ליעד סואץ: "הנפש אמרה די, נזקקתי לטיפול פסיכולוגי"
אף שהיא מתכננת להמשיך לשחק לפחות עוד עונה אחת או שתיים, ליעד סואץ-קרני כבר רואה את הסוף. בריאיון חושפני מספרת שחקנית אליצור נתניה על הטיפולים הפסיכולוגיים שעברה, על הכאב שחשה בעקבות הדחתה מתפקיד קפטן נבחרת ישראל ועל הכמיהה לילדים
"הנפש שלי פשוט אמרה 'די, אני רוצה קצת שקט'", היא מתחילה לסכם את הקריירה. "הייתה לי קריירה מלאה ומגוונת, תמיד הצלחתי איפה שהייתי והכול היה בסדר. אבל הרגשתי איפשהו שאני זו שעוצרת את עצמי ולכן הלכתי לטיפול נפשי".
הקריירה של סואץ-קרני, תושבת נתניה, היא חובקת עולם. מרמת-השרון ורעננה ועד אוניברסיטת וילאנובה שבארצות הברית, שם למדה לתואר ראשון בפסיכולוגיה ושיחקה ארבע שנים. בהמשך היא עברה לאירופה. תחילה היא שיחקה בוויסלה קראקוב שבפולין, אחר כך בצרפת. תחילה בניס, משם עברה לאקס אן פרובנס. בימים אלה היא מתכוננת בשיא המרץ לקראת עונתה השנייה באליצור נתניה.
"למרות כל מה שהשגתי, הקריירה שלי לא איפה שהיא הייתה צריכה להיות", היא אומרת בחוסר השלמה. "מבחינת הכישרון והפוטנציאל, אני צריכה להיות במקום הרבה יותר גבוה. יש משהו שעצר אותי ולא נתן לי להצליח עד הסוף".
וכשסואץ-קרני מדברת על משהו שעצר את הקריירה שלה, היא מתכוונת בין השאר להדחתה מתפקיד קפטן נבחרת הנשים. לפני כמה ימים הסתיים הקמפיין שבסופו העפילה נבחרת הנשים לאליפות אירופה שתתקיים בפולין. עבור סואץ-קרני, שכבר השתתפה בארבע אליפויות כאלה, המעמד היה לא פשוט. "היה לי קשה מאוד כשמאמן הנבחרת, אלי רבי, הודיע לי שתפקיד הקפטן עובר ללירון כהן", היא מודה. "הוא אמר שעשיתי עבודה מצוינת, אבל הוא חושב שצריך שינוי".
סואץ-קרני הממורמרת חשבה
איך התמודדת עם האכזבה הזאת?
"היו רגעים שזה הטריף אותי במהלך משחקים וגם לפניהם. בכל פעם ששמעתי את הצירוף 'הקפטן לירון כהן', זה עשה לי לא טוב. בתחילת האימונים אספתי את הבנות כי היה לי חשוב להגיד להן שזה לא בא ממני. אני לא ויתרתי על התפקיד מיוזמתי".
עד המשבר בנבחרת, פיתחה סואץ-קרני קריירה מרשימה למדי. היא החלה את דרכה בא.ס. רמת-השרון, בעונת 1997/1998, ושיחקה לאחר מכן במשך שתי עונות במכבי רעננה, עמה זכתה בגביע המדינה בשנת 2000. בעונה שלאחר מכן שבה לשחק ברמת-השרון, עמה זכתה פעמיים באליפות המדינה. משם, במשך שש שנים, היא שיחקה בקבוצות שונות ברחבי העולם.
"בשנה הראשונה בווילאנובה הייתי לבד. אחרי שהחלטתי שאני נשארת, אמיר (חברה דאז ובעלה כיום, א"ל) הצטרף אליי. לקח זמן להסתגל לחיים שם, ללימודים ולשפה. הייתי בת 18, גרתי במעונות עם בנות של שנה אחרונה, אז אצלנו היה מותר להכניס בירה. השתוללתי קצת, אבל לא יותר מדי, אני בחורה מיושבת בעיקרון".
סואץ-קרני השתלבה בחמישייה הפותחת במהירות והציגה ממוצעים מצוינים. היא הייתה השחקנית היחידה אי פעם בתולדות הקולג' שהשיגה טריפל דאבל. בעונתה האחרונה בקבוצה אף נבחרה לחמישייה הראשונה של המזרח. עם זאת, במהלך מסעותיה מעבר לים חוותה סואץ-קרני לא מעט משברים שהובילו אותה אל ספת הפסיכולוג.
"הטיפול הגיע אחרי שנה מאוד קשה שהייתה לי בצרפת", היא משחזרת. "לאחר שסיימתי את הקולג' עברתי ישר לוויסלה קראקוב, שזאת קבוצת יורוליג, וזאת הייתה טעות. הייתי צריכה לשחק כמה שנים באירופה שלא במסגרת היורוליג כי זאת רמה אחרת ולחצים אחרים, שעוד לא הייתי בנויה אליהם".
סואץ-קרני עזבה את קראקוב אחרי 12 משחקים בלבד, בהם היא קלעה בממוצע 5.7 נקודות למשחק. היא עברה לריביירה הצרפתית לקבוצת ניס ועד מהרה התבלטה שם. "הם נתנו לי 'אישור ירי' וצברתי ממוצעים מאוד טובים. כשנותנים לי אישור ירי, אני מרגישה יותר נוח לקחת זריקות. כקבוצה לא היינו טובות וירדנו ליגה, אבל בעקבות ההצלחה האישית שלי הגעתי לקבוצת אקס אן פרובאנס".
בדרום צרפת נשתלו זרעי הטיפול הפסיכולוגי של סואץ-קרני. "הייתה לי עונה מאוד קשה", היא נזכרת. "אמנם הגעתי מניס בכושר טוב, אבל המאמן שרצה אותי לא היה זה שאימן אותי בסופו של דבר. המאמן החדש אימן נשים בפעם ראשונה. הייתה שם שחקנית ששיחקה בעמדה שלי והייתה מאוד אגרסיבית. באימונים היא הרביצה לי כל הזמן. זה היה מזעזע".
אם לא די בקשיי ההתאקלמות, סואץ-קרני סבלה בצרפת מבדידות. "גרתי שם לבד והרגשתי מאוד בודדה. בעלי אמיר אמר שהספיקה לו שנה אחת באירופה, בה הוא לא עבד, והוא ממש התחרפן. החלטנו לנסות לגור בנפרד והוא היה בא אליי פעם בחודש לסוף שבוע. היה את ה'היי' של המפגש, אבל אחרי שהוא נסע בא הדיכאון, וזה לא בריא למערכת היחסים. למרות הכול המאמן לא הסכים לוותר עליי. הוא אמר שאני מביאה לקבוצה את המלחמה ואת ההקרבה שלי והרבה אקסטרות. עד היום הוא שולח לי מיילים".
בסוף אותה שנה קשה, עמדה-סואץ קרני בפרשת דרכים. "הייתי בת 27 והרגשתי שהקריירה שלי קרובה לסיום. ידעתי שאני צריכה לקבל החלטה: לוותר או לתת פוש אחרון ולשנות דברים במשחק שלי".
ב-2008 היא החליטה לחזור לרמת-השרון. "בסוף העונה זכתה הקבוצה באליפות אחרי שש שנים שחונות", היא מזכירה בגאווה. "מבחינה סטטיסטית זאת הייתה עונה פחות טובה, אבל הרגשתי שהיה שיפור בהרבה דברים אחרים, כמו הובלת הקבוצה, הפסיכולוגיה של המשחק וההבנה שבקבוצה הזאת אני לא הקלעית הראשית. אני קצת חולת שליטה והאשמתי את עצמי בהפסדים. הייתי צריכה להבין שלא הכול באחריות שלי".
בסיום אותה עונה היא עברה לאליצור נתניה, לאחר שפורסם כי סירבה לקצץ ברמת-השרון בשכרה. "השכר לא היה הסיבה לעזיבה", היא מבקשת להדגיש. "הרגשתי שלא העריכו את מה שעשיתי שם. הם אמרו שהם משלמים הרבה על ישראלית והיא לא קולעת מספיק במשחקים. אני חושבת שהיה לי חלק גדול מאוד באליפות, אבל הם לא העריכו את זה".
ומדוע בחרת באליצור נתניה?
"ההיכרות שלי עם נתניה היא לא מהיום. אלה קרני, ששיחקה בקבוצה ושימשה קפטנית, היא גיסתי. יצא לי להתאמן עם הקבוצה פעמיים בתקופה שהייתי בין הקבוצות הצרפתיות, כך שהמאמן זוהר רייזמן הכיר אותי.
"אחרי העונה ברמת-השרון הוא הציע לי לבוא ואמר שהוא ייתן לי את המפתחות ושביחד נבנה את הקבוצה ונעלה אותה דרגה. הרגשתי שזה מתאים לי מבחינת התזמון. ראיתי את זה כפרויקט של כמה שנים. חיפשתי אתגר לקראת סוף הקריירה כי לקחת עוד אליפות או עוד גביע עם קבוצה גדולה, זה כבר פחות מרגש עבורי".
בנתניה סואץ-קרני חולקת את תפקיד הקפטן עם הכדורסלנית הוותיקה טלי נוי. "למרות ששתינו משמשות כקפטניות, שיתוף הפעולה בינינו הוא מדהים. הבנו שאני צריכה להיות המנהיגה המשימתית וטלי המנהיגה החברתית שמדברת יותר ומכוונת".
מה הציפיות שלכן העונה?
"הציפיות שלנו הן קודם כל לשחזר את הישגי העונה שעברה. אם יהיה חיבור טוב והקרבה הדדית אנחנו נרוץ".
סואץ-קרני מעידה על עצמה כאחת שחיה ונושמת כדורסל. לדבריה, אחרי משחקים היא מתקשה להירדם וחשוב לה מאוד החיבור לקהל ולסביבה. "לאחרונה, במסגרת הניסיון לשתף פעולה בין הכדורסל לכדורגל, נפגשנו עם מכבי נתניה בכדורגל. אנחנו גם יוצרות קשר עם מחלקות הילדות והנערות כדי שתהיה המשכיות וחיבור בתוך המועדון. יש לגברים סטיגמה שהם לא אוהבים ספורט נשים. אני לא יודעת אם הסטיגמה נכונה או לא, אבל הם מעולם לא באו לראות משחק שלנו".
קרני-סואץ יודעת כי השעון הביולוגי פועל לרעתה והיא כבר מתכננת את צעדיה ליום שאחרי הפרישה. "התכנון שלי היה לפרוש אחרי העונה שעברה, אבל התעורר אצלי חשק להמשיך. אני מתכוונת לשחק העונה, לעשות קמפיין אחרון עם הנבחרת באליפות אירופה, לפרוש מהנבחרת, לקחת שנת חופש מהכדורסל ואז לראות אם לחזור או לא. אם אחזור לשחק זה יהיה בנתניה. אני מרגישה פה בבית. התחלתי איזשהו תהליך שהולך בכיוון הנכון. אני אהיה בת 30 השנה ואני רוצה שלושה ילדים, אז צריך להתחיל לזוז".
לאורך כל הריאיון, היא מרבה לדבר על הטיפול הפסיכולוגי שעברה ועד כמה הוא ריפא את נפשה. "יש משהו בטיפול שהכין אותי גם לאימהות. היו דברים בטיפול וגם מחוץ למגרש שנתנו לי המון ביטחון להיות הורה. היום זה משהו שכבר לא מפחיד אותי".
את חוששת מהיום שאחרי הפרישה?
"בטוח שהפרישה תהיה קשה. בגלל זה אני תמיד שומרת את האופציה לחזור לשחק בגיל מאוחר, אחרי ילד אחד או שניים. אני במקום שטוב לי ואני מוכנה כבר להתקדם הלאה. אני שלמה עם ההצלחות ועם הכישלונות שלי".
סואץ-קרני יודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע ביום שאחרי. בשנה הבאה תתחיל את לימודי התואר השני שלה בהתנהגות ופיתוח ארגונים. "אני מתכננת לעבוד במקצוע שייתן לי חופש פעולה. אני רוצה להיות פסיכולוגית. זה בא מתוך מקום של חוויה אישית. הסביבה עשתה איתי טעויות בתור נערה מתבגרת. הטילו עליי לחץ עצום מבלי שהיו לי כלים להתמודד עם זה".
איך התבטא הלחץ הזה שאת מדברית עליו?
"תראה, בגיל 14 קרעתי את הרצועה בברך. שלוש שנים וחצי אחר כך קרעתי את הרצועה פעם שנייה. הפציעות היו סוג של שקט ומנוחה מהלחץ. זה עוד דבר שהבנתי בטיפול. היום עשר הבנות הכי מוכשרות בארץ בגילאים 20-15 סובלות או סבלו מפציעות בברכיים. אין ספק שזה עניין מנטאלי ולצערי לא נותנים עליו מספיק דגש. היום אין כמעט מודעות לצד המנטאלי. יותר מזה, בספורט הנשים יש הרבה מלחמה להכרה ובגלל זה אני מאוד מעריכה את מאמנת רמת-השרון, אורנה אוסטפלד. הנשים שמשחקות בענף כדורסל הנשים צריכות להילחם. האיגוד היה צריך להכריח את ערוץ 1 לשדר אותנו באליפות אירופה".
לא רק ההתייחסות לספורט הנשים מקוממת את ליעד-סואץ. "לצערי, הענף שלנו גם אוכל את עצמו. מדברים עכשיו על תוספת של זרה רביעית בליגה, אולי כי מפחדים מרמלה שהתחזקו מאוד. זה ניגוד אינטרסים, כי זה יפגע בשחקנית הישראלית. זה יפגע בדור שלם שאמור להחליף אותנו בנבחרת. זה מפתיע אותי שמעדיפים להוציא כסף על זרות במקום על ישראליות.
"חוץ מנתניה ומרמת-השרון בשנים מסוימות, ברוב הקבוצות, הישראליות הן תוספת כוח לצד הזרות במקום שזה יהיה הפוך. יש הרבה בנות שנוסעות לקולג' כי הן יודעות שהן לא יקבלו פה דקות משחק. אני מקווה שההצלחה של הנבחרת תגרום ללחץ תקשורתי, שיגרום לקבוצות להבין שזאת לא החלטה הגיונית. אם יחליטו על הבאת זרה רביעית, זה יהיה כנראה מינואר, וזאת תהיה פשוט שערורייה. אנחנו, השחקניות, צריכות להילחם בזה".
ומה הלאה? איך את רואה את העונה הקרובה בנתניה?
"השנה הצטרפה אלינו לימור מזרחי, שתהיה עוזרת המאמן. אני מאוד אוהבת אותה בתור בן אדם וגם בתור שחקנית לשעבר. היא אשת מקצוע פרפקציוניסטית וקיים שילוב מצוין בינה לבין זוהר. אני חושבת שלימור תוסיף לנו המון".
ומה בנוגע לנבחרת?
"המטרה שלי היא לנצח לפחות משחק אחד באליפות אירופה. השתתפתי בארבעה קמפיינים, ועדיין אין לי ניצחון. אני מאמינה שאנחנו גם יכולות לעבור שלב, תלוי מה ההגרלה תזמן לנו. היום אנחנו במקום שאף נבחרת באירופה לא מפחידה אותנו. אנחנו מסתכלות לכולן בלבן של העיניים".
מלבד כדורסל, איזה ענף ספורט מעניין אותך?
"אני חולת ספורט לגמרי. אני אוהבת לראות הכול: בייסבול, פוטבול, ליגת האלופות. אני חולה על ברצלונה. החברים של אמיר צוחקים עליו שהוא זה שצריך להתחנן בפניי שאלחץ בשלט על ערוץ טלוויזיה שלא משדר ספורט. אמיר הוא מקור הכוח שלי והחבר הכי טוב שלי. בלעדיו לא הייתי מגיעה
לשום מקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם