שווים תגובה: תמיר האס על צביעות הגולשים בעניין שחר פאר
"כל הכבוד שחר" , "היא משלנו", "שחר את מדהימה". תמיר האס יוצא נגד הטוקבקיסטים שנזכרים להיות נחמדים לשחר פאר רק כשהיא טובה

רגע! שכחתם הכל? את ההפסדים? את התקופה הקשה? את הרגעים שלא הייתם מרוצים משחר?. אזכיר לכם: "פאר של עליבות" "צריכה לפרוש", "לא תגיע בחיים לעשירייה הראשונה". זה מה שאמרתם בזמנו. ופתאום, ניצחון קטן, זה מה שמרצה אתכם? אתם עלובים.
אסביר לכם משהו על חייו של טניסאי. שחקן טניס מתחיל את חייו כמקצוען בגיל 7 בערך, סדר יום ממוצע כולל 6 שעות אימונים במסגרתם עובדים על טכניקה, מתרגלים שיטות אימון שונות, מנתחים משחקים, עושים אימוני כושר, אימונים פרטיים, יוצאים לריצה, נפגשים עם תזונאים ועוד.
במקביל ההשקעה הכספית היא עצומה, יותר מ-50 אלף שקל על גידי מחבט, נעליים, בגדים, תשלום למאמני טניס וכושר, נסיעות לחו"ל מגיל צעיר, וכמובן רופאים. כמובן, שעל חיי חברה אין מה לדבר, כי אין זמן או סבלנות אחרי כל כך הרבה אימונים ותחרויות בכל מיני חורים בעולם.
הגולשים, כצופים מהצד, שופטים את שחקני הטניס כשהם מפסידים במשחקים. יש אפילו כמה בורים שמשווים את התחום לסוגים אחרים של ספורט, בזמן שטניס הוא ספורט יחידני לעומת כדורגל, שם השחקנים זוכים לתמיכת חבריהם.
במיוחד מתחדדות הביקורות, במידה ושחקן טניס הפסיד למדורג פחות טוב ממנו. אז בואו אחדש לכם, יותר קשה לשחק נגד שחקן חלש ממך, ולו בגלל הידיעה שהוא פחות טוב. נטל ההוכחה נמצא עליך. לכן, כל ניצחון קטן הוא ניצחון גדול.
טניס הוא ספורט בוגדני, בהגיעך לגיל 30 אתה כבר נחשב זקן ופצוע, כאשררק דבר אחד אתה יודע לעשות, לשחק טניס. על לימודים ומקצוע אחר כמובן שאין על מה לדבר, ומאחר שרוב השחקנים בארץ שמנסים את מזלם אינם מצליחים, פציעה בגיל צעיר מצילה
במקרה שלי, התגברתי על גידול בראש, שיתוק בפנים, פריצת דיסק, ובסוף פרשתי בגלל דלקת מציקה בכתף.
אני זוכר את שחר עוד כשהייתה בגובה של המחבט, הגיעה כל יום ממכבים למרכז, התאמנה כמו חיה, ולא עשתה חשבון לאף אחד גם כששולבה בקבוצה של ה"גדולים". תעריכו אותה בכל עת, גם בתקופות היפות, וגם בקשות, תעריכו את המאמץ והעשייה. ואנא מכם. הפסיקו לחשב לה כמה היא מרוויחה, אני בטוח שיש לה רואה חשבון טוב.
תמיר האס הוא יועץ תקשורת, בעל מדור "תורת היחצות" ב-nrg ברנז'ה ולשעבר מדורג חמישי בארץ לנוער בטניס