ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

כתבת צבע: יש קבוצות בהן אדום וצהוב הולכים יחד

בהפועל שונאים צהוב, במכבי מתעבים את האדום, אבל ישנן כמה קבוצות ששילוב הצבעים הזה חי אצלן בהרמוניה. באשדוד רבים על צבע הגרביים, בגלאטסראיי משחקים עם הצבעים האלו יותר ממאה שנה, בלאנס הצרפתית האדום מסמל דם והצהוב זהב, ובארסנל יש להם צבע למשחקי הבית וצבע שונה לחוץ. יומן מסע למחוזות מופלאים

חוויית הכדורגל הישראלי הראשונה שלי הייתה בגיל 12, איפשהו באמצע שנות התשעים, והיא התרחשה כשבועיים בלבד לאחר שובה של משפחתי משליחות בלונדון האפרורית. חבר ילדותי אורי ואביו שמעון לקחו אותי לבלומפילד להצגה הכפולה הראשונה בחיי. המנה הראשונה הייתה דרבי תל-אביבי "קטן", שהפגיש את הצהובים של מכבי עם הזהובים משכונת התקווה.

במנה העיקרית התמודדו הפועל ת"א ומכבי חיפה. כבר כשעלה אבי נמני על הדשא לחימום קמו אורי ואביו-חמושים צעיפים אדומים - וסיננו לעברו קללות עסיסיות וגדושות איבה. "אתה צריך להבין", אמר לי שמעון מיד עם נחיתתו על אבני הטריבונה, "בעיר הזו אתה צריך לבחור, ומהר - או שאתה צהוב או שאתה אדום. אין באמצע". הוא עצר לשנייה, והוסיף: "בעצם יש, אבל אתה לא באמת רוצה לאהוד את בני יהודה, נכון ? "

עד היום אני מתקשה לשכוח איך במשך 180 דקות (לא כולל הפסקות ותוספות זמן) ישבתי והתלבטתי איזה צבע לבחור: צהוב מכבי או אדום הפועל. בסופו של דבר נפלה ההכרעה בגלל מסירת אומן אחת של אייל ברקוביץ' לראובן עטר - ובחרתי במכבי. . . חיפה הירוקה.
 
סריקה עולמית מגלה כי פרט לבירת ארגנטינה בואנוס איירס, שמשחקות בה בוקה ג'וניורס במדי צהוב-כחול וריבר פלייט באדום-לבן, אין כמעט בנמצא יריבות ספורטיביות מאותה עיר שנלחמות זו בזו בסיוע צבעי המלחמה המזוהים כל כך עם הדרבי הגדול של תל אביב.

 "הסיבה העיקרית להיעדר יריבויות בין צהוב לאדום בכדורגל העולמי היא פשוט מיעוט של קבוצות שמשחקות בצהוב כמו מכבי", מסביר פרשן הכדורגל של ערוץ הספורט אבי מלר. "אני יכול לחשוב רק על שתי קבוצות בליגות הבכירות של אירופה שמשחקות בצהוב: ויאריאל מספרד וקייבו האיטלקית, אבל היריבות הגדולות שלהן לא משחקות באדום. בעצם, ורונה - יריבתה העירונית של קייבו-משחקת בתלבושת אדומה, אבל כיום היא בליגה השנייה".

חיפוש מדוקדק העלה כי ישנם ברחבי העולם כמה וכמה מועדונים גדולים שצמד הצבעים צהוב ואדום מככב בהרמוניה על המדים שלהם, כולל הגרביים. כאות של רצון טוב וכשירות לאוהדים השפויים של הפועל ומכבי, שהקבוצות שלהם ייפגשו לקרב חזיתי על המקום השני בטבלה ביום שני הקרוב בבלומפילד, "זמן תל אביב" מציג את סיפורם של ארבע מועדונים בין-לאומיים שלאוהדים ולשחקנים שלהם אין שום בעיה עם הצבעים צהוב ואדום, אפילו כשהם לפעמים חיים זה לצד זה על אותה חולצה ממש.

מ.ס אשדוד, למי שלא היה כאן בפתיחת עונת 1999, נולדה למעשה מאיחוד של שתי הקבוצות - הפועל ועירוני אשדוד - באותה שנה. השילוב המוכר לאוהדי הכדורגל בארץ של צהוב ואדום על אותה חולצה מסמל בעצם את הפשרה בין שתי האגודות העירוניות, שניסו כבר אז לשמור על זהותן המקורית בקבוצה המאוחדת.

"אני זוכר דיונים שלמים בנושא צבעי התלבושת", נזכר השבוע הבעלים של הקבוצה ג'קי בן-זקן. "זו ממש הייתה סוגיה מהותית באיחוד כי שום קבוצה לא רצתה לוותר על הזהות שלה. אישית, צידדתי בשילוב הצבעים, אבל עד היום אני שומע תלונות מכל מיני אנשים כמו למה יש יותר צהוב מאדום בגרביים של השחקנים, אבל עם כל הכבוד לדבקות של אוהדי מכבי והפועל תל אביב בצבעים צהוב ואדום, אני טוען כי רוב אוהדי הכדורגל בעולם מייחסים כיום פחות מבעבר חשיבות לצבע המועדון".

למה ?
"כי הכדורגל היום הוא קודם כול ביזנס, ולכן קבוצות רבות בעולם משנות בכל תחילת עונה את התלבושת, כדי שהאוהדים ייקנו את החולצה החדשה. אין פה עניין של הזדהות אלא מרכיב רווח עבור אותם בעלי מועדונים, שמאמינים כי ההזדהות של האוהדים היא עם הקבוצה, ולא עם הצבע. רק בארץ, שהצהוב מזוהה עם ז'בוטינסקי והאדום עם מפא"י, נותנים כזו חשיבות לצבע. בעצם, אולי ברוסיה זה עדיין חשוב כי שם המועדונים הגדולים מזוהים מאוד פוליטית".

באיסטנבול, עיר נמל נוספת לחופי הים התיכון, משחקת בצבעי האדום-צהוב גלאטסראיי כבר יותר ממאה שנה, אבל אפילו שהשילוב הזה נחשב אחד המוכרים באירופה, כשהקים עלי סמי-יין את מועדון הפאר הזה ב-1905 הוא החליט כי שחקניו ילבשו תלבושת בצבעי הלאום של טורקיה-אדום ולבן. שנה מאוחר יותר, בשל התנגדות כמה מהשחקנים לצבעים הלאומניים הללו, עברה גלאטסראיי לשחק בתלבושת שחורה-צהובה, אך גם היא לא החזיקה יותר מדי מעמד.
 

בדצמבר 1908 נקבע לגלאטסראיי משחק רעים מול חיילי הצי הבריטי, שפטרלו אז בחופי טורקיה. לרגל האירוע החליט סמי-יין לשנות שוב את מדי הקבוצה, הפעם לצבעי צהוב ואדום. מאז מומחי הכדורגל המקומיים מנהלים ויכוח בנוגע לסיבה שבגללה נבחרו צבעים. אפילו מגזין הקבוצה נכנס
למחלוקת, וציטט לפני כמה שנים פרוטוקולים של ישיבות הנהלת הקבוצה מאותן שנים, שסמי-יין סיפר בהם כיצד הוכרע העניין.

"לאחר שוטטות רבת שעות הגענו לחנות של יאנקו השמן, שם ראינו אין-ספור בדים. פתאום לקח יאנקו בד צהוב ובד אדום, ובתנועת ידיים זריזה קשר ביניהם", רשם סמי-יין. "התוצאה הייתה מרהיבה, ראינו כיצד השילוב בין הצהוב הזהבי לאדום הלוחמני יוכל לעזור לנו לא רק לנצח במשחק החשוב אלא להצעיד אותנו אל עבר עוד ועוד ניצחונות, ולימים - כך באמת היה".

יש לציין כי בפרוטוקולים אחרים שנמצאו במועדון צוטט ברקי סטיקי, אחד ממייסדי הקבוצה שפעל עם סמי-יין, מספר על ההשראה לשינוי צבעי הקבוצה לאדום וצהוב. מדובר בסיפור טורקי עתיק יומין, שלפיו העניק המשורר העות?מאני גואל באבא זוג פרחים בצבעי אדום וצהוב לסולטאן באזייד השני כשהשניים נפגשו לראשונה, בתחילת המאה השש עשרה.

השפעתם של אירועי מפתח מחוץ למגרש על צבע תלבושות של קבוצות בעולם אינה נחלתה הבלעדית של גלאטסראיי הטורקית. קבוצת ראסינג קלאב לאנס הצרפתית התאימה מאז ומתמיד את המדים שלה לאזור הגאוגרפי המקיף את העיר שהיא מייצגת. בתחילת דרכה של לאנס ב-1906 לבשו שחקניה מדים ירוקים-שחורים, זכר לשדות הירוקים הנרחבים של החבל, שבלטו בהם עשרות מכרות. 18 שנים מאוחר יותר שונו הצבעים לצהוב ואדום, וגם כאן מדובר בשתי גרסאות לשינוי הקיצוני שהנהיג יושב ראש המועדון אז מיסייה מוגילה.

האגדה הראשונה טוענת כי באחת הצעידות הרבות שנהג מוגילה לערוך באזור לאנס הוא נתקל בחורבותיה של כנסיית סיינט לג'ייר, שהספרדים בנו אותה בסוף המאה השבע עשרה, לאחר שכבשו את צרפת. רבים מאמינים עד היום כי לאות הזדהות עם חורבן הכנסייה החליט מוגילה שהקבוצה תשחק בצבעי דגל ספרד. צעד זה נועד לעודד את השלום בין שתי המדינות.

למרות הרקע הרומנטי של הסיפור הראשון, נראה שאוהדי הקבוצה מצדדים בסיפור השני דווקא: לטענתם, הצבע האדום מייצג את דמם של עובדי המכרות שמצאו בהם את מותם, ואילו הצהוב הוא סמל לזהב שחיפשו אותם כורים.

להבדיל משלושת המועדונים הראשונים ברשימתנו, התותחנים של ארסנל הלונדונית אמנם מעולם לא שילבו את צבעי המחלוקת התל-אביבית, אך הם סבלו במשך שנים מסוג של סכיזופרניה: מדים אדומים לבנים במשחקי בית, ומדים צהובים-כחולים שהם עלו אתם במשחקי החוץ. הפעם הראשונה שלבשו התותחנים מדים צהובים כחולים הייתה בגמר הגביע האנגלי בשנת 1950 נגד ליברפול, וגם מאחורי הפעם הזו מסתתר מיתוס.

חוקי הגביע האנגלי אז קבעו כי במקרה ששתי קבוצות הלובשות אותו צבע ייפגשו, אחת מהן תחליף את מדיה לחולצה ולמכנסיים לבנים חלקים. יושב ראש ארסנל בראסל סמית' ועמיתו מליברפול התווכחו ארוכות איזו קבוצה תזכה להישאר בתלבושת האדומה המסורתית שלה, עד שלבסוף צץ במוחו של סמית' רעיון מבריק: הוא קנה לשחקניו חולצות בצבע זהב במיוחד למשחק הזה, וטען כי בזכות הצבע המסמל ניצחון, ששווה מדליית זהב, מובטח הניצחון בגמר. סמית' צדק, והתותחנים גברו על ליברפול 0:2, באחד הגמרים הבלתי נשכחים של ומבלי.

שנים לאחר פטירתו של סמית' קבע אחד מנכדיו שירש אותו כי ארסנל תשוב לשחק בתלבושת המוזהבת במשחקי הגביע בעונת 1970-1969, לאחר שההתאחדות האנגלית אסרה על קבוצות לשחק בתלבושת כחולה כהה, אשר ארסנל אימצה אותה במשחקי החוץ בליגה בטענה שהיא דומה מדי לתלבושת של השופטים. אוהדי התותחנים, שהתלוננו כבר כמה שנים קודם לכן כי התלבושת הכחולה מזכירה להם את יריבתם העירונית השנואה טוטנהאם, ביקשו מסמית' הנכד להפוך את התלבושת הצהובה כחולה מהגביע לתלבושת החוץ הרשמית של התותחנים.

ואכן, מאז ועד עונת 2007-2006 אחזה ארסנל בשתי התלבושות: אדומה-לבנה בבית, וצהובה-כחולה בחוץ. הקהל התאהב כל כך בתלבושת הצהובה-כחולה עד שבשלב מסוים החליט המועדון שזו תהיה התלבושת הרשמית של הקבוצה בכל משחקי החוץ, ללא קשר לצבע חולצתה של היריבה. בכך תרמו התותחנים לחדירתו של המונח "תלבושת חוץ" לכדורגל העולמי. כמו שאמרנו, סכיזופרנים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...