חדד: הגוף צעק שצריך לעשות לזה סטופ
אחרי 12 שנים על המגרשים הטניסאי בן ה-31 תולה את המחבט ויורה אסים לכל עבר. הוא תוקף את האיגוד ("גרמו לי להרגיש כמו מצורע") ואת התקשורת ("יש כאן צרות עין"), מדבר על הקולגות ("סלע הוא החמצה ענקית") ועל עצמו ("אני טניסאי של טופ 100"). ראיון פרידה מכל הלב
דקות אחדות לפני כן הוא הפסיד, יחד עם הראל לוי, ברבע גמר טורניר הזוגות בצ'לנג'ר בסצ'ואן ומיד לאחר החבטה האחרונה במשחק, שהעניקה את הניצחון ליריבים, הוא טבע בים של רגשות. גם אם הייתה לו איזושהי תקווה להמשיך לשחק טניס, בתוך תוכו הוא ידע שזהו המשחק האחרון בקריירה הארוכה שלו.
ובכל זאת, למרות שכל הסובבים יודעים כבר זמן רב שחדד הוא טניסאי לשעבר, הודעה רשמית על פרישה הוא עדיין לא פירסם, אולי מתוך תקווה שמשהו יתהפך ברגע האחרון.
רק כעת, בראיון מיוחד ל-nrg מעריב, הוא נפרד לשלום מקריירה עשירה, שעל פי רוב נחשבת לאחת ההחמצות הגדולות שידע הטניס הישראלי.
האמת, זה לא שאין לו במה להתפאר. ב-12 שנותיו בסבב הוא רשם מספר נקודות ציון יפות, כשבין היתר ייצג בכבוד במשך 7 שנים את נבחרת הדייויס הישראלי, שותף בשנה שעברה למסע המדהים אל עבר חצי הגמר וזכה בפרס הוקרה מיוחד מה-ATP על שיתוף הפעולה הזכור בטורנרי ווימבלדון עם המוסלמי איסאם אל קראשי, שזיכה אותו לפירסום בכל העולם.
אך ביחס לפוטנציאל ולכישרון המולד שלו, אפשר להגיד שחדד לא מימש ולו חלקיק קטן ממה שהיה יכול להשיג. דירוג השיא שלו בקריירה, מקום 187 בעולם, אומר הכל.
"החלטתי לתת צ'אנס לקריירת הזוגות שלי ביחד עם הראל לוי, אבל התוצאות לא היו כפי שציפינו וגם התחלתי לסבול מפציעה באגן", מספר חדד על ההחלטה הקשה לסיים את הקריירה.
"הכאבים כבר היו בלתי נסבלים. לא נהניתי מהטניס והייתי כל היום על משככים. חוץ מזה גם יש לי אישה וילדה לפרנס ובגיל 31 זה כבר לא התאים להסתובב בעולם בטורנירים קטנים. הגעתי למצב שהגוף שלי אמר לי, או יותר נכון צעק לי, 'אתה חייב לשים לזה סטופ'. הבנתי שהגיע הזמן שלי לפרוש".
"אם אני צריך לסכם במילה אחת את הקריירה שלי זו תהיה המילה 'החמצה'. אפילו החמצה ענקית. הדירוגים שהגעתי אליהם הם לא ריאלים למה שהייתי מסוגל. אני טניסאי של טופ-100 לפחות, ויש הרבה דברים שמנעו ממני להגיע שם, חלקם באשמתי וחלקם שלא באשמתי".
תסביר.
"70 אחוז זה לא באשמתי. עברתי שלושה ניתוחים בחיים שלי, 2 קשים מאד בפרק כף היד. כל מי שמשחק טניס יודע כמה קשה לתפקד עם בעיות בפרק כף היד. זה המנוע של הטניס. מגיל 10 תמיד הייתי מכה חזק בכדור, ואני חושב שאני בין השחקנים שמכים הכי חזק בכדור בעולם, אבל אף פעם לא באמת הייתה לי הזדמנות להראות את זה.
"אף פעם לא היה לי בקריירה פרק זמן של יותר מחצי שנה רצופה ללא פציעות, שיכולתי
"מישהו יכול להגיד על רפאל נאדאל שהוא לא מתנהל כמו שצריך? עובדה, אפילו הוא סובל מפציעות בתדירות גבוהה. ככה גם טומי האס, שנחשב לאחד השחקנים המוכשרים שהסבב ידע, אבל אין לו מזל".
אז מה כן באשמתך? הקטע של המשקל?
"תשמע. קשה להגיד עלי שלא שמרתי על אורח חיים מקצועני, כי תמיד הייתי הולך לישון מוקדם ומתעורר מוקדם. היה לי אורח חיים מאד ספורטיבי, לעולם לא יצאתי למסיבות. שנאתי את זה. אבל באמת בקטע של התזונה לא שמרתי כמו שצריך. זה באמת נושא שאני מצטער עליו. אבל עובדה שבהרבה שלבים בקריירה שלי כן שמרתי על משקל, בייחוד בשיא שלי.
"זה היה כשהתאמנתי באוסטריה באקדמיה של גונטר ברזניק, מי שאימן גם את עמוס מנסדורף ודודי סלע. התאמנתי שם בצורה שלא התאמנתי בחיים שלי, ושם גם עשיתי את התוצאות הטובות שלי בסבב- סיבוב שני ברולאן גארוס, וזכייה בצ'לנג'ר בוויטנאם. אז גם הגעתי לדירוג השיא שלי, 187 בעולם, ושקלתי רק 86 קילו".
למה לא המשכת שם?
"בדיעבד זאת הייתה אחת ההחמצות הגדולות בקריירה שלי. קיבלתי הצעה טובה מהמרכז לטניס בישראל, שגם הבטיחו לי את שלמה גליקשטיין כמאמן צמוד, ולא יכולתי לסרב לזה".
הציבור הישראלי, שלמד לאמץ אל חיכו את הספורט הלבן רק בשנים האחרונות בעקבות ההצלחות של הנבחרות הלאומיות ושל שחר פאר, לא היה כל-כך מעורה בעניינים בתקופת השיא של חדד, לפני 9-10 שנים.
ההיכרות המחודשת של הקהל הישראלי עם חדד הייתה כאשר הוא זומן במפתיע למפגש הדייויס נגד שבדיה כדי להשתתף במשחק הזוגות יחד עם אנדי רם. אבל מאחורי הקלעים, למרות ההעפלה לחצי הגמר, החוויה הזאת, שהגיעה לקראת סוף הקריירה, לא הייתה נעימה כמו שנהוג לחשוב וכללה השפלה גדולה אותה לא חלק עם אף אחד עד עצם היום הזה.
"מה שקרה שם רק גרם לי להבין עוד יותר למה הכול רקוב כאן ואיזה מדינת ספורט מפגרת אנחנו. תמיד הייתי שם בשביל נבחרת הדייויס כשהיו זקוקים לי ולמרות שזה היה ממש לא קל בשבילי להגיע משום מקום היישר אל אור הזרקורים ולהיכנס לנעליים הגדולות של יוני ארליך, עם כל הלחץ של משחק הזוגות החשוב כשכל המדינה צופה בי ובוחנת אותי ב-7 עיניים, התייצבתי בלי לחשוב פעמיים.
"תאמין לי שהיו צריכים אותי. טניסאים אחרים היו עושים במכנסיים, אבל אני לא פחדתי מזה. ידעתי שאני צריך לשחק את הטניס הכי טוב שלי ולמרות שאני ואנדי הפסדנו במשחק בצורה צמודה, גם שיחקתי טניס טוב. אתה יודע כמה קשה זה לנחות פתאום מהשגרה שהייתי בה, של לשחק בעיקר בטורנירים קטנים שאף אחד לא רואה אותך, אל הבמה הזאת של בית עליו בגביע דייויס?
"אבל שיחקתי טוב. הרבה אמרו לי שהייתי השחקן הכי טוב על המגרש. אבל למחרת אני קם ומגלה שבעיתונים התעלמו לחלוטין מהמשחק שלי ובמקום לכתוב דברים עניינים, בחרו דווקא לצחוק וללעוג לי על המשקל שלי. זה היה משפיל ומעליב.
"מה, אני לא שחקן נבחרת? לא ייצגתי בכבוד את המדינה? אבל קשה לי להגיד שזה הפתיע אותי. יש כאן צרות עין שאין בשום מקום אחר".
הביקורת של חדד לא מתייחסת רק לתקשורת, אלא גם לאיגוד. "מה שקרה עם האיגוד במהלך ההופעות שלי בדייויס זה פשוט בושה וחרפה. אפילו לטרנינג של הנבחרת, זה שאנחנו צריכים להסתובב איתו בכל האירועים הרשמיים, לא דאגו לי. הייתי צריך להשאיל מהפיזיותרפיסט, כדי שיהיה לי עם מה להסתובב, אבל בסוף המפגש עוד ביקשו ממני להחזיר אותו.
"אבל זה עוד פחות מרתיח. מה שהיה מול רוסיה היה הרבה יותר גרוע. הגעתי כדי להתאמן עם החברים שלי בנוקיה לקראת המפגש נגד רוסיה, אבל הייתי צריך לממן בעצמי את כרטיס הטיסה לישראל. בארוחה הרשמית, בגלל שלא הייתה לי חליפה, הסתובבתי יחד עם הטניסאים על אזרחי. לכולם יש חליפות של הנבחרת בשולחן ורק אני על אזרחי. אתה יודע כמה אנשם שאלו אותי איפה הטרנינג שלך? לא היה לי מה לענות.
"הרגשתי מושפל ומצורע. כנראה שבשביל להקפיץ אותי בשביל הנבחרת אני מספיק טוב, אבל עדיין לא רואים בי חלק ממנה. אפילו את הדבר הבסיסי ביותר, לדאוג לטרנינג בשביל שחקן נבחרת, לא הצליחו למלא.
"מה שהכי מצחיק הוא שזה אפילו לא היה הקטע הכי משפיל. היית מאמין אם אני אספר לך שהייתי צריך לשלם חניה על כל הימים שהגעתי עם האוטו לנוקיה. אתה מבין? שחקן נבחרת, שמסתובב עם תג ועושה כל מה שהשחקנים האחרים עושים, צריך לנדוד בין החניונים בת"א ולשלם מכספו.
"תאמין לי שהכסף זה לא מה שמפריע לי. אני אחיה עם ה-30 שקלים האלו, אבל זאת הרגשה מגעילה ומזופטת. ההתייחסות כאן לספורטאים היא נוראית, הן מצד הממסד והן מצד התקשורת. וזה לא פייר כלפינו הספורטאים. אנחנו עובדים כ"כ קשה, נלחמים עם פציעות, עם לחץ וכמעט לא מקבלים כבוד.
"להיות ספורטאי מקצוען זה קשה, ועובדה שאין לנו הרבה כאלה. המנהלים כאן מרגישים שהכח נמצא אצלם, אבל הם לא מבינים שהם חייבים לנשק לנו את הרגליים ולהגיד לנו תודה שבזכותנו יש להם עבודה. הרי ספורטאי אי אפשר ללכת ולקנות במכולת, זו עבודה של שנים.
"לעומת זאת, כל מנהל בכל תפקיד אפשר למצוא מאות. התקשורת בישראל היא הגרועה ביותר בעולם, ואני אומר את זה מידיעה. בחיים לא ראיתי מקום בו הקיצוניות בין אופוריה לדיפרסיה היא כל-כך גדולה. יום אחד התקשורת מחליטה שאתה מלך העולם, ויום למחרת אתה כלום ושום דבר. אתה הופך לשק חבטות"
ומה הלאה? תתפלאו, אבל לחדד כבר יש תוכנית ברורה לגבי עתידו והוא רוצה לתרום מהידע שצבר גם לדור העתיד. בתקופה הקרובה הוא יאמן את חברו הקרוב הראל לוי ויטוס עימו לצמד הטורנירים הקרובים באתונה וברודוס, כאשר בשלב מאוחר יותר הוא עשוי להתלוות גם לטניסאי הזוגות אנדי רם.
במקביל, הוא קיבל הצעה מההתאחדות ההונגרית, מקום מגוריו, להצטרף לצוות האימון של הטניסאית המקומית המצויינת אגנס שבאי, המדורגת כיום במקום ה-35 בעולם. הוא צפוי לעבוד איתה מספר חודשים בשנה וגם ילווה אותה בטורנירים בחו"ל.
מדובר בתפקידים מכובדים מאד עבור טניסאי שרק פרש ולא רכש יותר מדי ניסיון באימון, אך חדד מסביר: "אני משוכנע שאני אהיה מאמן הרבה יותר טוב משהייתי שחקן. יש לי הרבה מה לתת מעצמי ואני מאמין שהקריירה העשירה שהייתה לי תרמה לי הרבה מאד בתור מאמן".
עם זאת, למרות התפקידים המכובדים, עדיין יש משהו שמאד מציק לחדד. "כל מי שצריך לדעת שפרשתי יודע, אבל עדיין מהגופים שמנהלים את הטניס בישראל לא קיבלתי הצעה עד עצם היום הזה.
"רודפים אחרי בכל העולם, בארה"ב, בהולנד ובמדינות אחרות באירופה בגלל שב-12 שנותיו בסבב יצרתי לעצמי שם טוב וקשרתי קשרים, אבל מישראל עדיין אף אחד לא פנה אלי. זה מאד מעליב שבכל העולם מעריכים אותי ומכבדים אותי, ובישראל שמים עלי קצוץ.
"זה מעליב במיוחד לאור העובדה שבכל זאת עשיתי דבר או שניים למען המדינה וייצגתי אותה בכבוד. אבל כנראה שמפחדים ממני כאן כי יודעים שאני חזק. יש מקומות שפוחדים להעסיק אנשים חזקים. אני לא דואג לעתיד שלי, תהיה לי עבודה, כי מסתבר שיש מפסיק מקומות שמעריכים אותי.
"עכשיו הזמינו אותי לארה"ב לחודשיים לעבוד עם ילדים. זה היה ממש מרגש לראות את היחס והכבוד שקיבלתי שם. לא בגלל שאני אמיר חדד, אלא בגלל שיש מקומות שמכבדים אנשי מקצוע ומרגישים את זה מהרגע הראשון שמגיעים לשם.
"החלום שלי תמיד היה לעבוד עם דור העתיד בישראל ולתרום מהידע שלי בבית שלי, במדינה שלי. אני בטוח במאה אחוז שאני מסוגל לעשות שינוי והמטרה שלי היא להוציא שחקן טופ-100 ישראלי. להוציא שחקן כזה מחו"ל זה יהיה נחמד מאד, אבל זה לא מה שיעשה אותי שמח. חבל שלא רוצים להשתמש בי כאן, אבל ההפסד כולו של ישראל".
הדברים האלו מביאים אותנו לדבר על דור ההמשך בטניס הישראלי, כשגם לגביו חדד רואה שחורות. "מה שקורה כאן זה חבל מאד" הוא אומר. "יש כאן כשרונות, יש מאמנים ישראלים שלא נופלים משום מקום אחר בעולם וגם יש כסף כשרוצים.
"המלחמות בין האיגוד למרכז, והעובדה שמוקדי הכח והשליטה מתחלקים בין כמה מוקדים במקום לרכז את הידע והמשאבים, כפי שקרה בעבר עם פנימיית המחוננים בווינגייט שהוציאה את הדור שלנו, הכול הולך לאיבוד.
"מה יש לנו כאן? בקושי כמה פיוצ'רים, וצ'לנג'ר אחד, שגם הוא לא יחזיק מעמד בקצב הזה יותר מדי זמן. תחרויות זה הבסיס לטניס ובמישור הזה אנחנו לא נופלים רק מהמעצמות כמו ארה"ב וספרד, אפילו ממדינות הרבה פחות מתפתחות מאיתנו כמו קפריסין ורומניה, מהן אנחנו רחוקים שנות אור.
"הגענו בשנה שעברה לחצי גמר גביע דייויס, שזה דבר בלתי נתפס, ואנחנו שנה שלישית ברציפות בבית עליון. זה באמת משהו מדהים לספורט הישראלי ובאף ענף לא היה כזה הישג בהיסטוריה. אבל מה יצא מזה? האם זה תרם במאומה לטניס הישראלי או לספורט הישראלי בכלל? ממש לא.
"שום דבר בהתנהלות לא השתנה. יש לנו גם טניסאים מצויינים. הראל לוי הוא האור בחשכה אצלנו, השחקן הכי מקצוען שהיה בישראל. הוא תמיד ידע מה הוא עושה ובגלל זה גם בגיל 31 הוא עדיין ברמות הגבוהות.
"מנגד דודי זאת החמצה ענקית. יש לו טניס של טופ-20 לפחות, אבל בגלל שאין לידו אנשי מקצוע טובים מספיק הוא מדורג רק 70 בעולם. אני לא אומר חס וחלילה ש-70 בעולם זה דבר רע, כי זה דירוג מדהים בכל קנה מידה, אבל זה אפילו לא חלקיק מהיכולת שלו".
אולי זה בגלל שלישראלים קשה למצוא ספונסר ברמות האלה?
"זה גם נכון וזה חבל. אני יודע על בשרי כמה קשה להחזיק את עצמך. למזלי היה לי חבר טוב בשם דודו ברון, שעזר לי לאורך כל הקריירה ואני חייב לו המון, כמו גם למאיר יצחק מהמזנון ברמה"ש, שעוזר מעל ומעבר לכל הטניסאים.
"אבל בלי ספונסר רציני קשה לעמוד בדרישות הטובעניות בענף כזה. את התודה הכי חשובה אני חייב למאמן שגידל אותי, רונן מורלי, שבלעדיו הייתי שחקן ובן אדם פחות טוב. כמובן שגם למשפחה שלי שתמכה בי וליוותה אותי לאורך כל הדרך".
יו"ר איגוד הטניס מיכאל קליין אמר בתגובה לראיון כי "איגוד הטניס מעריך ומוקיר את אמיר חדד על התרומה הכבירה שלו לטניס הישראלי ועל כך שעמד לרשות הנבחרת בכל עת"
לגבי טענותיו של חדד על העובדה כי באיגוד לא פנו אליו במטרה להצטרף לצוות המקצועי, אמר קליין: "איגוד הטניס אינו מחזיק כעת במאמנים ולכן, נכון לעכשיו, אין לנו איך לשלב אותו במסגרת המקצועית.
קליין הגיב גם לטענות של חדד על יחס לא שווה במפגשים מול שבדיה ורוסיה: "הוצאנו כמות מראש של מכנסיי טרנינג, שעמדה לרשות הצוות והשחקנים. מה שהיה שם זה סידור פנימי שמתבצע בינם לבין עצמם. לאיגוד אין נגיעה לכך".
לגבי כרטיס הטיסה שנאלץ חדד לשלם כדי להגיע ארצה וכרטיסי החנייה הוסיף יו"ר האיגוד: "זה נכון שהוא שילם מכספו על כרטיס הטיסה וזאת מכיוון שהוא מתגורר בחו"ל, בניגוד לשאר השחקנים, אך הוא הוזמן למפגש וקיבל את אותם התנאים שקיבלו שאר השחקנים. גם אני שילמתי על חנייה ולפי מה שידוע לי גם כל השחקנים האחרים מכיוון שלא היה לנו הסדר חנייה עם היכל נוקיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם