הלודאים: בדרך חזרה לליגת העל
שלושה פליטים של מכבי ת"א ובני יהודה, ניסן יחזקאל, אלירן דלל וטל מאיר, עושים חיל בבני לוד מהליגה הלאומית, שלא עוצרת בחודשים האחרונים. ועדיין, השלושה לא מפסיקים לרגע לחלום על קאמבק לליגת-העל, רצוי דרך קרית שלום
את המשחקים של אבא, שהיה ידוע יותר בכינויו "במבי", ראה טל (21) בקלטות וידאו, ואף שהוא משחק היום כפליימייקר, להבדיל מאביו הקשר האחורי, רבים רואים הרבה קווי דמיון ביניהם.
העונה טל מאיר משחק בבני לוד מהליגה הלאומית, אפילו שכאשר שיחק בקבוצות הצעירות של מכבי תל אביב ניבאו במחלקה שיגיע בקלות לבוגרים. בנערים א' של מכבי הוא כבש 23 שערים בעונה, בנוער 12 שערים, אבל סבלנות לא הייתה לו, והוא העדיף לעבור לבני יהודה - ומשם לבני לוד - כדי לצבור דקות משחק חשובות.
את העונה הנוכחית החל מאיר בלוד לצדו של חבר אחר ממכבי ת"א- אבירן דלל. לא בכל יום מצליח שחקן כדורגל לבלוט בשני העיתונים היומיים הגדולים, אך דלל, השוער של בני לוד, עושה זאת בדבקות מרשימה. במוספי הספורט של יום ראשון אפשר למצוא אותו קבוע במקום הראשון של טבלת המצטיינים של עונת המשחקים בליגה הלאומית. יציבות, זו המילה.
בעונה הנוכחית קבוצת הנוער של מכבי ת"א ממוקמת בצמרת הליגה, אבל מאמצע העשור הקודם, כשרן בן שמעון עוד היה המאמן, לא הביא הנוער של הצהובים את צלחת האליפות. באליפות האחרונה ההיא שיחקו בהרכב של בן שמעון יובל שפונגין, ליאור ג'אן, שרן ייני, אורי שטרית ותמיר כחלון. בשער עמדו לסירוגין גיא חיימוב ואבירן דלל.
כמה וכמה משחקני השדה של אותו מחזור הגיעו לקבוצה הבוגרת של מכבי, ואילו לדלל הראו את הדלת החוצה. עניינים עם ריח לא נעים הביאו את השוער המוכשר לחפש לעצמו בית חדש. אז דלל לקח את הכרטיס ממכבי, ועבר לבני לוד.
אחרי שנתיים
ההתחלה הייתה איומה. בסוף חודש דצמבר מצאה עצמה בני לוד, בניצוחו של המאמן סולימאן אזברגה, במקום האחרון, עם 11 נקודות בלבד ב-16 משחקים. המועדון שנשלט בלעדית על ידי היושב ראש אבו סובחי עמד בפני שוקת שבורה.
הפער מהמקום שנחלצים ממנו מירידה לליגה א' היה עשר נקודות, וכבר היו מי שהרימו ידיים. גם דלל ומאיר המוכשרים טבעו בבלגן ששרר במועדון הלודאי.
בניסיון נואש להציל את המצב פנה אבו סובחי למאמן הוותיק ערן קוליק, שאימן בתחילת העונה הקודמת בקבוצה וידוע במומחיותו להציל קבוצות במשבר בליגה השנייה. קוליק היה אז לאחר פרק לא קל בבני סכנין, שם פתח את העונה עם הרבה ציפיות, אבל מצא את עצמו בבית לאחר פחות מארבעה חודשי עבודה בדוחא.
הטלפונים הנרגשים של אבו סובחי לא שכנעו את קוליק לחזור לקווים, אך הוא המליץ ליושב ראש המודאג לקחת את עוזרו והאיש הכי נאמן לו בארבע השנים האחרונות - ניסן יחזקאל.
בלוד הכירו את יחזקאל היטב. כשקוליק אימן אותם בקדנציה הקודמת, יחזקאל היה האסיסטנט. אבו סובחי החליט להמר - ופגע בינגו. ב-13 המשחקים שאימן יחזקאל את בני לוד הוא הפך את פני הקבוצה עם שבעה ניצחונות, שש תוצאות תיקו ואפס הפסדים - מאזן שבתחילת העונה היה מציב את הקבוצה בעמדה מצוינת לעלות לליגת-העל.
יחזקאל (39) פספס קריירה של כדורגלן. בנערים א' של בני יהודה הוא היה הקפטן של הקבוצה שכיכבו בה האווירון אלון מזרחי, דוד אמסלם מאמן בית"ר, יוסי גורדנה ויוסי אלפיה. לכולם, מי יותר ומי פחות, הייתה קריירה עשירה במגרשים. יחזקאל נאלץ לפרוש בגיל צעיר בגלל פציעות קשות מדי.
ארבע פלטינות הושתלו בגופו, במקומות שונים ובהזדמנויות שונות. זה היה יותר מדי עבור הבחור הצעיר שתלה בכאב את הנעליים ופרש לכמה שנים מכר הדשא.
אבל לא לאורך זמן. בבית בשכונת התקווה אכלו ונשמו כדורגל, ויחזקאל, בן דודם של האחים ניצן וחזי שירזי, לא היה יכול להישאר כל כך הרבה זמן בחוץ. באמצע שנות התשעים הוא הוכשר בקורס מאמנים, ואחריו קיבל את הצ'אנס הראשון שלו בבית הספר לכדורגל של מכבי ת"א.
הסידור היה כפול: לעבוד עם הילדים של האגודה, ובמקביל – קיבל גם את תפקיד עוזר המאמן בקבוצת הנוער של מכבי מנשה שמעונוב, שחקן העבר של מכבי. אבי סטרול, רוני גפני, דודו אברהם שמככב ברמת השרון וגם מני לוי גדלו אצלו בידיים.
באטיות ובעקביות התקדם יחזקאל בין תפקידים שונים בקריית שלום, עד שהפך בעונת 2004/2005 לסקאוט ועוזר שני של המאמן הראשי ניר קלינגר.
מכבי הייתה אז בשיאה, אלופה גאה שחילקה את זמנה בין הליגה בארץ לצ'מפיונס ליג. יחזקאל היה אחראי למערך הריגול של קלינגר, פריק מוכר של שליטה. הוא הכין עבור מאמן מכבי דוחות על היריבות, למד כל פרט, ולא בחל גם בשיטות לא קונבנציונליות לאיסוף מידע.
אם היה צריך להביא חומר מאימון סגור של הפועל ת"ט בבלומפילד, היה אפשר לראות אותו על הגג של אחד ממבני התעשייה הצמודים לאצטדיון, מתצפת על הנעשה על כר הדשא. אפילו אצל בני הדודים בשכונת התקווה הוא ריגל בשביל מכבי, וזכה לנזיפה חיננית מהמנכ"ל משה דמאיו, שתפס אותו על חם.
שנה מאוחר יותר עזב קלינגר את מכבי, וגם יחזקאל החל לחפש את דרכו העצמאית. הוא חתם בהפועל אזור, אך פספס את העלייה מליגה ב' במחזור האחרון. לאחר מכן התחבר לקוליק ועבד כעוזרו, עד שקיבל לפני שלושה חודשים, בפעם הראשונה, הזדמנות להיות מאמן ראשי בקבוצה בליגה השנייה.
"היו כאלה שיעצו לי לא לקחת את בני לוד", סיפר יחזקאל השבוע. "מבחוץ, המצב שם היה נראה אולי לכמה אנשים קשה ובלתי אפשרי, אבל אני האמנתי שאפשר להצליח שם כי אני מכיר את המועדון הזה מצוין וגם ראיתי את הקבוצה חודש לפני שהגעתי. אני חשבתי שהם באמת סבלו ממזל רע. בסך הכול, להם לא היה מה להפסיד כשהביאו אותי - ולי היה רק מה להרוויח.
"ביקשתי מאבו סובחי מענק הישארות, אפילו שידעתי שזה הולך להיות קשה מאוד. הקבוצה הייתה במקום האחרון, מרחק עצום ממקום מבטחים, אבל הכול התחיל ללכת כל כך טוב. אפילו בגביע המדינה הודחנו רק בשלב שמינית הגמר על ידי מכבי פתח תקווה, אחרי שכבר הובלנו עליהם במחצית הראשונה ונתנו הצגה של כדורגל".
ארבעה חודשים לאחר מותו הטרגי של השוער האגדי של מכבי חיפה אבי רן בתאונה בכינרת ילדה רוזה דלל את בנה השלישי. זה היה בנובמבר 1987. רוזה ובעלה מאיר לקחו קשה את הסיפור, והחליטו לקרוא לבנם על שמו של השוער החיפאי. בדרך מופלאה הפך גם אבירן דלל לשוער.
אף שלדלל יש עוד הרבה לעבור מהבחינה המקצועית כדי שיתחילו להשוות בינו ובין השוער שעל שמו הוא נקרא, הוא מטפס למעלה בצעדים גדולים ובטוחים. כיום הוא כבר נחשב שוער לגיטימי בליגה הלאומית, אבל השאיפה שלו היא להגיע לאותו מעמד גם בליגת-העל.
"אני בטוח שאם תשאל את שפונגין, את שטרית או את שרן ייני ששיחקו איתי בנוער של מכבי ת"א, הם יגידו לך שגם אני הייתי ראוי להמשיך שם", מגלה דלל, "אבל קרו כל מיני דברים שבגללם מצאתי את עצמי בגיל 19 מחוץ למכבי.
"אם תלך לאחור, תראה שכבר הרבה מאוד שנים מכבי לא נותנת לשוערים צעירים להתבטא: אובארוב, שטראובר, קאלה, יבריץ', כולם שוערים עם ניסיון, ובמכבי העדיפו אותם תמיד משוערים שצמחו במחלקה".
כלומר ממך.
"אני יצאתי למסע של נדודים, והמטרה שלי היא לחזור למכבי מהדלת הראשית. אני אצבור עוד ועוד ניסיון, ובשביל זה ישנו משה מרכוס המכביסט, כמאמן שוערים צמוד פה בלוד. אני מרגיש שבכל יום אני משתפר יותר ויותר, ואין לי ספק שיום אחד אחזור למכבי. אני עוד לא בן 23, וזה גיל צעיר מאוד עבור שוער. היום שלי יגיע".
גם טל מאיר, שבעצמו כבר זוכה שיקראו לו "במבי", כמו לאביו, מאמין שיום יבוא והוא יחזור ללבוש את המדים הצהובים-כחולים של מכבי.
"שיחקו אתי בנוער שחקנים מוכשרים כמו ניסו קפילוטו, תמיר כחלון ודור מלול. הם נמצאים היום בבוגרים של מכבי, וגם אני מסוגל. זה לא בשמים. אני מפרגן להם מכל הלב. אני עדיין לא שם. לכל דבר יש הזמן שלו".
ניסן יחזקאל, המאמן של מאיר, עשה ביום שני האחרון "על האש" בשביל כל המשפחה. העיניים היו על הבשר, אבל הראש באצטדיון בהרצליה. מדי פעם העירה לו האישה שושי (שהיא האחות של "במבי" המקורי והדודה של טל מאיר), שהולכת אחריו כבר 14 שנה לכל מגרש, שהבשר תכף יישרף כי המחשבות שלו לא במנגל.
"אני בטוח שאצלנו לא ישנו לפני המשחק הזה, ואני משוכנע שגם אריאל שיימן לא ירדם", הוא מסביר. "אם נצליח לנצח את מכבי הרצליה ולהיות בפלייאוף המרכזי, זה כאילו זכינו באליפות. הלוואי שזה יקרה ויהיה אפשר כבר להתכונן לעונה הבאה".
איפה הפעם?
"העדיפות שלי תהיה כמובן לבני לוד, אבל המטרה היא לאמן בליגת-העל. זה לא חלום כזה גדול. מה, מישהו האמין לפני חמש שנים שאלישע לוי יגיע למכבי חיפה ויעשה אִתה דברים כאלה מדהימים? בכדורגל הכול אפשרי, ואני מאמין שגם התור שלי יגיע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם