מגדלים באוויר: מהפכת הגבוהים בטניס העולמי
לא פחות מתשעה טניסאים בטופ 50 של סבב הגברים מתנשאים לגובה של יותר ממטר ותשעים. האם מה שעד לא מזמן נחשב לחסרון ענק הופך להיות יתרון משמעותי? מסתבר שלהורים לילדים גבוהים כבר כדאי לחשוב פעמיים לפני שהם שולחים את הגוליבר שלהם לחוג כדורסל
צ'יליץ' עם דל פוטרו. 1.98 מ' כל אחד צילום: אי-פי
מדובר כמובן בחואן מרטין דל פוטרו (1.98) המדורג 5 בעולם, שכבר ביסס את מעמדו כטניסאי צמרת לגיטימי, ובמרין צ'יליץ' הקרואטי (10), המצטרף החדש למועדון עשרת הגדולים ומתנשא לגובה זהה. צ'יליץ' נמצא בתקופה הטובה בקריירה שלו, אחרי שזכה בשניים מתוך שלושת הטורנירים בהם נטל חלק בשנת 2010, ואף הגיע לחצי הגמר באליפות אוסטרליה.
מה אנחנו רוצים להגיד פה בעצם? זהו, שאם נרד מעט מהצמרת נוכל למצוא - במרחק לא גדול - את תומאס ברדיץ' (23) שגובהו 1.96 מ', את המדורג 25 ג'ון איסנר (2.06), 31 סאם קווארי (1.98), איבו קרלוביץ' במקום ה-35 (2.08 מ', הטניסאי הגבוה בהיסטוריה של המשחק) והרומני ויקטור האנסקו (44 בעולם), שגובהו 1.96 מ'.
ואם נוריד מעט את הרף ונציין גם את איבן ליוביצ'יץ' הקרואטי (24) ו-ויקטור טרויצקי הסרבי (35), שמסתפקים ב-1.93 מ', נגיע למסקנה שבטופ-50 נמצאים כיום לא פחות מתשעה טניסאים שעוברים את המטר ותשערים, וזה כבר משהו שצריך לחקור.
מסתכלים מגבוה
נוף חריג. איבו קרלוביץ' צילום: אי-אף-פי
השתלטות ה"גבוהים" על הצמרת העולמית היא אחד מהסיפורים המעניינים ביותר של הסבב, מכיוון שהיא מגיעה במכה אחת, ושמה ללעג את הטענה העתיקה לפיה מקומם של הגבוהים הוא בעיקר בכדורסל, ואולי גם במספר ענפים נוספים. מעולם לא נרשם מצב דומה, בו כל כך הרבה "מפלצות" שולטות בסבב העולמי,והסיבה לכך היא בעיקר הסטיגמה שהודבק, לפיה הגובה הופך את הספורטאים למגושמים מדי עבור המקצוע הטכני הזה.
כמובן שמדי פעם היו חריגים כמו פאם שרייבר בשנות ה-80, דיק נורמן, גוראן איבניסיביץ' או אפילו איבו קרלוביץ' שנמצא בסביבה כבר כמה שנים טובות, אבל הם נחשבו לדמויות חריגות בנוף של הספורט הלבן, והם גם לא נחשבו לטניסאי צמרת של ממש.
גם בתקופה האחרונה, כשמגפת הגבוהים התחילה להתפשט בסבב, היה מדובר רק בתקיעת יתד, ולא ממש
איום על ההגמוניה בצמרת. גם כל הפרשנים לא באמת נתנו סיכוי לטניסאים שעוברים את ה-1.90 מטר, וטענו שמלבד סרב חזק שמעניק להם נקודות קלות, אין להם בעצם כלום.
אבל אז הגיע דל פוטרו והדהים את כולם כשזכה באליפות ארה"ב הפתוחה בשנה שעברה, ועוד אחרי ניצחון על רוג'ר פדרר. כן, זה שנחשב לטניסאי הטכני והיצירתי ביותר בהיסטוריה של הטניס. גם רפאל נאדאל - עוד קורבן של הארגנטינאי - לא ממש נחשב לפראייר. יחד עם צ'יליץ', שניצח בארה"ב את מארי ובאוסטרליה את אנדי רודיק, הוכיחו השניים שיש להם תשובות לכל טניסאי אפשרי.
אפשר להוסיף גם את החברים הנוספים במועדון הענקיים כדי להבין שעם הזמן, התופעה רק תלך ותתרחב, והורים לילדים גבוהים ממוצע יחלו לשלוח את ילדיהם לא רק לחוגי הכדורסל, אלא גם למגרשי הטניס.
עבודה מגיל צעיר
פרשן הטניס צ'ארלס לין מסביר שהטניסאים הגבוהים ממש לא פרצו משומקום. "הצמיחה והשיפור ביכולת של הטניסאים הגבוהים היא פועל יוצא של ההבנה שהסתמכות על סרבים לא יביאו אותם לשום מקום", הוא אומר במאמרו, "זה יכול להספיק אולי למקומות 20-30 בעולם, אולי לכמה תארים, אבל לא להתמודד נגד טניסאים טובים באמת, עם כלים מגוונים שיכולים לנטרל את הנשק הזה".
לא ממש גוליבר. דודי סלע צילום: אי-פי-אי
"עם הזמן התחלנו לראות מהגבוהים דברים שלא ראינו מהם בעבר, כמו משחק קו אחורי משובח, תנועה יוצאת מן הכלל על המגרש ומשחק שלם ומגוון שלא האמנו שנראה מטניסאים בכזה גובה", ממשיך לין, "כמובן שזה יותר קשה עבורם להגיע לרמה כזו, אבל עובדה שהם מצליחים. אם מוסיפים לכל זה את הסרב המצויין ומשחק הרשת, אפשר כבר להבין שהגובה הוא רק יתרון עבורם, וכבר לא חסרון".
שלמה צורף הוביל לצמרת טניסאים כמו עמוס מנסדורף, גלעד בלום ודודי סלע, שאינם נחשבים לגבוהים (בלשון המעטה), ובכל זאת הוא מנסה להסביר מה השתנה. "פעם הגובה היה חיסרון, כי מדי פעם היו צצים כמה ז'לובים שידעו להפציץ, אבל זזו בכבדות על המגרש, ולכן הסגנון שלהם היה הסרב אנד וולי. זה לא מספיק כדי לנצח את הטובים ביותר, שכשרוניים מספיק כדי לקרוא את ההגשותף, להחזיר בכיוון הנכון ולנטרל את היתרון הזה".
"פאם שרייבר, שבזמנו היה מגדל בבל וכולם עלו לשחק נגדו עם שכפ"ץ למקרה שהסרב שלו יוריד אותם, היה רק מקום 10 או 20 בעולם", מוסיף צורף, "אפילו שלמה גליקשטיין ניצח אותו די בקלות, משום שאם היית מצליח להחזיר את הסרב, לא היה לו מה למכור. זה לא בדיוק טניס".
מטר תשעים ושמונה עם גביע. דל פוטרו בארה"ב צילום: אי-פי
"עכשיו כל זה השתנה, כי כבר מגיל צעיר מתחילים הגבוהים לעבוד על אלמנטים של טכניקה וגמישות, ואחרי הרבה אימונים ותרגולים הם כבר מגיעים למצב שהם זזים כמו חיות", מסביר צורף, "היום מאמן כושר טוב שמזהה איזה טאוויל בגיל צעיר יכול לעבוד איתו כו שצריך ולהפוך אותו מנטיסאי "קלאמזי" לחיה רעה. דל פוטרו, צ'יליץ' והאחרים מחזיקים צוות מומחים שעובדים איתם כמו שצריך. כשיש לך את יתרון הגובה וגם את הטכניקה, אתה טניסאי מושלם".
"עדיין יש מקום לטניס האלגנטי"
מה התחזית שלך מבחינת התופעה הזו בשנים הקרובות?
"בעוד 10 שנים מהיום הקערה תתהפך, וכמעט כל הטניסאים יהיו מפלצות, והגמדים יהיו החריגים. הטניס הופך ליותר פיזי ופחות טכני מיום ליום, וככל שאתה יודע לנצל את היתרונות הגופניים שלך בצורה טובה יותר, הגובה הופך להיות יתרון משמעותי מיום ליום".
ומה עם הנמוכים?
"שלא תבין לא נכון, גם לנמוכים יהיה מה למכור, בגלל יתרונות של זריזות ויכולת להוציא משיווי משקל את הגבוהים ולהוריד להם כדורים נמוכים לרגליים, אבל זה הופך להיות קשה יותר ויותר".
ואל תשכחו את רוג'ר פדרר צילום: אי-אפ-פי
סנדרה הארוויט, פרשנית הטניס של רשת ESPN, חושבת קצת אחרת. "להגיד שבעוד כמה שנים הגבוהים ישלטו זה קצת מוגזם", היא אומרת, "נכון שכיום אנחנו רואים יותר ויותר דוגמאות לטניסאים כאלה, שצריך להתייחס אליהם בשיא הרצינות, אבל זה עדיין לא אומר שאין מקום לטניס היפה והאלגנטי".
"צריך לזכור שכל יתרון הוא גם חסרון. טניסאים כמו פדרר ומארי, שיכולים לעשות עם הכדור כמעט כל מה שהם רוצים, יוכלו תמיד למצוא פתרונות לכל סגנון שיש. מה שקורה עכשיו מאוד מוסיף לענף, אבל טניס הוא ספורט מאוד מגוון. זה הספורט היחיד שבו משחקים גבוהים, נמוכים, שמנים ורזים את אותו המשחק וללא הבדלי קטגוריות. אני חושבת שהגיוון יישאר תמיד, ולכל טניסאי יהיה את הייחוד שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם