למרחקים: סיפורו של גזצ'או יוסף
ילד שסבל מאנמיה וכמעט לא שרד את הצעדה הארוכה במדבר, כל הדרך מאתיופיה. נער שהתגלגל בין מרכז קליטה לפנימייה הדתית. אצן מחונן שעבד למחייתו כמאמן כושר בצפון תל אביב, אבל כולם היו בטוחים שהוא רק המנקה. זהו סיפורו הלא ייאמן של גזצ'או יוסף, מי שהפך לגורו הריצה של האליטה התל אביבית ואחת התקוות הגדולות באתלטיקה הישראלית
קשה להאמין שזו הייתה ההתחלה: ילד שסבל מאנמיה וכמעט שלא שרד את מדבר סודן. נער שעלה במבצע שלמה, התגלגל ממרכז הקליטה באשדוד אל הפנימייה הדתית, וגם כשכישרון הריצה שלו נחשף וגדל, היה ישן בדירות מעופשות ברחבי אירופה, בין תחרות לתחרות.
במשך השנים, וקשה לשים את האצבע על רגע מדויק אחד, גזצ'או (את שמו מבטאים "גיזאצ'ו") הפך דמות נערצת. אתה מבין את זה כשאתה גולש בפורומים באינטרנט, קורא טוקבקים, מבקר באיצטדיון הדר יוסף או בכל מקום רלוונטי אחר לענף האתלטיקה בישראל.
וזה לא רק בגלל סדרת שבירת השיאים המדהימה שלו בשנים האחרונות. גזצ'או שובה לב בצניעות, שמאחוריה מסתתרות חוכמה, הצטיינות , הישגיות ואישיות כובשת. בקיצור, בחור שאוהבים לאהוב.
כמה חודשים לפני מבצע שלמה, ניסתה משפחתו של גזצ'או לעלות ארצה ברגל דרך מדבר סודן, בצלה של מלחמת אתיופיה-אריתריאה. המשפחות העולות לנו באוהלים בחלק האריתראי, בדיוק כשמדינת ישראל סיכמה עם ממשלת אתיופיה על עסקת נשק לצבאה.
"הטיגרים (קבוצה אתנית באריתריאה - נ"ש) כעסו על ההסכם, ובלילה אחד הביאו משאית ואמרו: 'אנחנו לוקחים אתכם למרכז פליטים, תעלו"', הוא נזכר. "חשבתי שהולכים לשפר את מצבנו, אבל עלינו בלי כלום למשאיות, הורידו אותנו על גבול סודן ומשם חזרנו לאתיופיה כשכל משפחה מקבלת שק תמרים."
ה"משפחה" כללה את הוריו של גזצ'או, שלושה בנים ושתי בנות ועוד ילדי קרובים שהצטרפו למסע. שלוש אחיות של גזצ'או עלו כבר בשנות השמונים לארץ. "הלכנו שלושה שבועות ברגל, ובניגוד למסע הראשוני, אליו יצאנו מצוידים, לא היה לנו כלום. הרבה מתו בדרך. חולים וזקנים. מי שלא יכול היה להמשיך, השארנו
גם לגזצ'או עצמו לא נתנו הרבה סיכוי, בגלל האנמיה. הוא היה אז רק בהליך התאוששות מהמחלה. "אף אחד לא האמין שאשרוד. אפילו ההורים שלי כבר לא האמינו," הוא נזכר. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה הספורט הציל אותו. אביו של גזצ'או היה שולח אותו כל בוקר, במשך שנה תמימה של מסע האוהלים בסודן, להביא מים מהנהר בדלי. ברזים לא היו בנמצא.
"הייתי מתעצבן על אבא שלי. הדלי היה כבד מאוד. אפילו השכנה שאלה אותי יום אחד 'למה אתה עובד כל כך קשה'?' עניתי לה שאבא שלי מעביד אותי, ואבא אמר 'ככה הוא יוכל להתאושש מהר יותר. גם ללכת וגם לסחוב - כך הוא עושה ספורט.' הוא בעצם עשה אותי ספורטאי."
המשפחות הגיעו עד לנקודה לא רחוקה מגונדר, העיר שלידה שכן הכפר המקורי של המשפחה. הצלב האדום פרש את חסותו וכעבור זמן לא רב החלה העלייה דרך הבירה אדיס אבבה, במבצע שלמה.
ממרכז הקליטה באשדוד, העיר בה מתגוררת משפחתו עד היום, נשלח גזצ'או לפנימיית נווה עמיאל שבשדה יעקב, ליד קריית טבעון. אנחנו יושבים בסלון של גזצ'או ונורית, חברתו לחיים, וכשאנחנו מסתכלים באור בן השנה וחצי משחק במטוס צעצוע, גזצ'או נזכר במגמת "מכונאות מטוסים" בפנימייה, שהייתה אמורה ללמד אותו מקצוע רציני לחיים.
"התברר שזה בעצם יותר מכונאות ופחות מטוסים," הוא צוחק. "זה הכי טוב שיכלו להציע לנו. המסלול היה מקצועי, טכני, ובדיעבד, זה מה שדרבן אותי ללכת ולעשות בגרות, שזה ההפך ממה שהחליטו בשבילנו. אני ועוד כמה חברים הלכנו למנהל הפנימייה וביקשנו עוד לימודים לבגרות, ובזכות זה הוסיפו שם לימודים לבגרות שנה אחרי שסיימנו".
חוץ מסחיבת דליים, גזצ'או התוודע לספורט כשילדי הכפר היו משחקים בסופי שבוע במשחק שמזכיר מעין קריקט, בייסבול והוקי גם יחד. "לא קראנו לזה ספורט", הוא נזכר, "בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא היו רצים אצלנו. הרצים האתיופים המפורסמים מגיעים מאזור שנקרא הורומו. גונדר אמנם גבוהה, אבל מסתבר שזה גם עניין של מסורת ומודעות".
מרכז הספורט אליצור ביישוב, הקשור לפנימיות הדתיות, פתח חוג ריצה, אבל גזצ'או בכלל בחר בקראטה. "אחרי שבוע של אימונים מתחת לסככת מכונאות הרכב, בלי מזרנים, בערב, כשקר, הבנתי שזה לא בשבילי," הוא משחזר. "אז הלכתי לחוג ריצה. בהתחלה לא הייתי כל כך רציני, אבל היו דברים נלווים שמשכו אותי. ייאמר לזכות מנהל הפנימייה, שהרצים היו אליטה בפנימייה".
"במקום ללכת לבית הכנסת בבוקר, אפשר היה ללכת להתאמן. היינו מקבלים שולחן לבד לעצמנו עם אוכל טוב יותר, נוסעים לתחרויות. זו הייתה עוד דרך לצאת מהפנימייה. זה נהיה להיט באותם ימים, כשכמעט לכל פנימייה הייתה קבוצה והמנצחים היו נוסעים לתחרות בחו"ל".
גזצ'או מבכה את הפספוס הגדול של מערכת הספורט הישראלית, שלא השכילה למצות את הפוטנציאל של חבורת הרצים האמביציוזית. "היו כמה רצים ממש טובים. אני לא יודע איך התבזבזו כל הכישרונות האלה. הרי אני לא ניצחתי רבים מהם, אז איפה הם כל אלה שהיו מהירים ממני ושיכלו להגיע רחוק? לא הייתה מספיק מקצוענות ולא השקיעו מספיק בילדים האלה. הלכו לצבא וזהו".
למזלו של גזצ'או, אליצור איפשרה לו ולזבדיה וודג', לימים אלוף ישראל בריצת מרתון, ללמוד בווינגייט לבגרויות ולהתאמן במקום ללכת למוסד דתי אחר בירושלים, עם סיום תקופת הפנימייה. טוב, אולי זה לא רק מזל, כי התוצאות שהוא ניפק העלו אותו על המפה.
הוא התחיל לנצח בתחרויות נוער ארציות, שבר שיא נוער בריצת 1,500 מטר וגיוסו נדחה. במקביל, התקבל גזצ'או ללימודי תואר ראשון בחינוך גופני בווינגייט, ואחרי שנתיים התאפשר לו לקבל מלגה במכללה בארה"ב, כפי שקורה לאתלטים מצטיינים אחרים בארץ.
"האנגלית שלי הייתה גרועה, אז אפילו לא ניסיתי, אבל אז נכנס לתמונה דן אברמסון, יבואן חטיפי האנרגיה 'פאוור-בר,' שעזר לי לממש את החלום. הוא שלח קורות חיים שלי למכללות, והתקבלתי ללינדנווד, מיזורי, ללימודי מחשבים".
אחרי התאקלמות לא פשוטה בישראל, נאלץ האצן המחונן להתאקלם שוב, והפעם באמריקה. "זה היה סיוט", הוא מודה. "עד שלמדתי שפה חדשה והתאקלמתי בארץ, פתאום שוב שפה חדשה, ארץ חדשה, תרבות אחרת. ועוד לשבת בכיתה ולהבין רמה אוניברסיטאית".
"הייתי משוחח על זה משם בטלפון עם דן, וממש בכל שיחה חיכיתי שיגיד לי 'אם קשה לך - תחזור לארץ,' אבל הוא אמר לי במקום זה 'אתה תעבור את זה'. אז המשכתי. גם הספורט נתן לי את הכוח. מי שרגיל לקום בבוקר ולעשות אימון קשה, יכול לשרוד כל דבר".
גם התוצאות עזרו לגזצ'או. הוא וחבריו לנבחרת האתלטיקה של המכללה הביאו תואר אליפות ראשון בליגת המכללות הפרטיות, ופתאום התחילו לחזר אחריו מכללות גדולות ויוקרתיות יותר. כך נחת יום אחד בטקסס-טק, על 35 אלף הסטודנטים שלה. מקום שבו עוברים מכיתה לכיתה באוטובוס.
לתחרויות היו טסים, התנאים היו מקצועניים ונעימים, בסוף שבוע הולכים לראות פוטבול ובייסבול, והרמה האקדמאית גבוהה. בריצה, גזצ'או העפיל פעמיים לגמר המכללות האמריקאי בריצת המייל היוקרתית.
בשנת 2002 סיים את לימודיו כשבאמתחתו תואר במינהל עסקים, בהתמחות של עסקים בינלאומיים, ועם שמו חקוק כפיינליסט מכללות בריצה. "ואז אני צריך לחזור ולהתגייס לצבא", הוא ממשיך. "הייתה לי שם חברה כבר שנתיים, אישור עבודה לשנה ומשרה ניהולית ליד המכללה בה למדתי, אבל האמת, אף פעם לא ראיתי עצמי גר במקום אחר חוץ מישראל. היה חשוב לי גם לחזור אל המשפחה".
גזצ'או חזר לארץ, אבל חווה נפילה. "היתה תקופה קשה. חזרתי בלי גרוש, והאגודה שבה הייתי חבר לא עזרה לי. גם התאחדות האתלטיקה לא תמכה והייתי צריך לחיות מהמשכורת הצבאית, 350 שקלים. בגיל 27 שירתתי בתל השומר, והמשפחה באשדוד. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שידעתי בארץ".
גזצ'או גר אצל חברים, ומתישהו קיבל צריף ב"כפר הירוק" תמורת הדרכת ילדים בריצה. במקביל, ניסה להחיות את הקריירה שלו בארץ, אבל התוצאות הטובות הפסיקו לזרום. הוא ניסה את כוחו בתחרויות קטנות באירופה, שם הוא נדד כמו נווד ("הייתי ישן שם בגסט-האוסים זולים"). באותה תקופה, ואת זה אני זוכר כאחד שמסקר את האתלטיקה הישראלית, היו מספרים לי שה'גסט-האוסים' זו הגדרה עדינה למקומות בהם גזצ'או היה מתאכסן. ככה לא מגיעים לאולימפיאדה.
"לא הייתי מרוכז. לא הצלחתי לפגוע. הכל היה טו מאץ'", הוא מסביר, "גם סבלתי מפציעה קטנה, אז פשוט פרשתי. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לעסוק יותר בריצה. אחרי שהייתי יותר מעשר פעמים אלוף ישראל, רציתי להגיע לאולימפיאדת אתונה 2004, אבל הכול השתבש".
ואז, הריצה הפכה למקור פרנסה מכיוון אחר: "עבדתי במכון כושר כמאמן, התחלתי להעניק אימונים אישיים והתפתחתי יחסית מהר. ראית שזה כסף טוב. אפילו הצלחתי לצאת לטיול במזרח הרחוק".
וככה קמה לה GRC. המיקום של איצטדיון הדר יוסף בצפון תל אביב, חיבר את הרץ המקצוען אל חובבי הג'וגינג של האזור. "אנשים, שהכירו אותי כאתלט, באו ואמרו לי 'בוא תאמן אותנו'. רצים חובבים. ראיתי שאנשים רוצים את זה ושיש לזה פוטנציאל".
לא שהחיבור בין הצעיר האתיופי לאליטה התל אביבית היה מובן מאליו. "היה קטע בהתחלה", הוא נזכר בחיוך, "כשעבדתי בחדר כושר בתל ברוך, אנשים שם חשבו שאני המנקה, עד שהכירו אותי. אחרי זה כבר התחילו לא להתייחס אליי כמו אל ספורטאי ולא כמו אל 'אתיופי', אלא כאל בעל ידע שיכול לעזור להם בג'וגינג".
קבוצת הרצים של גזצ'או גדלה והוא פתח קבוצה נוספת בשוהם שהתגלגלה עם הזמן והולידה את "מירוץ שוהם" השנתי. גזצ'או אפילו שכר רצים מקצועיים נוספים כדי שידריכו בהיעדרו. "אנשים שלא הלכו שני מטר, פתאום התחילו לרוץ עשרה קילומטרים. הם הבינו שכדי לעשות את זה הם צריכים מסגרת. הפכנו להיות משפחה, נוצרו מפגשים חברתיים, אירועים".
תהליך ההתחברות של גזצ'או אל החברה הישראלית הלך והתחזק כשהכיר לפני שלוש שנים את נורית, צברית ממוצא פרסי, זוגתו לחיים ואם בנו, עובדת סוציאלית בתל אביב. שלושתם מתגוררים בבני ברק, ברחוב שמרוחק מספר צעדים מאיצטדיון הדר יוסף.
מכאן, סיפורנו חוזר אל המסלול התחרותי. "הרגשתי שמשהו חסר לי. תמיד הייתה לי צביטה בלב על כך שלא מיציתי את הפוטנציאל שבי. ישבתי עם נורית לפני שלוש שנים ודיברתי איתה. אמרתי לה שאני רוצה לחזור להתאמן ושאלתי מה דעתה. היא אמרה 'אם זה מה שאתה רוצה, לך על זה. פרנסה תמיד תהיה לנו, ואם זה החלום שלך, אני תומכת בך במאה אחוז'. אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני מקבל מההתאחדות והמוסדות, אני הולך להתאמן קשה ולעשות את התוצאות הטובות ביותר שאני יכול."
וזה בדיוק מה שעשה: הוא שיפר את השיאים בריצות ל-1,500 מטר ו-3,00- מטר, כשבמרחק האחרון הוא אף העפיל אל גמר אליפות אירופה באולם, בשנה שעברה. אבל השיאים המרגשים ביותר, שטלטלו את לוח השיאים הלאומי ואת כל עולם האתלטיקה הישראלי, היו בריצות ל-5,000 ול-10,000 מטר.
מדובר בשיאים מיתולוגיים: את שיא ה-5,000 הקודם קבע יובל וישניצר ב-74', ואת ה-10,000 חקק אריה גמליאל ב-84'. במשך שנים, אף אחד בארץ אפילו לא התקרב אל התוצאות האלה ונראה היה כי הן יעלו אבק בדפי הסטטיסטיקה למשך עידנים.
ובעוד שאת שיא ה-5,000 קבע גזצ'או באירופה, הרי שלאירוע שבירת השיא במרחק הכפול התקבצו כל מעריציו בהדר יוסף ועודדו אותו עד הרגע המיוחל. גמליאל בעצמו ירד מהיציע והיה הראשון לחבקו. גזצ'או ריגש רבים ונכנס ללבבות. נורית, ביציע, העירה את אור ואמרה לו: "קום, אבא עשה שיא".
נורית: "תמיד הוא היה קובע שיאים בחו"ל וזו הייתה סוף סוף הזדמנות לראות אותו עושה את זה פה".
גזצ'או: "לא האמנתי שאשבור את השיא ל-10,000 מטר, אבל כל האנשים שבאו לראות אותי הרגישו שזה הולך לקרות. ראיתי אותם לפני הזינוק וזה עשה לי משהו."
נורית: "גזצ'או איש צנוע, הוא לא יגיד בחיים שהוא יעשה שיא לפני הריצה".
מה שמוזר בכל הקריירה שלו, זה היעדר מאמן אחד, קבוע, משמעותי. גזצ'או, שמאמן עשרות אנשים, רץ סולו. "למזלי, יש לי משמעת עצמית. אני מתאמן קשה מבלי לרחם על עצמי. יש לי את הידע להרכיב תכנית אימונים".
ועדיין, איך אפשר להתקדם ברצינות בלי עין מקצועית מהצד?
"זה נכון. אם אני נותן 100 אחוז עכשיו, אז עם מאמן אני יכול לתת 120 אחוז. תמיד רציתי מאמן, ניסיתי כמה מאמנים בארץ, אבל רק מישהו במשרה מלאה, שיכול לתת לי מאה אחוז, יכול לעזור. ניסיתי מספיק מאמנים וכבר אין לי זמן לניסיונות".
ממש לאחרונה מצא גזצ'או ספונסר חדש, ובימים אלה מתנהל משא ומתן עם מאמן מקניה, עוד אימפריית ריצה עולמית, שאולי יגיע לישראל כדי לקדם פרוייקט ריצה של עולים מאתיופיה. לפחות סוכן כבר יש לו, אחד שיכול לסדר לו תחרויות מתגמלות באירופה, כמו כל הרצים הבכירים ביבשת.
גם ההתאחדות הישראלית תומכת בו כיום. וכמובן - כל הבית מגויס למען החלום האולימפי, כפי שמעידה נורית: "זה אורח חיים מאוד קשה. שני אימונים ביום, מנוחה, טיפולים, כך שיוצא כי מהבוקר ועד הלילה אתה כל הזמן מתעסק בזה. פתחנו פה מסעדה. כל היום אני מבשלת אוכל מיוחד. מזל שאמא שלי טבחית, אם כי אני לא בסטנדרטים שלה. צריך אוכל עם הרבה קלוריות, ולגוון".
גזצ'או: "הרבה פעמים אנחנו הולכים למסעדות והמנות שם קטנות מדי בשבילי. בדרך כלל נורית מעבירה לי גם את המנה שלה".
נורית: "בהתחלה אני מודה שהייתי די בשוק מכמויות המזון שהוא אוכל. כל אירוע צריך גם לקבוע בהתאם לאימונים. והרי יש בחו"ל ויש גם בארץ. גם בחופשה שלו הוא מתאמן. לפני שאנחנו הולכים לחתונה, למשל, צריך לתכנן טוב טוב את היום".
דווקא באליפות אירופה, שנערכה באוגוסט האחרון בברצלונה, גזצ'או נכשל, ובניגוד למצופה ממנו, לא העפיל לגמר ריצת ה-5,000 מטר. זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא משתתף במפעל גדול כזה. זו הייתה נקודת הזמן שבה התברר סופית שהוא חייב מאמן לצידו. המוקדמות, שנערכו תחת גשם שוטף, הסתיימו בתסכול עד כדי דמעות אל מול עדת העיתונאים.
"הייתי עצבני שבוע שלם לאחר מכן ולא יצאתי מהבית. אבל המטרה העיקרית זו האולימפיאדה. זה החלום ובשביל זה חזרתי לרוץ, ואני ומשפחתי מקריבים הכל למענו . קודם כל להשיג את המינימום ואז הכל יכול לקרות. כמובן שאני רוצה להעפיל לגמר. אם אשתפר, זה לא בשמיים".
כבחור משכיל ודעתן, לגזצ'או יש גם תובנות על העדה האתיופית והשתלבותה בישראל, בהקשר של אתלטיקה וגם בהקשרים אחרים. "לא מטפלים בדור הצעיר של האתלטים, ולא רק אצל האתיופים. צריך לשלב את האתיופים עם הצברים ולא לסגור אותם בפרוייקטים נפרדים. גם אסור להזניח את הרצים הצברים ה'רגילים'".
"עוד עשר שנים, האתיופים יהיו כמו כולם, בלי יתרון היכולת בריצה. אז מה תעשו? תמשיכו בפרויקטים האלה? צריך לתכנן לטווח ארוך. זה מה שחסר לנו. כל הזמן מסתכלים אצלנו על האולימפיאדה הבאה, וכשהיא נגמרת, אין אתלטיקה. כבר עכשיו רואים אתיופים שמנים שלא עושים ספורט. הכישרון הזה של הריצה יילך וייעלם. צריך ליצור תכנית למצטיינים, כמו באתיופיה, שם מגייסים ילדים מהכפרים ויוצרים להם מסגרת".
גזענות?
"אני מקווה שאלה טעויות תמימות. יש מקומות בהם אני מרגיש גזענות, אבל למדתי להתגבר על זה. כשאני נוסע לחו"ל, אין פעם אחת בה לא עוצרים אותי בנתב"ג. לא יודע למה. אולי בגלל שאני שחור. אני לא יכול להגיד שישראל מדינה גזענית, אבל בכל מקום בו אתה שונה, אנשים יתייחסו אליך אחרת. כך זה בכל העולם".
כשאתה רואה תופעות שוטטות ופשע בקרב עולים מהעדה שלך, איך אתה מסביר את זה?
"אצל חלק מהילדים זה תסכול מהבית, כי ההורים שלהם מדברים במושגים אתיופיים. הכבוד להורים זה אחד הדברים החשובים ביותר באתיופיה. אבל כשלא מדברים באותם מושגים, נוצר נתק, ואם הילדים נתקלים בבעיות הם לא יודעים לספר עליהן להוריהם, שחושבים שהכול בסדר. ואז, כשהם מגלים כי הילד בבעיה, זה כבר טו לייט. הקאלצ'ר שוק, זה חלק מהגורמים להליכה לכיוון הפשע, כשההורים מאבדים שליטה על הילדים".
לך לא מתנגשים המושגים? גם אתה חי בין שני עולמות.
"באתי מכפר בלי טלוויזיה ואני מוצא את עצמי עובד עם אנשים שגדלו במצב אקונומי גבוה, בתרבות אחרת. בהתחלה היה לי באמת חשש ושאלתי את עצמי אם אני נמצא במקום הנכון, אבל הכרתי אנשים נחמדים והבנתי שבסך הכול כולנו בני אדם. מנהלי חברות, רופאים, באים ומתייעצים איתך ועובדים איתך, ואתה מבין שלא כולנו טובים בהכול. יש דברים שיש לי, ולהם אין, ולהפך".
מה, להרגשתך, אתה נותן להם ממקורותיך?
"חוץ מעניין הריצה, אני גדלתי בטבע. הרבה אנשים אוהבים לרוץ בחדר הכושר מול הטלוויזיה ואני בחיים שלי לא רצתי אפילו עם אוזניות ומוזיקה. אני רוצה ליהנות מהטבע, אז אני מנסה לגמול אותם. הם רואים מספיק טלוויזיה ושומעים מספיק מוזיקה, אז שייהנו מהריצה והמסביב".
משהו שכל העולם צריך להבין?
"כן. בגלל זה יש בעיות התחממות כדור הארץ. במערב לא רגילים ליהנות מהטבע, ובמקום לשקם אותו - הורסים אותו. זה חבל במיוחד בישראל, שהיא מדינה קטנה והאוכלוסייה בה הולכת וגדלה. אני מכין עכשיו קבוצה למרתון ברלין, אז לקחתי אותם לרוץ ביער בן-שמן. הרבה מהם לא ידעו שאפשר לרוץ שם. אמרו 'איזה כיף פה.' התלהבו."
לפני סיום, גזצ'או מזכיר משהו אחד מטריד, ששינה את כל חייו וחיי משפחתו. לפני שנתיים נהרג אחיו, בנג'י ז"ל, על אופנוע, כשאמבולנס חצה צומת באור אדום ופגע בו. "זה קשה במיוחד בחגים. היינו מרבים להיפגש לפני זה בחגים, אבל כיום מעדיפים שלא, כי הכל עולה וצף שוב, ונזכרים עד כמה הוא חסר.
"הכי מעצבן זה שהתקשרו והודיעו לי בטלפון מהפרקליטות שהוחלט שלא להעמיד לדין את הנהג", ממשיך גזצ'או. "נסיבות המקרה הזה לא ברורות. בנג'י בדיוק סיים שירות במשמר הגבול והתקבל ליס"מ. אני חושב שמגיעים לו לפחות הכבוד והזכות, כמי ששירת את המדינה, שמי שלקח לו את החיים יעמוד לדין. את זה המדינה חייבת לו כדי שיראו וייראו. תראה כמה תאונות דרכים יש כאן".
סיפרת לי בעבר, אחרי אחד השיאים, שאתה מתקשר עם אחיך בזמן הריצה.
"כל הקשיים נותנים לי כוח להמשיך ולהצליח, בסך הכל. עברתי מחלה במדבר סודן, למדתי תוך כדי התגברות על משבר הקליטה בארץ ובארה"ב. מות אחי ילווה אותי כל חיי. זה משהו קשה, אבל מצד שני אני מודה לאלוהים שעברתי הכל ואני עדיין ממשיך לרוץ, שאני בריא, שיש לי משפחה ושאני מתפרנס טוב ברוך השם. כל זה נותן לי מוטיבציה להמשיך. אחי היה רוצה שאמשיך לרוץ. הוא תמיד עודד אותי לזה ואני מאמין שהוא ממשיך לעודד אותי למעלה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם