"חופרים יותר מדי. בסוף מדובר בעשרה אנשים וכדור"
אלישי כדיר לא גדל עם כפית זהב בפה, בקושי עם אנטנה שמחזיקים ביד כדי לקלוט את ערוץ 1. עכשיו הוא משחזר את המסע הארוך שעשה כבן יחיד, עם אמא שהיא גם שותפה, עד לתואר השחקן הישראלי של העונה. על הדרך, הוא גם מסביר למה מתאים לו לעבור לקבוצה גדולה יותר. או שלא
בכלל, הילדות של כדיר לא מתיישבת עם הדימוי המפונק שעוטף את כדורסלני הצמרת שלנו. כשהיה בן 7 הוריו התגרשו. מאז אביו ניתק קשר ונעלם. אלישי לא יודע אם הוא בארץ, או איך הוא נראה היום, אבל תרגישו חופשי להחזיר את הממחטות למגירה. זה רק נשמע כמו התחלה של סרט טורקי.
במציאות, למרות נתוני הפתיחה הלא קלים, אולי אפילו קצת בעזרתם, אמא כדיר תשב מחר בהיכל ותוכל ללטף לעצמה את האגו בגאווה. ולא רק בגלל שהילד נבחר לכדורסלן הישראלי של השנה במשאל שחקני הליגה.
מאז ימי הקט-סל אתי כדיר מלווה אותו לכל משחק. בשקט, בלי שיחות מוטיבציה עם מאמנים ובלי ניתוחים של היכולת עם הגב לסל בארוחות הערב, אבל הוא יודע שמתי שלא יעיף מבט היא תמיד שם. אלישי בן יחיד. 22 שנים, היא והוא.
"לא היו לנו חיים רגילים," הוא מנסה להסביר את הקשר. "לא היינו כמו אמא ובן, אלא יותר כמו שני שותפים. כמובן שהיא זאת שעבדה והחזיקה את הבית, אבל ידעתי הכל על ההתנהלות. כמה עולה החשמל, כמה משלמים על הטלפון ואיזה מצרכים קונים. גם לפני שאבא נעלם, אמא תמיד היתה זו שעושה, זו שלוקחת, זו שמפרנסת.
"כסף תמיד היה אישיו, ידעתי שקשה לה. אפילו בדברים המובנים מאליהם לרובנו. כילד, למשל, לא גדלתי על לראות משחקים כי לא היתה טלוויזיה, וכשכבר הגיעה טלוויזיה, לא היו כבלים וערוץ הספורט. היה ערוץ אחד,
"בדיעבד קשה לי עם זה שאמא לא חיה את החיים שלה. ככל שאני מתבגר אני מבין שזה לא בריא, שאדם מקדיש את כל חייו בשביל מישהו אחר. אם הייתי מבין כילד קטן את מה שאני מבין היום, לא הייתי נותן לזה לקרות. היום אני מנסה לפצות אותה, אבל זה בלתי אפשרי."
תגדיר לפצות. להגיע אליה עם החוזה המקצועני הראשון, ולהגיד: 'אמא, הסתדרנו בחיים?'
"היא לא מוכנה לקבל. תבינו לאיזה רמה זה הגיע. היום אני מרוויח כסף, מתווכח ורב איתה, והיא לא נותנת לי לעזור. אני צריך למצוא דרכים לעקוף אותה. הבאתי לה פעם 300 שקל לדלק כי נסעתי באוטו, ופתאום ה300- שקל נכנסו לי לחשבון הבנק. גם כנער לא עבדתי הרבה. היא לא התלהבה מהרעיון. אבל כשהרווחתי כסף היה ברור שאקנה לעצמי משהו, או שמבחינתה אפשר היה לזרוק אותו לפח. בכל מקרה, אין לי ספק שהתבגרתי מהר בגלל הילדות שלי."
אחרי עשר דקות איתו בחדר, או סתם שיחה עם האנשים שסביבו, מבינים על מה כדיר מדבר גם בטבלאות הסטטיסטיות רואים סימנים. שחקנים בגילו יכולים לקלוע 30 נקודות, או לקחת 12 ריבאונד במשחק, אבל השורה המרשימה באמת אצל כדיר היא דווקא היציבות.
רק פעמיים ב25- משחקים העונה הוא ירד מדאבל פיגרס. רק משחק אחד סיים מתחת ל50- אחוז שדה בדרך לממוצע עונתי של 14.2 נק' בכמעט 70 אחוז מהשדה ו5.9- ריב' בערב. זה כבר פחות שכיח לספורטאים מקצוענים בתחילת הדרך.
מבחינתו, הדברים מתחילים בראש, בנפש, בגישה. לא רק בכדורסל, אלא בהכל. "לא הייתי הופך לאדם שאני היום בלי כל מה שעברתי בדרך, ואני יכול להגיד בלב שלם שאני מרוצה ממי שהפכתי להיות. במשחק אתה יכול להיות טוב, אבל תמיד אפשר לחשוב בסוף על דברים שאפשר לשפר, לעשות אחרת. כאדם אני שלם עם עצמי. אני אוהב את איך שאני מתנהל, את היחס לחברים, הדרך שהתרגלתי לכבד אנשים."
הוא גדל ביבנה. בנוער עבר למכבי ר"ג, משם יצא לסיבוב הבכורה בליגה, אבל את הקפיצה, כמו כולם, עשה בגליל (שעברה גיאוגרפית לגלבוע.( בעונה שעברה הוא התחיל לתפוס מיקום בצבע. בקיץ כבר הגיעו הצעות מירושלים ושאלון (אלישי מחזיק בדרכון צרפתי,( אבל כדיר העדיף להישאר קרוב לעודד קטש וליאור ליובין. 25 משחקים אחרי, הוא ירש רשמית את משרת היורש הבא בכדורסל שלנו. ולא, אל תספרו לו שהענף בצרות.
"מבפנים," הוא אומר, "לא מרגישים שהענף בקאנטים. להיפך. אני חושב שהיו משחקים מעניינים, וברמה. צריך לזכור שהרבה ישראלים בכירים עזבו את הליגה. אז יש במה לישראלים חדשים, שמן הסתם התקדמו תוך כדי העונה."
ברמה האישית יש פחות שאלות. כדיר סיים את העונה כמלך הסלים הישראלי, ושני בין אוספי הריבאונד המקומיים. הוא שני בליגה באחוזים ל2- והישראלי הראשון במדד היעילות. בסדרת הפלייאוף האחרונה נגד אשקלון, אפילו אחוזי העונשין שלו עלו. ושוב, הוא חוזר ומשנן, הכל בראש.
"עשיתי סוויץ.' אני לא יכול לשים את האצבע בדיוק על הנקודה, אבל אני מאמין שהכל מנטלי. התבגרתי, ואני מרגיש את זה בסגנון המשחק, בסגנון הדיבור כלפי חברים. בגישה למשחק. הבנתי שהכי חשוב שמאמן שלי יידע מה אני נותן. לא לקפוץ ל40- נקודות, ובמשחק אחרי לעשות אפס בלי אף ריבאונד."
נחמד להבין. איך עושים את זה?
"בעבודה עם עצמך, ובשיחות עם עודד וליאור. זה המון בראש. תהליך. אני לוקח דברים יותר בקלות. לפני שנה הייתי מחטיא עונשין, מתעצבן, יוצא מפוקוס ונשאר כל הזמן עם ההחטאה בראש. עודד כל הזמן אומר שאסתכל קדימה. שאבין שהמהלך האחרון מת. הוא כל הזמן אומר שאם הוא יכול היה לשחק היום, הוא היה הרבה יותר טוב כי הוא מבין כדורסל אחרת. אני שם לב שעודד וליאור מקצרים לי תהליכים כשחקן. שאני יכול ללמוד מהניסיון שלהם. לאו דווקא בכדורסל נטו. בגישה, בהבנה, בהתנהלות. בהתמודדות עם לחצים."
לחצים, מבחינתו, זה לא הכדורסל. דווקא המשחק היה כל החיים המרחב המוגן, מקום הבריחה. גם היום, הוא טוען, הפיינל-פור מרגיש לו בדיוק כמו עוד אחר-צהריים עם חברים במגרש השכונתי ביבנה. רעשי הרקע מגיעים מסביב. למשל, ההיסטריה התקשורתית בעקבות השתתפות חברתו, אלין, ב'אח הגדול' (אנחנו לא נכנסים לשם. משפט וחצי והלכנו. הבטחה.( "היו הרבה דיבורים לפני, דאגו בקבוצה שזה יסיח את דעתי. לא קל להיות שלושה חודשים וחצי בלי החברה, עם כל מה שמסביב. הרי היה שלב ששאלו אותי רק על זה. אז שיתפתי פעולה.
"היה לי חשוב להראות כלפי חוץ שהכל בסדר. בפנים אתה עובד ונלחם עם עצמך. היו לי חיים לא קלים השנה. דברים שמטרידים את כולם. כסף, אהבה, מה יהיה, איך אני אסתדר לא יודע מה בדיוק קרה, אבל למדתי להתמודד. פעם, לפני משחק חשוב לא הייתי נרדם. היום אני פשוט מחייך והולך לישון."
כבר חצי שנה כדיר ממורקר. במסלול המקובל אצל כשרונות צעירים בכדורסל המזרח תיכוני, גם הכותרות על שידוך מתקרב עם מכבי ת"א הגיעו. לצידן, כמקובל לא פחות באזור, החלו הניתוחים והדיונים הציבוריים. אז הוא עשה את הקפיצה בליגה, אבל מה זה אומר. אולי הוא נמוך מדי, אולי הליגה לא להיט. כן קולע מבחוץ, לא קולע מבחוץ. כן שומר, לא שומר. נבחרת עכשיו, או אחר-כך. בקיצור, מסובך. בטח בעולם של גבוהים, שמראש נולדים לגעגועים לתומר שטיינהאור ולהכרזה הנצחית, ועד להודעה חדשה המדויקת, שאין מחליף ליניב גרין.
"יניב שחקן נפלא, ובכל מקרה אני לא רוצה שיכריזו עליי כיורש. אני רק בא לשחק כדורסל. יותר מדי מסבכים עניינים לפעמים. עיתונות, מאמנים. בסוף זה נשאר אותו דבר שעשית פעם בשביל הכיף. בלי כסף, בלי שיסתכלו עליך. אני מרגיש שחופרים יותר מדי, וכל אחד גאון ויודע מה נכון. הכדורסל אולי משתנה, מתאימים טקטיקה. בסדר. עדיין, מדובר בעשרה אנשים וכדור. הרי תמיד יהיו טענות, ודיבורים.
"גבוה כמוני, למשל. תמיד צריך להוכיח שאתה כן יכול לקחת ריבאונד או לקלוע מול אנשים גדולים ממך. אז לכל אחד היתרונות משלו. אם הוא גבוה וגדול, מן הסתם הוא איטי ממני. אם הוא בגובה שלי, יכול להיות שהמשחק פוסט-אפ שלי הרבה יותר טוב משלו. תמיד אני מוצא את הפירצה. תוך כדי משחק עושים ניתוח של השחקן, ומוצאים פתרונות. יש משהו טוב בצורך להוכיח. גם בחיים תמיד צריך להוכיח."
היו שלבים שחשבת שאולי אתה לא מספיק טוב?
"לרגע לא."
אבל היה מעצור בקיץ האחרון, כשהציעו לך לעבור לירושלים והעדפת להישאר בחממה.
"אני לא יודע מי ינצח בפיינל-פור, אבל אפשר לחשוב מה ההבדל בין ירושלים לגליל. שוב נכנסים לסיבוכים. אם בירושלים יש לחץ, במכבי יש לחץ. מה שעצר אותי ממעבר לירושלים, היתה בעיקר הידיעה שעודד וליאור נשארים בגלבוע. הרגשתי שנכון לי להמשיך איתם. למדתי מהם העונה דברים ששום כסף לא קונה. גם לא עוד 20-30 אלף דולר. דברים שבזכותם אוכל להרוויח יותר בעתיד. אני מרגיש היום הרבה יותר מוכן."
הדיבורים על עניין מירושלים, יום לפני חצי הגמר נגדם, עוברים בראש?
"עמית גל מציק באימונים, שואל איפה אהיה בשנה הבאה, אז אני מודע. מעבר לזה, אין משמעות. נגיד שאני הולך לירושלים או למכבי. מה הם יעדיפו להחתים, שחקן ששיחק נגדם טוב, או מישהו שאמר 'אוקיי, בשנה הבאה אני כבר שם, אז בשביל מה להתאמץ?"'
שלושה משחקים הספיקו לגלבוע בדרך לפיינל-פור. מאז הם ישבו וחיכו ליריבות. השקיפו בדריכות גם על הצרות של מכבי ת"א מול בני השרון. מכבי הצטרפה אחרונה לרביעייה המאושרת, אבל התחושה שאפשר, שאלופת הנצח פגיעה, עוברת יותר ויותר בראש. כדיר מתעקש להתרכז בחצי הגמר "בכלל עוד לא מסתכלים לכיוון של מכבי," הוא מנסה. "אם חלילה לא נעבור את ירושלים, מה משנה נגד מי הגמר."?
אחרי לחץ לא בהכרח מתון, מצליחים לחלץ מכדיר הודאה שקיווה שבני השרון תנצח. לא שמכבי תפסיד, חלילה. פשוט שתהיה אלופה חדשה, כלשונו. מצד שני, גם בלי הנחות ועם מכבי, הוא מאמין שהכל יכול לקרות.
"גם בשנה שעברה האמנתי. מכבי עדיין הכי טובים, אבל השיטה השתנתה ומכבי השתנתה וכבר הרבה שנים זו לא המצב שהיה כאן עם פארקר, וויצ'יץ' ושאראס."
ומה לגבי שאלת מיליון הדולר, אולי תרתי משמע? זה כבר יותר מסובך. מצד אחד, מה רוצים ממנו. הילד בן ,22 העונה לא הסתיימה. מה הוא כבר יכול לענות. מצד שני, לא באמת נעזוב בלי לחטט בסיכויים שיעבור לצהוב.
אז הולכים על הדיון הפילוסופי. נניח שקבוצה עשירה ומכובדת, תגיש הצעה. ונניח, שבאותה קבוצה תיאורטית יש הרבה כסף, אבל פוטנציאל מעט דקות. ובכן? "הבחירה שלי תהיה ללכת למקום שאאמין שאוכל לשחק בו." הבנתם? אז זהו, שלא. יש המשך. "אפילו אם 200 אנשים לא יאמינו, אם אני אאמין שאני כן מסוגל להוכיח את עצמי שם, אני כן אלך."
אז כן.
"אם אני חושב שאני מתאים, ושיש לי יכולות להשתפר ולהגיע למצב שאני כן יכול לשחק. אז כן."
ואתה חושב שאתה יכול?
"כרגע אני חושב שיש לי עוד הרבה דברים שאצטרך לשפר כדי להגיע לשם."
דברים שאפשר לשפר בחמישה ימים?
"יכול להיות שכן, יכול להיות שלא."
ברור. אז לאן אמרנו שאתה הולך?
"אולי ליבנה. נעזור להעלות אותם לליגת העל."
בינתיים, מה שבטוח, בקיץ הוא מתכנן להגיע לנבחרת, בתקווה שהפעם גם יישאר, בניגוד לקיץ שעבר. "אתה יודע איך נשברתי כשניפו אותי לפני אליפות אירופה? הנבחרת היתה החלום שלי. יומיים אחרי סיום העונה הלכתי לאולימפית. בדיעבד אני שמח שיצא לי לעבוד עם ארז אדלשטיין, גאון כדורסל, אבל במקור הלכתי לאולימפית כי אמרו לנו שמי שיהיה טוב יקחו אותו ללאומית."
לקחו.
"אני לא מרגיש שבאמת קיבלתי הזדמנות. חודשיים הייתי בכל האימונים, בכל הטיסות, בכל משחקי ההכנה. שיחקתי בקושי דקה. ואז יום לפני היציאה לאליפות, צביקה (שרף) מכניס אותי לחדר ואומר לי שאני לא מספיק אגרסיבי. מאוד כאב לי לשמוע. רציתי להגיד לו: 'תן לי הזדמנות, ואוכיח לך,' אבל אסור לי להתווכח מתוך כבוד לאדם. לא הסכמתי איתו, אבל מזה שהוא אמר לי 'לא,' נפתחו לי המון 'כן' בחיים. אמרתי, 'הוא לא חושב שאני אגרסיבי. יאללה, ניכנס לחדר כושר ונדפוק עוד משקולות.' אני מקווה שהשנה, עם אריק שיבק, כן אהיה חלק משמעותי מהסגל."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם