הסיפור מאחורי אשת הברזל נינה פקרמן
פקרמן, שהגיעה מאחורי מסך הברזל, רוצה להיות ממחר 'אשת הברזל' הישראלית. שילוב של משמעת רוסית בתוך טירוף אמריקאי ועם רוחו של אבא לצידה, היא מסתערת באילת על 'ישראמן נגב' בדרך להוואי
נינה פקרמן צילום: עודד קרני
האהבה של נינה מביאה אותה לזנק אל הים האדום מחר ב-6 בבוקר, לשחות 3.8 ק"מ, לזנק משם על אופנים כדי להעפיל אל הרי אילת, מרחק רכיבה של 180 ק"מ, ולרדת בחזרה אל העיר בריצת מרתון, 42 ק"מ ועוד 195 מטרים. ישראמן נגב ,2010 הגרסה הישראלית של האיירונמן (איש הברזל), מהדורה מספר 11.
פקרמן בת ה-33 מכפ"ס עלתה ממולדובה בגיל 17 וסיימה טריאתלון אולימפי ראשון כעבור חמש שנים, סתם כי החבר שלה עשה, אז גם היא רצתה לנסות. מדובר בתחרות שפויה יותר: שחיה 1.5 ק"מ, אופנים 40 ק"מ, ריצה 10 ק"מ.
היא הוכתרה חמש פעמים כאלופת ישראל אבל פרשה בהיעדר תמיכה. היא נשארה בספורט כמאמנת בתחומים מגוונים, כמאמנת שחיה, שחיה שיקומית, כושר לנכים ועוד, ומשלימה כיום לימודי אימון טריאתלון "(אני לא זוכרת כמה קורסים כבר עשיתי בווינגייט.)" היא מבינה היטב את חשיבות הספורט, כי בקישינב, היא עצמה היתה ילדה שזקוקה לספורט כטיפול. "הייתי ילדה חולה, אז נשלחתי לעשות ספורט מסיבות בריאותיות. בבריה"מ, כשאתה מצליח, אתה ממשיך הלאה. בארץ, הכסף קובע."
במקביל, נינה גם פרחה בחלק המדווש של הטריאתלון. ב-2003 היא דורגה 25 באליפות העולם לאופני כביש דרג ב' וקיבלה חוזה בקבוצה מקצוענית באיטליה. חיי הספורט חייכו אליה, אבל הנסיבות האישיות החזירו אותה ארצה וסיימו את הרומן האיטלקי. אביה נהרג בתאונת דרכים וכעבור מספר חודשים, אמה חלתה במחלה קשה. "התפטרתי מהקבוצה ועזבתי הכל למרות שזה חלום של כל ספורטאי." האם החלימה אחרי מספר ניתוחים, אם כי עדיין בטיפולים, וזכר האב מלווה את נינה על המסלול: "אני לא יוצאת לאף תחרות בלי ברכה ממנו. אני הולכת אל אבא לבית הקברות לפני כן, והוא מלווה אותי כל התחרות."
נינה פקרמן, קמה כל בוקר בחמש לאימון צילום: עודד קרני
נינה קמה בחמש, יוצאת לאימון ואז אל הסדרה היומית של עבודותיה ולימודיה. "מי ישלם לי את כל החשבונות? אז עובדים מסביב לשעון. אבל אני לא מתבכיינת. אני נהנית לסבול בשביל ההצלחה." ועם כל זאת, היא ניצחה באילת אשתקד, בתחרות חצי איש הברזל ואפילו הוכתרה כסגנית אלופת ישראל לריצת חצי מרתון בחודש שעבר, לאחר שגם זכתה בעבר באליפות ישראל לאופנים. שנים ספורות לפני לידתה, חיילים אמריקאים משועממים בהוואי, שהעבירו את זמנם בתחרויות ספורט ושתיה, ישבו על הבר והתווכחו על השאלה, מה יותר קשה: לרוץ, לרכוב על אופנים או לשחות? הרבה בירה הולידה את הרעיון לעשות הכל יחד, ומשם יצא האיירונמן.
"לפני שלושה חודשים החלטתי שאני עושה את זה. תמיד רציתי אתגר רציני כדי לבדוק את עצמי ומה אני יכולה. אם מישהו אחר יכול, אז למה לא אני? ידעתי תמיד שמתישהו אעשה את זה." נינה הצטרפה לקבוצת ריצות ארוכות "זון ,"3
קיבלה סיוע מחנות "טיים-טריאל ,"DAA שעון מ"פולאר," משקפיים מ"אוקלי" ונעליים מ"ברוקס," אימונים מליאור זך-מאיר, שהוא פסיכולוג ספורט ותזונאי, ועכשיו אומר עליה יוסי מלמן, עיתונאי הארץ, פריק של טריאתלון והיזם של ישראמן נגב: "נינה תנצח הרבה גברים מחר. היא חזקה והיא כבר נתנה בראש להרבה גברים." אבל עוד לפני שנינה תתמודד על כרטיס לאליפות העולם בהוואי, גם היא מודה כי צריך לחשוב איך בכלל מסיימים את התחרות: "אין דבר כזה לא לסיים, אם כי אני מעדיפה להתחיל בזהירות. המטרה העיקרית הפעם היא לסיים ולא להתפתות לקצבים מהירים. המושג 'לא לסיים' לא מופיע אצלי בלקסיקון.
יש עליי הרבה עיניים וזו בעיה, אבל גיליתי שיש לי הרבה חברים שיבואו לעודד אותי, כולל ילדים שאני מאמנת אותם ומגיעים עד אילת כדי לראות אותי. אין אחד שלא חושש, אבל אין שום דבר העומד בפני הרצון."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם