה לא ייאמן".
קורזיץ: "אני יושבת ומחייכת, כי זה אחד לאחד אצלי אותו הדבר".
עופר, הקרב בו נפצעת עדיין מלווה אותך בלילות? אתה חולם על ההיתקלות?".
"חולם, מתעורר, רואה שהכל בסדר, חוזר לישון".
קורזיץ: "באמת? יש לך חלומות שאתה מסתער מימין ויורה משמאל?".
ורפל : "יש לי חלומות שאני חולם שאני לוחם על כיסא גלגלים. מסתער קדימה עם כיסא גלגלים. חבר מהצוות שלי, ארז אשכנזי ז"ל, נהרג בעזה לפני שבע שנים. בפיצוץ עפה לו רגל שמאל והוא נהרג במקום. שכבתי שבעה מטרים ממנו כשזה קרה. עכשיו אני חולם שאנחנו יוצאים יחד לקרב והבן אדם צולע על רגל שמאל. אני יודע בחלום שלבן אדם יש בעיה ברגל שמאל".
קורזיץ: "ראית את הרגל שלו אשכרה עפה באוויר".
ורפל: "מה זה עפה. עלינו על סדרת מטענים. היה פיצוץ אדיר".
לי, את כבר לא בת 18, את חושבת על החיים שאחרי הגלישה?".
"תמיד אהיה במים, לא משנה מה. זה ברור לי. אני חושבת לטפל ולעזור לילדים כמוני, שלא הסתדרו במסגרות הרגילות. לעזור להם להגשים את החלומות שלהם. לא כמו שלי תמיד אמרו בבית הספר: לא תגיעי לכלום.
ומה אתה, עופר, תעשה כשתהיה גדול".
ורפל : "אני כבר גדול, ואני עובד קשה בשביל להצליח. אני עסוק בכמה פרויקטים מאוד גדולים".
רגע לפני הסוף, יש עוד משהו שתרצו לשאול האחד את השנייה?".
ורפל: "איך הגעת לשרת בשייטת?".
קורזיץ: "מגיל צעיר אמרתי לעצמי שאני הולכת להיות הלוחמת הראשונה בשייטת. אם לא הייתי הופכת לספורטאית מצטיינת, הייתי מצליחה בזה. הייתי קורעת את עצמי, נותנת הכל. בסוף הגעתי לשייטת אבל בתור ספורטאית. תמיד הרגשתי בגלל זה הרגשת פספוס גדולה".
עופר, אמרת פעם שאם לפני הפציעה היו אומרים לך שתהיה נכה, היית מעדיף למות. ועכשיו, אחרי הפציעה, אתה מאושר בכל שנייה שאתה חי. המשפט הזה לא מרפה ממני.
"תקשיב לי טוב, אני לא יכול להסביר לך באיזה רמות אני מאושר. החיים שלי דבש, אני מטייל, נהנה, נוסע, התחתנתי, אני אוהב את אשתי, אני מביא שלישייה לעולם. מה זה להיות נכה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם