מחנה אלונה: על פרישת הטייקונים מהכדורגל
אלונה ברקת לא לבד: בעלת הבית המתפטרת של הפועל ב"ש מצטרפת לשורה ארוכה ומכובדת של אנשי עסקים שנבעטו מהמגרש. ארקדי גאידמק, גומא אגיאר, דניאל יאמר ולוני הרציקוביץ' הבינו בדרך הקשה שכדורגל לא משחקים הרבה יותר מתשעים דקות
אחריו הגיע תורה של אשת העסקים אלונה ברקת, גיסתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, שהודיעה אתמול כי בסוף העונה הנוכחית היא עוזבת את הפועל ב"ש, בעקבות האלימות שהופנתה כלפי מאמן הקבוצה, גיא עזורי, אלימות שהביאה להתפטרותו שלשום בבוקר.
מדובר ברעידת אדמה של ממש. על אף שיש שוני מהותי בין דניאל יאמר (איש עסקים שהתייחס אל נתניה כפוטנציאל עסקי, וקרא לקבוצה "ענק רדום") לבין אלונה ברקת (שהתייחסה להפועל ב"ש כאל פרויקט תרומה לקהילה), הרי שמכבי נתניה והפועל ב"ש הן ממועדוני הביניים בכדורגל הישראלי, מועדונים שאפשר למנות בהם גם את הפועל פ"ת והפועל חיפה, ואשר פוטנציאל הקהל וההישגים נופל במדרגה אחת מארבע המועדונים הגדולים (מכבי חיפה, בית"ר ירושלים, מכבי והפועל ת"א), אבל מספיק כדי לקרוא לעתים תגר על ההגמוניה.
צריך להוסיף לזה את עזיבתו של גומא אגיאר בגלל בעיות אישיות את בית"ר ירושלים לאחר שכבר סומן כמחליף לארקדי גאידמק, שנטש לרוסיה; את עזיבת רונן אלעד את הפועל פ"ת; את עזיבתו הצפויה של ירון קוריס את הפועל ר"ג; ולמעשה גם את עזיבת קבוצת "כתר" בראשות סמי סגול את הפועל ת"א לפני שנה וחצי. עושה רושם כי הבעלות הפרטית על קבוצות הכדורגל מגיעה לקו פרשת המים למול מה שנראה כמו עליית השפעת האוהדים על הניהול בקבוצה עד לרמה של מי קובע למי.
הפרסומאי משה תאומים היה הרוח החיה מאחרי קבוצת "כתר" בהפועל ת"א שהעבירה את הבעלות לאיש העסקים ואוהד הקבוצה, מוני הראל, שלפני כן קיבל את זכויות שניהול לפרק זמן קצוב.
לדברי תאומים, "יש רגע מסוים שאתה מגיע למקום שאתה חושב שצריך להעביר הלאה. ההחלטה הייתה שלי. לא חשבתי שצריך להשאיר את העול הזה לדור הבא. אני מניח שהבעיה המרכזית בסופו של דבר היא כסף. הכדורגל שואב סכומים אדירים וקשה להסביר לאוהדים שיש גבול לכסף ששמים. גם אתה נשאב".
"נכשלתי בניהול כי הלכתי שבי אחרי לבי ולקחתי את סמי סגול לטריפ מאוד מסובך שכלל הוצאה גדולה הרבה יותר. קשה לנהל מועדון רק עם הלב.
רואה החשבון יאיר רבינוביץ,' שהיה בשעתו נציב מס הכנסה ובמשך שנים כיהן כיו"ר הרשות לבקרת התקציבים, טוען כי מדובר בהרפתקנות לשמה: "הכדורגל הישראלי גדול מדי על המשק הישראלי מבחינה תקציבית. קבוצות הכדורגל בליגת העל, בהגדרה, אינן מאוזנות, וסך הכסף שהציבור מוכן לשלם עבור הצפייה בכדורגל נמוך מעלות הפעלת קבוצות הכדורגל".
"הפער הזה ממומן על ידי בעלי הון שמוכנים לתרום לקהילה בדרך של קבלת בעלות על קבוצות כדורגל. הסכומים שבהם מדובר גבוהים מאוד ונאמדים ב-100 מיליון שקל לשנה מסך התקציב של כ-400 מיליון שקל לכל קבוצות ליגת העל."
לדברי רבינוביץ,' "ההוצאה בכדורגל גבוהה בשליש ממה שהציבור מוכן לשלם. מי שנכנס לכדורגל אינו מבין ביום הכניסה לאן נכנס, וכשהם בפנים זו כמו מלכודת עכברים. אי אפשר לצאת בגלל הלחץ הציבורי, מאוהדים ותקשורת, וכל שאר הגורמים יוצרים לבעל ההון מחויבות שהוא אינו יודע איך להתפטר ממנה."
ברקת ויאמר עוזבים את הקבוצות שלהם בעיקר בגלל לחץ ציבורי לא קונבנציונלי. חזי מגן, שמסיים את השנה השביעית בבעלות על בני יהודה, קבוצת פרבר תל אביבית, עם עתודות קהל כמו לקבוצות הביניים אבל עם בעיות תדמית קשות, הצליח לתמרן בשתי סוגיות קשות מול הקהל: הראשונה, שילובו של שחקן ערבי בקבוצה; והשנייה, העברתם של משחקי הבית משכונת התקווה המחממת לאצטדיון בלומפילד המנוכר אבל מודרני.
"עברתי סוג של התנגדות, אבל לא אלימה. אפילו הפגנה, אבל אף פעם לא חווינו סוג של אלימות כלפי אף אחד מאיתנו, גם כשלפני שלוש שנים, היינו במצב רע. עודדו אותנו בכל רגע. אין ספק שהאוהדים בקבוצות אחרות, בהתנהגותם, יורים לעצמם ברגל. זו זכותם לדרוש הישגים. כל עוד זה לא אלים, זה לגיטימי. שייקחו בחשבון שבכל מצב אחר יכול להיות שהם יפסידו את בעל הבית," הוא מספר.
אולי זה סוג הניהול המאוד-סולידי של מגן, ברקת או איזי שרצקי בקריית שמונה, גם אם סוג הניהול הזה גובה פיטורי מאמנים בגלל לחץ של קהל ותקשורת, אבל גם מגן יודע שזה לא מצב נורמלי: "רק משוגעים ייגעו בזה. גם משוגעים סתם וגם משוגעים לדבר. אולי יש בזה קסם מבחוץ, אבל בשנה השלישית והרביעית רואים כבר שזה נטל, גם נפשי וגם רוחני".
"אני רק שנה שביעית בקבוצה ואני הרביעי בוותק מבין הבעלים בליגת העל, שתבין כמה זה קשה. מכבי ת"א החליפה שלוש ידיים, הפועל החליפה שלוש ידיים, בית"ר ירושלים שלוש ידיים ואלה נחשבות לגדולות."
גם חיים ברעם, סוג של אידיאולוג, אדם עם אהבה אדירה לכדורגל, הודה אתמול כי יש הבדל מהותי בגישה לעניין בין יאמר לברקת, הבדל של מוחצנות, מטרות, וסטייל. "החשיבה שלי נגזרת מהאידיאולוגיה שלי,"אומר ברעם, " אני שולל בעלות פרטית על כל דבר, אבל זה לא אומר שאתייחס באיבה מראש לאדם שיש לו רצון אדיר לתרום לקהילה. אצל אלונה זה היה ניסיון. היא לא הייתה בנויה לספוג את מה שהפנו כלפיה וכלפי המאמנים שהביאה."
"יש לי רגש מיוחד להפועל ב"ש גם בגלל שהיא לקחה את האליפויות עם תוצרת בית והיו לה יסודות קהילתיים," מוסיף ברעם. "מאמנים פוחדים לבוא ולאמן שם. האוהדים שם צריכים לעשות סדר. כי אם לא יעשו סדר מבפנים אף אחד לא יוכל להשליט אותו מבחוץ. לא יודע מתי ימצאו עוד אדם שיסכים לתרום לא רק מהזמן ולא רק כסף, אלא יצירתיות וחשיבה."
ברעם גם עושה אבחנה ברורה בין בעלות במקומות שבהם קבוצת כדורגל היא צעצוע לבין מקומות שנראה כי הכדורגל בהם הוא הדבר היחיד, אולי גם כדי להסביר מה עושה אדם כמו איזי שרצקי בקריית שמונה: "יש לי הסתייגות מכל הקשר בין כדורגל לקהילה. לב"ש בזמנים בינוניים באים בין 2,000 ל-4,000 צופים".
"הכדורגל שם הוא יותר אופיום שמסיט אנשים מהבעיות האמיתיות בעיר. יש שם מחשבה שטחית שאומרת, שאם יעשו קבוצת כדורגל טובה אז יפתרו את בעיות הקהילה. כדורגל יכול למלא אולי חמישה אחוזים מצורכי הקהילה. ההוויה מע־ צבת את ההכרה, ולא להפך."
לדבריו, "זה אומר שהמציאות הסוציו-אקונומית יוצרת את התודעה של התושבים. כדי לעשות שינוי בתודעה של ב"ש צריך לעשות שינויים מרחיקי לכת בעיר. אוהדי הכדורגל זקוקים למשחק כי זה משמש את עולם הפנטזיות שלהם. הם תמיד מקווים שהכדורגל יביא להם נסים שהעולם האמיתי לא מספק להם. לכדורגל הישראלי יש בקושי בסיס כלכלי. אני לפעמים לא מבין איך העסק הזה מתקיים."
ברעם מעריך כי "יהיו קשיים גדולים, בעיקר בנתניה ובאר שבע. לא אתפלא לראות את הקבוצות האלה משחקות בליגה מאוד נמוכה. אני לא רואה את הקהילה במקומות האלה תומכת בקבוצה. כשהקבוצה נחלשת, אנשים גם מתפזרים. אם הבסיס הקהילתי מתערער, הדבר הולך ונהיה יותר קשה. בלי התמיכה הזו יהיה קשה לקבוצות לשרוד. בית"ר ירושלים, למשל, נוטה לאבד בזמנים קשים את האוהדים שמחוץ לירושלים, שהם אוהדי ההצלחות, וזה מסוכן עבורה."
העובדה כי האוהדים "גירשו" את המאמן יצחק שום מבית"ר ירושלים, ואלה של ב"ש את גיא עזורי ואלה של נתניה את הבעלים יאמר, יחד עם הצלחת קבוצות האוהדים בליגות הנמוכות, יוצרת את התחושה כי הבשילה הדרך למודל ניהולי חדש בכדורגל הישראלי, קבוצות בשליטה של אוהדים, אולי בדגם של ברצלונה של בחירת בוס, אולי בדגם הגרמני שמאפשר לאוהדים שליטה בקבוצה.
תאומים סבור כי "הכדורגל יותר חזק מכל בעלים כאלה או אחרים. הוא גם יותר חזק משחקנים. האוהדים הם הדבר העיקרי. הכדורגל הוא כמו דת ודת יכולה להעתיק את בית הכנסת, להחליף את החזן ואת הרב, אפילו את התפילות, אבל היא לא יכולה להתקיים ללא מאמינים. הם לב הדת הזו והם תמיד יהיו החשובים ביותר. אם המאמינים יחשבו שג'יהאד יגרום להתאבדות של כולם, הדת הזו תכלה מהעולם."
לדבריו, "הפועל ת"א זה מועדון עם אוהדים נפלאים, שגם כשהם מתחו ביקורת, הם היו בגבולות משחק שראוי שלכדורגל יתקיים בו. גם כשהפגינו מול הבית שלי זה לא חרג מהגבולות הראויים. בסוף אוהדים ילמדו שבמקומות שמשמידים מועדון הם ישלמו מחיר מאוד כבד. לאוהדים יש זכות להתערב בחיי המועדון, אלב אם הם מורידים את המאמן מהכביש עם המכונית. הם הורידו את המועדון כולו מהכביש.
"המודלים הרומנטיים של הפועל קטמון, הפועל אוסישקין וקביליו יפו," ממשיך תאומים, "אלה המודלים הכי רומנטיים בכדורגל ולכן הם זוכים להכי הרבה אהדה. הם מודלים שאני פשוט מאוהב בהם, כי הם משקפים בעיניי את כל היפה והטוב שיכול להיות".
"לצערי, זה יכול להצליח רק בליגות נמוכות. מודל כמו ברצלונה יכול לעבוד רק בהפועל ת"א או מכבי ת"א, או מכבי חיפה שיש להם בסיס רחב ויש שם אוהדים שיכולים להוביל כלכלית את המערכת כלכלית. לא בטוח שזה יכול להתקיים גם במועדוני כדורגל אחרים."
מגן אומר כי "מישהו צריך לשלם בשביל כל האופרה הזו. אם האוהדים ירימו את המטלה הכספית זה יהיה הדבר הטוב ביותר, כרגע אני לא רואה איך זה יתבצע. מישהו צריך לשלם, עם כל הכבוד לאוהדים."
ואילו יאיר רבינוביץ' סבור כי "אוהדים בהגדרה באים לקחת ולא מוכנים לתת. הניסיונות כשלו בכל המקרים. הקהל הישראלי בא לקחת, ואם הוא יכול להימנע מלשלם כרטיס, הוא יימנע. אני לא רואה קבוצות אוהדים כגורם שיכול להשפיע בעתיד הנראה לעין. בעלי הון שיבואו וישקיעו - זה קרה ועוד יקרה. לא ניתן לזה סוף פסוק".
"הפתרון הדרמטי זה הקטנת ההוצאות. היינו במהלך הזה במשך שנים ואז בא ארקדי והפך את המגמה. ביום שהוא בא אמרתי שזה אסון לכדורגל. גאידמק היה מסמר שנתקע בארון הכדורגל ולצאת מזה ייקח הרבה זמן."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם