מלחמה שערה: סיפורו של נאצי שהפך לגיבור אנגליה
ברנרד קרל טראוטמן היה צנחן בצבא הנאצי שזכה בעיטור צלב הברזל. ברט טראוטמן קיבל לפני שש שנים את אות מסדר הכבוד הבריטי מהמלכה אליזבת. זהו סיפורו של השבוי הגרמני, שהפך בסופו של דבר לשוער ה'אנגלי' האגדי של מנצ'סטר סיטי
"טראוטמן היה גרמני, תוצר הנוער ההיטלראי. הוא הגיע לאנגליה כשבוי ובסוף הגן על שער הקבוצה שלנו," כתב קולין שינדלר, סופר ואוהד הסיטי. "הוא היה הטוב בעולם. רציתי להיות כמוהו וכך גם חברי הטוב ג'ף כהן. כן, אדוני הרופא, אני מבין את הבעיה. שני ילדים יהודים שמעריצים צנחן נאצי רק מספר שנים אחרי שבן-ארצו רצח מיליונים מהעם שלנו. אבל אתה בטח זוכר איך הוא שיחק עם צוואר שבור בגמר הגביע של ,1956 אז איך אפשר לא לסלוח לו."?
במשך שנים שינדלר חי עם סיפורים על טראוטמן שסיפר לו אביו, אף הוא בוגר מלחמת העולם השנייה, רק מהצד של הצבא הבריטי. האב הרגיע את בנו שבעצם מדובר בגרמני טוב שנשבה בתחילת המלחמה ולא עוד פושע נאצי. עוד נאמר באגדות ליד המיטה, שהענק המאיים, למרות גודלו, לא מסוגל לפגוע בזבוב.
רק בשבועות האחרונים יצאה הביוגרפיה של השוער 'מסעו של טראוטמן' שכתבה קתרין קליי. הספר המקיף מתעסק ברובו בעבר הלא ספורטיבי של הגיבור. שינדלר למד שם שטראוטמן נשבה רק בסוף המלחמה, היה חייל פעיל מאד ואפילו נכח בטבח יהודים במעבה היער באוקראינה. "ספר מעניין," כתב שינדלר בביקורת ב'דיילי מייל,' "אבל הלוואי שלא הייתי קורא אותו."
ברנרד קרל טראוטמן נולד באוקטובר 1923 בברמן שבצפון גרמניה. אביו היה פועל במפעל לדשן וחבר נלהב במפלגה הנאצית. לברנרד היה ברור אז הכיוון. הנוער ההיטלראי ומשם חלק מהמכונה הממוסמרת של הצבא הנאצי.
"אנשים שאלו למה הצטרפתי," הוא ניסה להסביר בספר, "אבל הם לא מבינים שהמשמעות של לגדול באותה תקופה היא שאין לך אפשרות בחירה. החינוך שלי החל רק בגיל ,22 כשהגעתי לאנגליה."
חמש שנים לפני, כשהיה בן ,17 הוא הצטרף לצבא והפך לצנחן. באוקטובר 1941 הוצב באוקראינה. טראוטמן סיפר שערב אחד נקלע שם במקרה עם חבר לפינת יער חשוכה בה אנשי אס.אס הציבו עשרות יהודים בשורה וירו בהם. במשך שנים טראוטמן סיפר שהוא לא זוכר דבר מהמלחמה ההיא. רק עכשיו,
טראוטמן היה בשלבי המלחמה האחרונים. הלחימה נגד הצבא הרוסי בחורף המקפיא זיכתה אותו בחמש מדליות הצטיינות, כולל צלב הברזל, המכובד מביניהן. טראוטמן ראה איך היחידה שלו הולכת ומצטמקת כתוצאה מהאבידות הקשות. מאלף הם הפכו לתשעים ניצולים. פעמיים הוא נתפס, ע"י המחתרת הצרפתית וע"י הצבא הרוסי, פעמיים הצליח לברוח משוביו.
הבית שבו הסתתר חטף פגיעת פגז ישירה. שלושה ימים הוא שכב מתחת להריסות עד שיום אחד, בקיץ ,1944 אחרי פלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, החל להימלט על חייו יחד עם מאות חיילים שזרקו מסמכים אישיים וניסו לטשטש את עברם.
שני חיילים אמריקאים תפסו אותו מסתתר באסם. כשחשש שהם עומדים לירות בו, טראוטמן שוב ניסה להימלט, אבל הפעם נפל לרגליו של קצין אנגלי שמילותיו הראשונות היו "היי פריץ, רוצה כוס תה."?
טראוטמן הסתובב בין מחנות שבויי מלחמה באנגליה. בהתחלה סווג ביניהם כנאצי מסוכן. רק בביוגרפיה שיצאה לאחרונה הוא סיפר על השינוי שעבר במהלך השהות. איך בפעם הראשונה ראה סרטים על הזוועות במחנות ולא האמין שגרמנים היו מסוגלים לעשות את זה.
טראוטמן גם נזכר בפגישה עם חיילים בריטים יהודים. בהתחלה שנא אותם והמשיך לראות אותם כספסרים מוצצי דם. כשאחד מהם קרא לו "חזיר גרמני," טראוטמן החזיר עם אגרוף לפנים.
"הם רצו לדעת מה אני חושב על הנאצים ועל היהודים. השאלות שלהם היו לעתים די מגעילות," טראוטמן סיפר. "הגאווה שלי נפגעה ואיבדתי שליטה. אבל אז מינו אותי להיות הנהג של סמל הרמן בלוך. מהר מאד התחלתי לראות אותו ואת שאר היהודים כמו כל בן אדם. בהתחלה הייתי מתעצבן. לא עבר הרבה עד שדיברתי אליו כמו לכל חייל אנגלי. חיבבתי אותו."
מאסיר נאצי טראוטמן הפך לאסיר לא מסוכן. הוא עבר למחנה שבויים לא רחוק מוויגאן, שם העביר את הזמן במשחקי כדורגל. ב-,1948 שלוש שנים אחרי המלחמה, כשהציעו לו לחזור לשקם את חייו בגרמניה, טראוטמן אמר שהוא מוותר ומעדיף להישאר באנגליה. מברנרד קרל טראוטמן זה הפך לברט, שם שנשמע כמה שיותר בריטי.
טראוטמן עבד בחווה חקלאית בלנקשיר ושיחק בזמנו החופשי בסט. הלן מהליגה הרביעית. יכולתו המרשימה הביאה אלפים למגרש ויחד איתם את מגלי הכישרונות של מנצ'סטר סיטי. ראשי הקבוצה מהליגה הבכירה לא תיארו לעצמם מה תגרור החתמתו של הגרמני בקבוצה. הרי באי הבריטי מדובר באחד המועדונים היותר מזוהים עם בני עמנו.
עשרות אלפים יצאו לרחובות מנצ'סטר במחאה על ההחתמה. היו שם כרזות כמו 'לזרוק את הגרמני.' אל המועדון הגיעו מאות מכתבי תלונה, אוהדים ותיקים קרעו את המנוי השנתי. מבחינתם המהלך היה בלתי נסלח. "השנאה כלפיו היתה מטורפת. היו שם אנשים שחמש שנים לפני היו יורים בו," סיפר שינדלר. "אף אחד לא חשב אז על 'הגרמני הטוב.' אמרו עליו 'נאצי.' הרי הוא לא מסר את עצמו מרצון, הוא נשבה כשניסה לברוח."
מילא בבית, אבל במשחקי החוץ בכלל חיכה לגרמני המון זועם. במשחק נגד דרבי קאונטי הקהל לא עזב אותו עד שספג שביעייה. כשהגיע ללונדון, בינואר ,1950 העיתונות המקומית קרעה אותו לגזרים, אבל הופעת ענק בהפסד המינימלי לפולהאם זיכתה אותו בסטנדינג-אוביישן בסיום. זו היתה תחילת התפנית.
"הודות לאלטמן אחרי חודש הכל נרגע," טראוטמן הודה. "יותר מאוחר הגעתי לקהילה היהודית ודיברתי איתם. ניסיתי לגרום להם להבין באיזה מצב היו תושבי גרמניה בשנות השלושים. שאלתי אם הם היו באותה סיטואציה - תחת שלטון דיקטטורי - איך היו פועלים. כשדיברתי איתם אנשים החלו להבין."
בכל אנגליה החלו לדבר על טראוטמן, אבל במיוחד על יכולתו המקצועית. סר בובי צ'רלטון אמר עליו שלא היה שוער כמוהו בשנות החמישים. אפילו מט באזבי, הבוס של יונייטד, אמר לשחקניו בתדרוך: "איתו אל תעצרו לחשוב לאן אתם בועטים. תבעטו, אחרי זה תחשבו. אם תרימו ראש ותנסו להחליט, הוא יקרא את המחשבות שלכם ויעצור."
טראוטמן היה השוער הראשון שזכה בתואר שחקן העונה באנגליה - ב-.1956 אוהדי הכדורגל האנגלי חיים על סיפורים כמו ההופעה ההירואית שלו בגמר הגביע האנגלי באותה שנה. זה היה משחק נגד בירמינגהאם.
מנצ'סטר הובילה 1:3. רבע שעה לפני הסיום הרגל של פטר מרפי, חלוץ בירמינגהאם, פגעה בראשו של השוער שצלל לעוד הצלה. הוא היה מטושטש לחלוטין, אבל מאחר ולא היו חילופים נשאר במגרש. בסיום, כשלא היה מסוגל להזיז את ראשו, הוא נלקח לבית החולים, שם צילום הוכיח שהוא נפגע בחמש חוליות בצוואר. הרופא הבודק התפלא איך הוא נשאר בחיים.
טראוטמן המשיך לשחק בסיטי עוד שמונה שנים וצבר 545 משחקים. במשחק הפרידה שלו מהקבוצה, ב-,1964 מיין רואד היה מפוצץ כשהוא הוביל קבוצה משותפת של סיטי ויונייטד למשחק ראווה נגד נבחרת אנגליה.
לא רק האנגלים ראו בו סמל. גם הגרמנים ביקשו לאמץ אותו. בסוף שנות השישים הם מינו אותו לשליח במדינות ללא תשתית כדי לעזור לפתח את הענף. טראוטמן ביקר בתימן, ליבריה, טנזניה ופקיסטן. במשך שנים האנגלים שכחו מעברו והפכו אותו לאנגלי. גם הוא לא התכחש.
"נולדתי גרמני, אבל בלב אני בריטי," הוא אמר בראיונות. "אפילו בגרמניה קוראים לי 'האנגלי.' הרבה אנשים שואלים למה. זה בגלל החיבה, הידידות וההבנה שהיו כלפיי כשהגעתי. אני שמח שנשארתי."
שוער העבר הקים את 'קרן טראוטמן' שתפקידה עד היום לקרב בין אנגליה לגרמניה דרך המגרש. ואכן, לפני שש שנים המלכה אליזבת העניקה לו את אות מסדר הכבוד. כך הפך לגרמני הראשון שמחזיק במדליית צלב הברזל ובתואר הבריטי הנכסף.
לכן לא ברור למה טראוטמן, אליל ההמונים, החליט דווקא עכשיו, בביוגרפיה פולשנית, לחזור ולחטט בפצעים הישנים. בין היתר הוא מדבר בספר על בנו ג'ון שנהרג בתאונת דרכים חמישה חודשים אחרי גמר הגביע הבלתי נשכח. מספר איך אשתו מרגרט לא עמדה בטרגדיה והם נפרדו.
טראוטמן אפילו מגלה על בת שנולדה לו מחברתו הראשונה באנגליה ואיך עזב ולא הביט לאחור. "ממזרה של אסיר מלחמה," הוא אמר על אותו מקרה.
היום טראוטמן הקשיש מתגורר עם אשתו השלישית, מרליס, בבית צנוע על חוף הים ליד ולנסיה בספרד. הוא כמעט מנותק ממה שקורה בכדורגל העולמי. לעתים, כשיוצא, הוא רואה תקצירים ממשחקי מנצ'סטר סיטי. לא יותר מזה.
לכן לא ברור מה הוליך אותו לספר לחבר'ה. סיימון האטנסטון מה'גרדיאן' ניסה לפרש: "במידה מסוימת הוא ספוג בדם ובזוועות של השואה. יכול להיות שהוא לא היה מודע לגמרי למה שקרה שם, אבל הוא בטח לא יכול היה להתעלם. למה הוא שיתף פעולה עם הספר? להקל על המצפון, לספר את האמת, או שפשוט אין לו מה להחביא. זה לא משנה, זהו ספר מרתק, למרות שהוא גם די מייאש."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם