על ספסל המחליפים: חבטות בכלא
בין הכרעת האליפויות בליגות בישראל ובאירופה, להעפלה ההיסטורית של מכבי ת"א לפיינל פור הישראלי, התרחשו עוד כמה אירועי ספורט ביזאריים ברחבי העולם. והפעם: על מכות איכותיות בבית סוהר, ילד שהחליט לכבד את ההימנון האמריקאי בצורה קצת שונה, הריר של לוקה טוני שהעיף אותו מבאיירן מינכן ואיך משחקים עם כדורגל עם בירה ביד
ומה לגבי אלה שנדחקו בין השורות? האם לא מגיע להן לעלות על הנייר (או במקרה שלנו על קובץ HTML)? אנחנו ב-nrg מעריב החלטנו לתת צ'אנס גם לידיעות חדשותיות מאזורים נידחים בעולם ומענפי ספורט שלרוב, איך לומר, לא מעניינים זבוב מת. העיקר שאתם תהיו בעניינים.
אז קבלו את האירועים הבולטים שהתרחשו השבוע וטבעו בין ים החדשות השוטפות, ואל תשכחו להפנים ולהחכים.
בשנות ה-90 שיחק טים רובינס את אנדי דופריין, אסיר חף מפשע שמבלה בכלא שושנק ומתחיל להתחבב על הסוהרים ב"חומות של תקווה". דופריין סייע בסרט לשקם את האסירים ובין היתר הוביל גם לבנייתה של ספריה בכלא.
גם בכלא סן קוונטין, שפועל כבר 158 שנה, יש סוג של אנדי דופריין. קוראים לו דון דנאבי, הוא בן 72, אזרח שממונה על ענייני הספורט בכלא, ובזכותו כבר במשך שש שנים כמה מהפושעים המסוכנים בארה"ב מקבלים הזדמנות שנייה דווקא על מגרש הטניס.
איך אסירים הלכו דווקא על ספורט יחסית סולידי ולא על כדורגל, כדורסל ובייסבול הנפוצים? דנאבי מסביר את הנושא בכתבה שעשו עליו בלוס אנג'לס טיימס: "הסתובבתי ואמרתי להם: 'כל הענפים האלו הם רכרכוכיים. למה שלא תבואו ותנסו להכות בכדור בזמן שאתם רצים במהירות גבוהה, ושמים את הכדור בצורה מושלמת בצד השני?' טניס הוא ספורט לגבר האמיתי".
האסירים קנו את זה. במשך שש שנים הם כבר מתאמנים בספורט הלבן, אבל גם רואים משחקים בטלוויזיה, קוראים
לתחרויות מביאים שחקנים מבחוץ. כל מי שמגיע משתמש רק בשמו הפרטי ומגביל את השיחה לנושאי טניס בלבד. שחקניות, אם שאלתם, לא מורשות להגיע מהסיבות המובנות.
איך דנאבי מסוגל לשחק ולתמוך בפושעים כל כך מסוכנים? "אני יודע שחלק מהשחקנים במועדון הטניס עשו דברים איומים. אני לא רוצה לדעת את הפרטים ואני מנסה שלא לדעת. לפעמים אני מגלה ואני צריך להתמודד עם זה הכי טוב שאני יכול, כדי לעזור להם להשתנות". כנראה שיש עוד כמה אנשים טובים בעולם.
בן זגגי
מעשי קונדס של ילדים בגיל ההתבגרות לא תמיד ניתנים להבנה. אפילו אתם, אם תחזרו כמה שנים טובות אחורה לעבר ביה"ס התיכון, בוודאי תתקשו להסביר חלק מהמעשים שלכם באותה תקופה, ותסתפקו בחיוך מבויש וב-"הייתי צעיר וטיפש". לפרוטוקול, כמובן.
אלא שנער אחד, מקבוצת הבייסבול של ביה"ס פאוור ואלי בארה"ב כנראה יצטרך לחשוב על הסבר הגיוני בעוד 10 או 15 שנה מהיום, כשילדיו ישאלו אותו את השאלה הבאה: "תגיד, אבא, באותו יום כשהשתנת בזמן נגינת ההמנון, מה חשבת לעצמך?!"
רוב פרטי המקרה חסויים, והיות ומדובר בקטין. לא נוכל לספק לכם את שם התלמיד וגם לא נמצא איזה וידאו מעניין מהיו-טיוב. מה שכן אפשר לומר הוא שבעקבות התקרית, שאירעה ב-30 באפריל, הודיע המנהל כי ביה"ס לא יגלה איפוק (...) ויעניש בחומרה את האחראי למעשה, כמו גם התאחדות הבייסבול לבתי הספר, שבוודאי תשעה את התלמיד בעל השלפוחית הרגיזה.
אגב, אם להאמין למה שאותו מנהל טוען, לשחקן המרטיב לא היו בעיות משמעת בזמן האחרון, כך שאולי באמת יש צורך לבדוק סיבות רפואיות או פסיכולוגיות למעשה. מצד שני, תמיד קיים סיכוי שהבחורצ'יק התערב עם החברים שלו שיש לו אומץ "להתאמן על רטוב".
דודי ליפט
זה די הגיוני ואפילו די ברור שלוקה טוני לא ממש מתגעגע לתקופה שנאלץ לבלות בבאיירן מינכן בקדנציה הנוכחית של לואיס ואן חאל.
החלוץ האיטלקי שלא בדיוק הסתדר עם המאמן הקשוח, נאלץ לבלות על הספסל חלק ניכר מהמשחקים, עד שהחליט לצאת נגד ההולנדי בראיון תוקפני שסלל את הדרך להשעייתו הסופית מהקבוצה.
אז אם עד היום חשבנו שההתבטאויות התוקפניות של טוני גרמו לו למצוא הדלת החוצה, מתברר כי דווקא מחסור בשעות שינה של השחקן האיטלקי, היה הטריגר שגרם לקרע הגדול בין החלוץ למאמן.
מי שאחראי לגילוי המרעיש הוא הקפטן מארק ואן-בומל שסיפר השבוע לתקשורת הגרמנית כי טוני פשוט נרדם על השולחן בארוחת הצהריים הקבוצתית ביומו השני של לואיס ואן חאל במועדון: "כשלואיס הבחין שטוני ישן, הוא התעצבן עליו וקרא לו מיד לחדרו", טען הקפטן שנזכר בנוסטלגיה בתעלולי החלוץ שעבר לרומא.
"זה ממש לא היה לטובת לוקה להיתפס בשכיבה על השולחן עם עיניים עצומות, דווקא ביומו השני של המאמן. ברוב המקרים, ההנהלה מבליגה ותומכת בשחקן, אבל הפעם אף אחד לא עמד מאחורי טוני ולכן מאז העניינים רק התדרדרו", סיכם הקפטן של הבווארים שיאלצו הלילה להסתדר ללא החלוץ הרדום.
אריה שמוקלר
את זה שבניגריה יודעים לשחק כדורגל, אנחנו כבר יודעים (יעקובו, אניימה וכו'), גם זה שבאפריקה, למרות העוני הרב, יש שמחת חיים אף אחד לא מחדש. את זה שהם מסוגלים לשלב את שני הדברים תוך כדי פעילות ספורטיבית, אני די בטוח שאף אחד לא ידע.
מעשה בטורניר מוזר שנקרא וואזי-פאמוג'ה (על שם חברת הספונסר), שתנאי המבחן שלהם היא רק אם רמת האלכוהול שלך בדם מסוגלת להעיף ינשוף משטרתי. החבר'ה נפגשים בכל שבוע, כאשר כל שחקן על המגרש מחוייב להחזיק בקבוק בירה בצידו.
ברגע שכולם שותים מתחיל המשחק. החבר'ה מתחילים לתת פסים, לרדת לגליצ'ים ולהבקיע שערים עם כמות אלכוהול שהייתה מרדימה גם אלכוהוליסט ממוצע. שחקני הספסל והמאמנים נמצאים גם הם בחגיגה. הם מתדלקים את עצמם כמו שצריך ועל הדרך מנסים לראות את הכדור פעם אחת במקום פעמיים. הישיבה על הספסל, שאני מתאר לעצמי שלא מתוחזק ע"י ד"ר גב או משהו כזה, נהיית פחות נוראית כאשר דיילות חינניות מגיעות אל השחקנים ומגישות להם תוך כדי חיוך רחב את המשקה
"אנחנו לא מונחים על ידי שום חוקים הקשורים לפיפ"א", אמר משתתף בטורניר מניירובי. "אין גבול למספר החילופים שקבוצה יכולה לעשות. בירה טובה לעידוד והיא חלק בלתי נפרד מהמשחקים האלו". מייק אוואמי, שחקנה של נבחרת ניגריה בעבר, נמצא גם הוא באחת הקבוצות ובגיל 50 נהנה מכדורגל יותר מאי פעם.
לצד המצחיק של הסיפור מגיע גם מסר חינוכי שמסתכם בחמישים אלף ניארות ניגריות, שהוציאה הספונסרית כדי לטפל ב-12 איש שהיו צריכים להתאשפז במהלך הטורנירים בשנים הראשונות. מעניין מה בודקים שם בבדיקות הרפואיות
אסף נחום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם