יש אלוהים: אלי גוטמן מדבר על הכל
הילדות בבית של ניצולי שואה. החיזורים אחרי אשתו סמדר בחוף דדו. ההתקרבות לדת והחיבור המיוחד עם הרב רפאל מאמו, והכאוס בחדר ההלבשה במחצית משחק האליפות בטדי. אלי גוטמן מכנס את המשפחה ומתאר את המסע הארוך לעבר הדאבל הכי דרמטי בישראל
עכשיו, אחרי שהכל נגמר, המאמן אלי גוטמן יושב בביתו על הכרמל ומשחזר את הרגעים שהכריעו את האליפות הכי דרמטית בתולדות הכדורגל הישראלי מאז ומעולם: "קיבלתי אותם בחדר ההלבשה במצב הכי הרסני שיכול להיות. אנדרלמוסיה. דגלאס דה-סילבה שובר בעצבים את הלוח הטקטי, מחפש את עומרי קנדה שהורחק, ורוצה להרוג אותו. איתי שכטר בוכה וצועק שנמאס כבר לקבל גולים בדקה ה-44. וואליד באדיר מנסה להשתיק את כולם וגילי ורמוט משתיק את שכטר. בלגן שלם".
"פעם, בימים אחרים, הייתי שובר להם הראש בסיטואציה כזאת, אבל אני עומד ושותק. יוסי אבוקסיס נגנב ממני. אני עומד עם ידיים שלובות ונשען על הקיר של חדר ההלבשה. שלוש דקות אני עומד ככה, והם צועקים. פתאום נהיה שקט. ואז אני אומר להם "'נרגעתם'? אני לוקח כיסא, ואני אומר לך שכל הסיטואציה הזאת שווה סרט. אני יושב מולם ודקה לא מדבר. זבוב לא שומעים על הקיר".
"ואז אני אומר להם 'עכשיו תקשיבו טוב. אני לא מדבר כמו המאמן שלכם, אלא כמו אבא שלכם. חובתי לנתח את המצב. שכטר, אם עוד עשר דקות אתה מגיע למצב מול שער ריק - אתה לא מסוגל לתת גול. דגלאס, אם תגיע לנגיחה מול השער, לא תצליח להבקיע. אתם נותנים לאירועים להשפיע עליכם, ואם לא תעשו סוויץ' בראש, הסיפור גמור. תזכרו איך התעלינו מול בני יהודה בליגה ולמרות הרחקת שחקן, הפכנו את התוצאה כי באנו מרוכזים, עם תבנית משחק, וניצחנו. פה אני לא רואה את זה קורה'.
כשסיים , משך גוטמן לכיוון החיובי: "אמרתי להם שהמשחק הזה, האליפות הזאת, תוכרע רק בדקה ה-90, לא דקה לפני. לא רציתי שהם יעזבו את המשחק הזה עד הרגע האחרון". שעה אחרי זה, שכטר, עם דמעות בעיניים, צווח לכל מיקרופון: "איזה מאמן ווינר".
עשר שנים חיכתה הפועל ת"א לפני שהשיגה את אחת הזכיות הכי גדולות ודרמטיות שנראו כאן אי פעם. כמה ימים אחרי המשחק ראה אותו גוטמן בשידור חוזר ועוד פעם בכה. "זה מרגש גם בריפליי, אבל אתה לא מבין, פחדתי שאני בחלום ותכף השדר יגיד שיש גול בבלומפילד".
אם תוסיפו לאליפות הזאת את גביע המדינה בו זכתה הפועל, מדובר כנראה בעונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון, שבכלל לא הייתה רחוקה מלהסתיים עם הרבה מחמאות, אבל עם ארון ריק מתארים. גוטמן לוקח אותנו לדקה ה-80 בטדי: "הקהל של בית"ר, משהו כמו 5,000 איש , קם בבת אחת, הכי מאורגן שיש, והריע לשער של חיפה, שכאילו הובקע בבלומפילד".
"הסתכלתי לאחור, לעברו של המנכ"ל שלנו, מורדי דדון, שישב על הספסל והיה כל הזמן עם פלאפון פתוח עם חבר שישב במשחק בבלומפילד. מורדי סימן לי בידיים ששום דבר, לא קרה שם כלום. השחקנים שלי על הדשא הרגישו כמו מתים בשאגה הזאת, כי הם היו בטוחים שחיפה הבקיעה, אבל אני צרחתי להם ש-1:1, ואם הם לא מקבלים ממני דיווח אחר, שלא ישמעו מה קורה מסביב".
"שבוע לפני זה, בזמן הדרבי, הקהל של מכבי התחיל לצרוח בדקה ה-86, כשחיפה הבקיעו מול בית"ר. השחקנים שלי נכנסו לטראומה מזה, ואמרתי עוד בחדר ההלבשה לשחקנים שהקהל של בית"ר יצרח בלי קשר לתוצאה בבלומפילד".
"אני מפתיע את עצמי עם שני חילופים ועובר לשחק עם שלושה בהגנה. אני מוציא את דני בונדר כי בית"ר משחקת עם חלוץ אחד ומעלה את דגלאס לאמצע, שייכנס לרחבה. ואז ערן זהבי הבקיע את הגול. מי שהבקיע זה השחקן הכי קר רוח שיש. הוא ייתן גול בוומבלי מול מאה אלף איש. שום דבר לא מעניין אותו. אף שחקן לא היה מבקיע מהפוזיציה הזאת חוץ ממנו. כולם מעל המשקוף. ופה עברו עליי שתי הדקות הכי ארוכות בחיים שלי".
תסביר .
"מה שקורה לי זה משהו בלתי נשלט. אני מוצא את עצמי רץ לעבר לוח התוצאות, וכל הספסל רץ לעבר המגרש. אבוקסיס עמד באמצע המגרש. אחרי 15 מטר הפסקתי לרוץ ואני חוזר לספסל, לא יודע למה. אני אומר לעצמי 'תעשה סדר, תחזור לארבעה בהגנה, תוריד את דגלאס שוב למטה'. רוצה המזל וברק יצחקי בועט בוורוצ'ינה, מקבל כרטיס אדום ולוקח את הדקה של התוספת זמן. נגמר".
אבל זה לא נגמר. שחקן הספסל רועי גורדנה, שגם הוא החזיק סלולרי פתוח עם חבר שראה את המשחקים בטלוויזיה, צעק פתאום "1:2 לבני יהודה". ברעש האימים סביב, החבר תיאר עבור גורדנה התקפה מסוכנת של בני יהודה שכמעט הסתיימה בשער, ורועי שמע את החבר צועק "גול".
גוטמן נזכר שכולם התחילו לרוץ לכל הצדדים, כולל הקפטן וואליד באדיר והחלוץ איתי שכטר, כי משמעות התוצאה הזאת היא שהפועל אלופה. אבל אז צינן
גוטמן: "מהראן הזה, יש בו ברכה. הוא אומר לי תישאר לידי, אני אעדכן אותך בהכל. אצלנו הוסיפו ארבע דקות ובבלומפילד שש דקות, ככה שנעמדתי ליד לאלה שקיבל תיאורים מהדוד שלו. אני עומד באמצע המגרש. דגלאס עומד להשתגע ואומר לי שהוא לא יודע מה יהיה. אני אומר לו 'בוא רגע, תתפלל לאלוהים שלך בברזיל, וגם לאמא ולאבא'. וינסנט אניימה יורד על הברכיים ואני צועק לו "PRAY" (תתפלל). ואני בלב רק רועד, רק שלא יהיה עכשיו גול בבלומפילד".
"ואני נצמד למהראן. איפה שצריך אותו, הוא שם. בדרבי, בחיפה, ואפילו עכשיו כשהוא מודיע לי שנגמר בבלומפילד. הם ספרו לו לאחור את הזמן שנשאר. דקה, חצי דקה, עשר שניות. תשע, שמונה, ופתאום לאלה מביא צרחה - יש! - ואז זה הסוף".
גוטמן יושב בבית שלו על הכרמל, רואה מהמרפסת את הנוף המהמם לים ומחייך. הדבר ראשון שעשה כשהפועל ת"א הוכתרה לאלופה אחרי עשר שנים, זה לבכות. הוא שוטט על הדשא בטדי ונתן לדמעות לצאת החוצה. מיסטר איפוק ומופנמות התפרק בבת אחת. "בחיים לא בכיתי בכדורגל, אבל הפעם הכל יצא, הכל השתחרר. לחץ אדיר של שבועות וחודשים. זה היה שבוע מטורף שהיה יכול להיגמר בכלום, באפס תארים, ונגמר הכי מדהים שיש".
"קיבלתי תגובות מהמון אנשים על ההתרגשות של אלי בסוף המשחק", משחזרת סמדר, אשתו. "אני 27 שנים איתו ולא ראיתי אותו אף פעם בוכה. כשהוא עמד בוכה בטדי ואמר שזה 'הרבה בגלל התפילות של אשתי', זה היה בלתי נשלט וסחף אותי לנהרות של דמעות. אמרתי לו כשהוא יצא בבוקר מהבית שהוא יהיה אלוף".
למשחק מול בית"ר הגיע גוטמן הרבה יותר רגוע מאשר לגמר גביע המדינה מול בני יהודה, ארבעה ימים קודם לכן. "הזכייה בגביע הרגיעה את כולם", הוא מסביר. "הגביע היה פיצוי על העונה הגדולה הזאת, כאילו כבר לא יכול להיות שנצא בלי שום פרס. כי חס וחלילה אם זה היה קורה, זה היה עוול, סוג של לוזריות פנימית ואף אחד לא רוצה להרגיש לוזר".
לא פשוט לזכות עם הפועל ת"א בדאבל ולגור בחיפה. התגובות כלפיו נעות בין איפוק להערכה. הוא הגיע בשבוע שעבר למסיבת שבועות עם חברים בקאנטרי של קרית מוצקין. חלק מהחבר'ה קיבלו אותו בתשואות, אחרים ממש סבלו. למחרת הזכייה הגיע אליהם הביתה שליח עם זר פרחים. כשראה שמדובר במאמן הפועל ת"א, מיהר להיפטר מהזר, ובירידה במדרגות שלח ברכה מסוג 'שלעולם לא תדעו עוד הצלחה'. זאת חיפה. פנאטית עד הסוף.
אבל הרוב הסוחף של ההודעות היה מדהים ותומך. השאירו לו 500 כאלה בסלולרי. אחד מהם היה שלומי שבת שהשאיר הודעה כזאת: "אצלנו ביהוד חונכנו על שנאת הפועל, אבל מהמשחק הזה בטדי, אני אוהד הפועל ת"א". גוטמן אומר ששבת ריגש אותו. הזמר גם ביקש שבכל הופעה שלו המאמן יישב בשורה הראשונה בקהל.
"שרה אנג'ל, שעוד ליוותה אותי בהפועל חיפה, כתבה שלא היה לה ספק מה אני שווה, ויש את ינון אשכנזי, אבא של ארז ז"ל, לוחם בשייטת 13 ואוהד ענק של הפועל, שנהרג בעזה לפני שבע שנים. הם עמדו, כל המשפחה על הקבר שלו אחרי הדאבל, והאבא השאיר לי הודעה: "אנחנו עומדים פה ליד הקבר. הבאנו לארז את האליפות והגביע". גם אייל גולן, שידוע כאוהד בית"ר, התקשר ואמר שהגיע לנו כי שיחקנו את הכדורגל הכי יפה", משחזר גוטמן.
אחר צהריים בבית משפחת גוטמן. בהחלט השקט אחרי הסערה. לאט זולגים שלושת הבנים הביתה. טל בן ה-20 רובץ על הספה בסלון בחולצה ירוקה. אורי, 25, מאמן ילדים אצל אייל ברקוביץ' בנשר, מבקש מאמא סמדר להכין לו צלחת. כמה ימים קודם לכן, כשאלי הכין את גמר הגביע, הוא בנה סימולציה בה שימש אורי כ"גיא לוזון", מאמן היריבה. גם גל, 12 וחצי, חוזר מהבריכה. כולם גוטמנים קטנים, בצלמו ובדמותו.
סמדר ישבה בשבת ההיא בבית וראתה את המשחק בטלוויזיה בנשימה עצורה. כשהכל נגמר צרחה בטירוף בסלון והשכנים, רובם אוהדי מכבי חיפה, סימסו הודעות ברכה מנומסות. כשראתה את אלי בוכה, בכתה בטירוף בעצמה ועלתה על מונית ספיישל. שילמה לנהג 400 שקל וטסה לת"א, לחכות בוולפסון לאוטובוס של הקבוצה שבא מירושלים.
סמדר: "טל היה עם אלי בטדי בשבת. הוא לא פספס שום משחק ואמר שלא היה סולח לעצמו אם הפועל תיקח אליפות והוא לא יהיה שם. הקטן היה איתי בזמן המשחק ובכה מרוב התרגשות. לקחתי אותו ואת הגדול ונכנסתי למונית".
סמדר , 45, ואלי , 52, נשואים כבר 27 שנים. הוא, שהיה אז סטודנט בווינגייט, הכיר אותה במילק בר "צביקה" שעל הכרמל. היא הייתה בכיתה י"ב. "לא הפסקתי להסתכל עליה. היא שאלה מסביב מי זה, ואמרו לה שזה אח של גילי, שהיה איתה בחבר'ה. למחרת ראיתי אותה שוב, הפעם משתזפת בחוף דדו. שאלתי אותה אם יש לה דיבור עם השמש והיא צחקה. מאז אנחנו ביחד. יצאנו שנה והתחתנו".
בעשר השנים האחרונות היא מדריכה ראשית בסטודיו של הולמס פלייס בחיפה. המזג הסוער שלה שינה לאורך השנים את המופנמות הקשיחה של הבעל. היא גדלה בבית חם, עם אמא שנולדה במרוקו ואב מספרד, בעוד אלי ואחיו צמחו בבית לא פשוט, עם הורים ניצולי שואה מרומניה. אני אומר לו שלמרות שהוא הרבה שנים בכדורגל, ולמרות שתי האליפויות - בתודעה הלאומית הוא כמעט אלמוני, נטול ביוגרפיה שאנשים יודעים עליה.
הוא מיד מתגונן: "אני לא חושב שחוץ מאברם גרנט, שנתן משקל לא קטן לחשיפה המשפחתית שלו, בעיקר לסיפור השואה של אבא שלו, יש פה עוד מאמנים שחשפו את עצמם. אולי שלמה שרף, אבל לשלמה יש כבר קילומטרז' ארוך. לי עוד קשה עם זה. גדלתי בבית לא קל, עם הורים אוהבים, ולמרות שאני אוהב את ההורים שלי, יש דברים שהולכים איתך כל החיים ומשפיעים על ההנהגות שלך. אני חושב שלכל בן עם הורים ניצולי שואה יש משא כבד על הגב שהוא סוחב על עצמו. גם אני סוחב אותו".
למשל?
"אני לא יכול לדבר על זה, כי אני מכבד אותם וקשה לי לשפוט אותם בגלל מה שעברו". כנער שיחק במחלקות הצעירות של הפועל חיפה. גוטמן הוצב בקישור, ומעיד על עצמו שהיה שחקן טכני.
היית שחקן טוב?
"שחקן טוב, אבל פחדן. לא עושה תאקלים, מחלק כדורים. די בלרינה".
סמדר : "הוא לא היה רץ בכלל, לא היה מזיע..".
הקריירה שלו נקטעה כשהתגייס לסטילים, וכשסיים את השירות חזר לשחק בהפועל הצעיר חיפה מליגה ב'. במהלך הלימודים בווינגייט שיחק גם בבית"ר נתניה, אבל כבר אז קלט שהוא בקטע של אימון הרבה יותר ממשחק. הוא הקים קייטנות כדורגל, התחיל לאמן במכבי קרית ביאליק מליגה ג' וקיבל את בית"ר חיפה מליגה א'.
"אני זוכר שהיינו מקום ראשון ויצאנו בשבת למשחק בטמרה, שהייתה שנייה או שלישית. עוד לפני זה, בבוקר, סגרתי הסכם על קניית דירה ברחוב דרך הים. יצאתי מבסוט למשחק, ופתאום אחרי שעה סמדי רואה אותי חוזר הביתה. התפטרתי".
למה?
"היה בבית"ר חיפה יו"ר בשם יעקב עיני, והיו לו שני בנים, חזי ואבי, והוא רצה שאשתף אותם. לא הסכמתי והלכתי הביתה".
דרך הים זה גם הרחוב בו גדל וגר שוערה של חיפה אבי רן, שנהרג בקיץ 1987 בתאונה ימית בכינרת. גוטמן ורן גרו בערך 500 מטר זה מזה. רן היה בן גילה של סמדר, והם היו יחד בחבר'ה. יום לפני שנהרג, ביקר אבי את הילדים בקייטנה של גוטמן. אלי זוכר את שבת בשש בערב: "הייתי למטה, ופתאום בא לקראתי ילד ג'ינג'י ואומר לי שאבי רן נהרג".
"לא ידעתי מה הילד אומר ורוצה. אמרתי לסמדי לעלות להורים שלי, וניגשתי לכיוון הבניין של אבי. ראיתי שם התקהלות, וקיבלתי חום. עליתי למעלה ואני רואה את אבא שלו, משה. הוא הסתכל עליי ואמר 'אין יותר דילמה'. אבי התלבט אם לנסוע לחתום במיורקה מהליגה הספרדית. זה נגמר באותו יום".
גוטמן עוד העלה את טירת הכרמל ליגה, אבל המחשבות כבר הלכו רחוק. הוא נהג להגיע לאימוני מכבי חיפה, אותה אימן שלמה שרף, ומילא את המחברת שלו במה שראה. "הייתי אולי בן 31, ילד במונחים של אז. פתאום אני שומע את שלמה צועק לי מרחוק: 'ילד, בוא הנה, תראה לי מה אתה רושם?' האמת שנבהלתי ממנו קצת, כי הוא היה מחוספס. הייתה לי מחברת טיוטה, ואחר כך בבית הייתי מעביר אותה למחברת מסודרת וכותב את כל מערך האימון עם סרגל וכותרות ביניים, כל נושא בצבע אחר".
"יום אחד שלמה ביקש ממני את המחברת הזאת, ואמרתי לו שבסוף העונה אביא לו את המחברת המסודרת ולא את הטיוטה. עד היום המחברת אצלו בבית". הקשר ביניהם התהדק ולקראת עונת 1990/91 הציע שרף לגוטמן לשמש עוזרו במכבי חיפה. העונה ההיא הסתיימה בזכייה בדאבל.
איך היה לעבוד עם שלמה?
"שלמה היה מאוד ריכוזי. הייתי מהלך שם על בהונות, אבל זו הייתה מלחמת המפרץ והיו ימים שהוא לא היה יכול להגיע לאימונים, ואני הייתי יוזם אימונים. הוא הסכים וזה עבד טוב".
השאלה המתבקשת היא על העוזר שלך היום, יוסי אבוקסיס. נראה שלא שכחת לו כיצד התנהל כלפיך כשאימנת אותו בבית"ר. הוא היה כמעט היחיד שגונן עליך שם.
"לא אשכח לו את זה. הוא היה קפטן הקבוצה, וצריך להבין שמעבר לזה שהוא איש שוחר שלום, יוסי הוא גם שוחר צדק. כשהוא רואה מהלכים שהם טובים לקבוצה, והקהל או התקשורת יוצאים נגד המהלך הזה, הוא יעמוד על הרגליים האחוריות עם המאמן. הוא ידע שאני טוב לבית"ר כי הקבוצה הצליחה, והוא גם ידע שאם אעזוב, בית"ר תקרוס. וזה מה שקרה".
הפרשנות שלכם לכדורגל זהה?
"הרבה זמן לא נתקלתי בשני אנשים שרואים 99 אחוז מהדברים עין בעין. אנחנו מדברים בעיניים, וזה משהו שהיה כבר בהתחלה".
דוגמא?
"ההחלטה להביא את אלין טופוזקוב ודמיטאר טלקיסקי השאירה בזמנו את הפועל בליגה. אני מעביר לו דיסק כדי שיראה שחקן, ואין מצב שאגיד כן והוא יגיד לא".
טעית בפרשת מאמן השוערים שלכם גבי בורשטיין, כשנפגשתם עם קביליו יפו בגביע?
"טעיתי כשאמרתי לו שאם ישחק במשחק הזה נגדנו, הוא לא יישאר בהפועל. את זה לא הייתי צריך לומר, אבל הרצון שלי הוא שכל מי שעובד איתי יעזור לי. גבי הוא העוזר שלי, ואני רוצה לזכות בגביע. פתאום הוא בא ורוצה למנוע את זה ממני?".
נו באמת. יפו היו מעיפים אתכם?
"לא קשור. בקטעים האלה אני טוטאלי. לא ניסיתי אפילו להבין, אבל אל תדאג, תיקנתי את זה לשנה הבאה".
נחזור לחבר של בורשטיין במכבי יפו, אבוקסיס. תלך איתו תמיד?
"אם הייתי הולך לנבחרת, הייתי לוקח אותו איתי. אין ספק שיום יבוא ויוסי יהיה מאמן הפועל ת"א. הוא רוכש ניסיון, והוא מביא גם את הניסיון שלו כשחקן. הוא כריזמטי וכיף להיות במחיצתו. שחקנים ישחקו בשבילו. הוא מצחיק, אפילו קורע".
הזוגיות עם אבוקסיס מעמעמת מעט את התקופה הקשה בבית"ר ירושלים, אותה עזב כשהוא במקום השני. הקהל לא סבל אותו, לא התחבר אליו ולא אהב את סגנון המשחק השמרני שכפה על המועדון הסוער הזה. סמדר לא נזכרת בערגה בימים האלה: "הרגשתי מאוד רע עם מה שהוא עבר. אלי הוא אהבת חיי. דמו זורם בדמי וכל מה שהוא חווה, אני לוקחת ללב. אני מעדיפה שיפגעו בי מאשר שהוא יסבול. יש בי משקעים על מה שהוא עבר בבית"ר. זה לא משהו שנעלם ככה סתם, אבל אנחנו מתקדמים הלאה".
אלי , אתה אוהב את טדי? כשאימנת במכבי הרצליה הפסדת שם 8:1.
"ה-8:1 היה עוד לפני שהייתי מאמן...עד 1997 לא הייתי מאמן. צפרירים, הרצליה. אני מסתכל לאחור ואומר שלא הייתי מספיק טוב אז. לא ידעתי מספיק, לא הייתי מנוסה. טדי בשבילי, תתפלא לשמוע, זה מקום שהאיר לי פנים. בבית"ר לא הפסדתי בחיים בטדי. חוץ מתיקו עם מכבי חיפה, בכל היתר ניצחנו. אחרי זה, גם כשאימנתי בב"ש ובהפועל פ"ת לא הפסדתי שם. אולי הפסד אחד עם ב"ש".
ואיך זה לקחת שם אליפות?
"בסוף המשחק הרגשתי שגם אוהדי בית"ר אומרים 'יאללה, מגיע להם'.
לבית"ר ירושלים הגיע גוטמן בתור כוח עולה בסצינת האימון בישראל, אחרי שחגג גביע היסטורי עם הפועל ב"ש ב-1997 ואליפות היסטורית לא פחות עם הפועל חיפה בעונת 1998/99. "זה היה שיכרון מתוק מאוד", משחזר גוטמן. "אני זוכר שהאליפות הייתה משאת נפשו של רובי שפירא (בעלי הקבוצה המנוח, א"פ). אימנתי שם אחרי קשטן, גרנט וקטלניץ', ורובי רצה רק להיות מאוזן תקציבית".
"הוא תכנן לקחת אליפות בתקופת גרנט, וכבר הוציא המון כסף. בעונה הראשונה שלי שם כבר היו בעיות כלכליות, ובעונה השנייה, כשהבאנו אליפות, הוא אמר לאבי קאופמן שהכל היה שווה בשביל הרגע הזה".
אחר כך הגיעה הנפילה. שפירא התאבד בביתו שבניגריה, וגוטמן, שגמר את הסיפור בבית"ר בשן ועין, החל לנדוד בין קבוצות חלשות. אחרי התנסות חוזרת ולא סימפטית בהפועל ב"ש, החליט המאמן למצוא את מזלו בקפריסין. הוא החל לעבוד בקבוצה קטנה בשם פראלימני מאזור איה נאפה. בדיעבד, קפריסין שינתה אותו ואת התנהלותו. גוטמן חזר משם אחר.
"זו תקופה שמאוד עזרה לי. נסעתי לשם להירפא מהלחץ של הכדורגל בארץ. הייתי שם לבד וסמדי הייתה מגיעה רק לסופי שבוע. אני חושב שהריחוק מהבית, הגעגוע לבנים, היכולת להבין מה באמת חשוב ויקר בחיים, ריככו אותי. היה לי שם נורא טוב, עם שקט והרבה כבוד".
בקפריסין התחבר לרב רסקין, מראשי חב"ד שם, ובימי שישי הלך אליו ועשה קידוש: "הוא הכין לי ערכת תפילין, קבע אצלי מזוזות בבית ואמר לי שיש ברכה בשם השני שלי, ישראל. הוספתי בתעודת זהות את השם ישראל. מאז אני מניח תפילין כל יום ועושה קידוש".
סמדר: "היה לי מאוד קשה להישאר בימי שישי לבד בבית כשהוא היה בקפריסין, ולא הייתי טסה אליו. התרגלנו להדליק נרות ביחד, לעשות קידוש, וזה היה חסר בלעדיו".
אלי , הבנתי שגם הרב רפאל מאמו הפך להיות משמעותי בחיים שלך.
"כשבאתי להפועל בא אליי פיני בלילי ואמר שאני חייב לפגוש את הרב. לא רציתי ללכת, אבל כשבלילי מנדנד, אתה אבוד. היה חיבור טוב עם הרב. הוא אמר לי לבוא אליו לקרית אתא, ומאז אחת לחודש אני אצלו עם סמדי. הוא בירך אותי ברמה שאני לא יכול להסביר. קיבלנו עור ברווז, צמרמורות. הייתה עוצמה. אני מאמין שטוב שיש מי שמברך אותך, אבל אני מאמין גם שצריך לעשות עבודה ולא להשאיר אחוז אחד לגורל. תן מאה אחוז והשאר זה תוספת. לא יכול להזיק".
גוטמן חזר לארץ לפני שלוש שנים והלך לאמן את מכבי נתניה של איש העסקים היהודי גרמני דניאל יאמר. בנתניה הוא חבר לאייל ברקוביץ' שקיבל את תפקיד המנג'ר, אבל רכבת השדים הזאת ירדה מהפסים אחרי שמונה משחקים וגוטמן שמע על פיטוריו בעודו עושה ג/וגינג בים. פגוע מהמהלך חזר לקפריסין, הפעם לא.א.ל למיאסול, עוד קבוצה ענייה ונטולת משאבים.
אבל אז שוב הגיע טלפון מישראל. על הקו היה עו"ד שחר בן-עמי, אז האיש החזק בהפועל ת"א. הפועל הייתה אחרונה בטבלה עם שש נקודות מ-12 משחקים ואחרי הפסד בית לקריית שמונה. הגיע טלפון גם מבני יהודה שהייתה בצרות, אבל גוטמן צלצל לבעלים משה דמאיו ואמר לו: "משה, אני אוהב אותך, אבל הפועל בעדיפות".
גוטמן : "הגעתי להפועל בסיטואציה שהיה צריך לאכול עם הידיים. בגלל זה ההערכה הגדולה של הקהל. עם כל האהבה, הדבר המרכזי שהקהל זוכר זה מתי הגעתי לשם, ובאיזו סיטואציה".
אמרת שאבוקסיס מצחיק. אתה מצחיק?
"יש מצבים שכן, אבל הוא יותר. כל אסיפה מתחילה בצחוק, בעיקר עם שכטר".
מה עם שכטר?
"אין דברים כאלה. הבן אדם אפילו לא היה איתנו במחנה האימון לפני תחילת העונה, כי עוד לא נסגר עם מכבי נתניה. אתה יודע איזה הישג זה? מעבר לשחקן הענק שבו, הוא התבגר. זו הבנת המשחק שהשתנתה. מרגע שהוא הגיע, הכל שמח. אתה רואה אותו ושוכח מהצרות".
ומה עם גילי ורמוט?
"בוא תשמע סיפור. אני מאמן את הפועל חיפה והבן שלי, ילד קטן, משחק שבע על שבע ומבקש ממני יום אחד לבוא לראות אותו. הלכתי לראות אותו, והוא שואל אותי בערב איך הוא היה. אמרתי לו 'אוריל'ה, אתה רואה את כל הילדים שנמצאים שם איתך? מי זה מספר 14? כי הוא היחיד שיהיה שחקן. אתה יודע איך הבן שלי התבאס ממני?".
מספר 14 היה כמובן גילי ורמוט, כדורגלן העונה ומי שעשה קפיצת דרך ענקית בעונת הדאבל הזאת. גוטמן: "ההתנהלות סביבו מאוד מיוחדת. יש פה הרבה פסיכולוגיה. כולם יוצאים ואני נשאר איתו עוד דקה בחדר ההלבשה. נותן לו את ההשראה, שייקח על עצמו. יש לו אינטליגנציית משחק שאין דברים כאלה".
לקח לו זמן להבשיל.
"הוא היה צריך את הגב הזה. הוא בן 24. אבל את ההתקדמות הכי גדולה השנה עשה אביחי ידין. לא ידעתי שהוא מסוגל לעשות תוך שנה כזאת קפיצה, מקיץ לקיץ".
תשווה בין האליפות הזאת לראשונה שלך, עם הפועל חיפה.
"באליפות עם חיפה היה לנו את ג'ובאני רוסו, גוראן מילנקו ודמיטרי אוליאנוב שהיו הקבוצה. בהפועל ת"א היה עוגן של זרים, עם אניימה ודגאלס, אבל הערך המוסף היו הישראלים. המשחק בוינה מול ראפיד היה מכונן כי הישראלים עשו על הדשא קרנבל. דדי, וואליד, ביבראס, גילי, שכטר. אחרי הדרבי עם מכבי שריסק אותנו, מי שעשה לי קצת מצב רוח טוב זה לואיס פרננדס שעמד אחרי המשחק עם טל בנין. הייתה בינינו שיחה נחמדה. אני מקנא בפרננדס".
למה?
"כי ללואיס יש מקבץ שחקנים נדיר שלא מפחד. אמרתי לו שהם צריכים כיוון וגב. הוא שאל אותי מה זה גב, ועניתי לו שהכוונה היא הרבה עבודה בפן של החוסן המנטלי. הוא הסכים איתי".
"יש לי הרגשה שכן. אחרי האימון הראשון, שחקנים שלי התקשרו ונתנו לי להבין מה הם הרגישו. הם אמרו שהיה אימון סבבה, שהיה כיף, שפרננדס גבר".
לא נעלבת שלא ספרו אותך כל הזמן בכל סיפור בחירת מאמן הנבחרת? אבי לוזון נזכר לומר אחרי שפרננדס נבחר, שלו היה נבחר ישראלי - הוא היה בוחר בך.
"לוזון אומר את מה שעל לבו. אם הוא מחזיק ממך, הוא יגיד את זה, ואם לא - הוא גם יגיד. לזכותו ייאמר שהוא הלך עם עניין המאמן הזר עד הסוף. אני חושב שלא הייתה צריכה להיות מלכתחילה החלטה גורפת ללכת על זר, אבל מרגע שנבחר פרננדס, הבחירה טובה".
בעיצומו של הקמפיין שערך אייל ברקוביץ' להרצתו לתפקיד מאמן הנבחרת, נשאל גוטמן באולפן ערוץ הספורט אם הוא תומך במועמדותו של ברקוביץ'. התשובה של מאמן הפועל ת"א הביאה לנסיגה חמורה ביחסים בין השניים.
גוטמן: "אייל ביקש שאתמוך בו לתפקיד המאמן ואני סירבתי, כי זה לא היה התפקיד שלי להגיד את זה. אני מאמן בפועל, ומי שצריך להגיד מי צריך לאמן הם הפרשנים. למה שאגיד על אייל ולא אגיד על יוסי מזרחי, למשל?".
אייל בירך אותך על הדאבל?
"לא. אני מאוכזב ממנו, אבל לא כועס. יום אחרי שאבי לוזון הודיע שלא הייתי בכלל מועמד לנבחרת, אין לי ספק שאייל הבין את הטעות שלו. הוא חשב שאני רוצה להיות מאמן".
אמרת לו?
"אמרתי לו שאני לא רוצה, אבל זה אייל".
הוא רצה שתתמוך בו. הוא יכול להיות מאמן נבחרת היום?
"החיים לימדו אותי שדברים טובים צריכים לקרות כשהם צריכים לקרות. הרבה שנים רציתי להגיע להפועל ת"א, והגעתי אליה בדרך נקייה, בלי שביקשתי. זו הדרך הכי טובה".
ואם לוזון יציע לך את הנבחרת בזמן שאתה עובד בהפועל ת"א, מה תעשה?
"אני מתייצב לנבחרת בדום מתוח. זה כמו לקבל צו גיוס. זה לייצג מדינה".
זהו , שהאוהדים של הפועל תל אביב לא מתים בדיוק על הנבחרת.
"אם אני אאמן את הנבחרת, גם הקהל של הפועל יאהב אותה".
נחזור לישורת האחרונה בפלייאוף. במחזור הלפני אחרון בליגה פגשה הפועל את מכבי ת"א המוכה והחבולה ממשחקי הדרבי בשנים האחרונות. רק בעונה החולפת הפועל ניצחה פעמיים בדרבי, והאווירה במכבי ערב המשחק קראה לעשות הכל כדי למנוע הפסד נוסף וכי יש לעשות הכל כדי לטרפד להפועל את הזכייה באליפות. הדברים נאמרו שבוע אחרי ההופעה המבישה של מכבי במשחק מול מכבי חיפה, בו הפסידה בקלות מעליבה 2:0.
גוטמן נדלק אחרי המשחק הזה ולא נרגע עד שזכה באליפות: "מאמן ושחקנים צריכים להשתדל להתנתק מהלך הרוח מסביב. פתחתי 'מעריב' לפני תחילת הפלייאוף ואני קורא כתבה על הפועל ת"א נגד כל העולם. נכון שזו הסיטואציה, אבל אסור למקבלי ההחלטות בקבוצות להיכנע לזה ולוותר על הערכים הספורטיביים".
"ישבתי בבית עם סמדי וראינו את מכבי ת"א נגד חיפה ואני אומר לה 'סמדי, זה ייגמר בשתיים-שלוש חתיכות'. לא יכול להיות שאתה מול מכבי ת"א בחוץ, ואלישע לוי מדבר על זה שצריך לעשות הפרש שערים במשחק הזה. אין סרט כזה. אפילו הקהל שלהם שרק להם בוז בשלב מסויים. במצב של 0:1 לחיפה קמתי והלכתי לחדר השינה לראות משהו אחר כי התאכזבתי. הייתי בטוח שאם יש משחק שחיפה תאבד בו נקודות, זה שם. הייתי בטוח שייגמר בתיקו".
לך הזכירו שגם אתה לא היית צדיק כשאימנת את הפועל והפסדתם לכפ"ס שנזקקה לניצחון בבלומפילד כדי לשרוד בליגה. גליל בן-שנן עמד בשער במקום וינסנט אניימה.
"נגד כפ"ס נתתי את הנשמה. צרחתי במחצית כמו שלא צעקתי מעולם. אניימה היה בכלל במשחק נבחרת, ובן-שנן החליף אותו באותה עונה לא בפעם הראשונה. חטפנו גול עשר דקות לסוף. ידיי נקיות מתחילת הקריירה שלי כמו שידיו של גיא לוזון נקיות. אותו לא עניין מי ייקח אליפות, וגם אם רצה שחיפה תיקח, הוא לא התערב בזה. משחק השרוכים יישאר לדיראון כי הוא גרם נזק, ופה, למזלה של מכבי ת"א, זה לא הצליח להם".
גוטמן מזכיר את המשפט של יוהאן קרויף, שאמר פעם שקשה מאוד לכוכבים גדולים להיות מאמנים גדולים. אנחנו מדברים על ז'וזה מוריניו ("מעביר מושלם את המסרים שלו"), דייגו מראדונה ("לא סובל את ההת נהגות שלו. אין לי ספק שארגנטינה לא תצליח בגביע העולמי"), אברם גרנט ("פילס דרך מדהימה") ועליו. עד שאריק איינשטיין התקשר פתאום לקראת הסוף להגיד מילה טובה, וגוטמן רק שתק ומחה דמעה מזווית העין.
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם