הייתי שיכור: על פרשת דרור קשטן
אם הכשלון של המאמן הלאומי היה מקצועי, אפשר היה לעבור עליו לסדר היום, אבל קשטן בשנים האחרונות הוא אכזבה במובן האנושי והאישי. סיפור ההברחות הוא אנקדוטה שמעמידה באור חיוור את דרישתו מכולנו להיות פטריוטים של המדינה ערב כל משחק, בעוד הוא מעלים את הכנסותיה
ואז נזכרנו בחבר של פולי, שייקה. במערכון המפורסם שלהם מגיע שייקה מחוץ לארץ עם עגלת קניות באורך של לימוזינה, ועדיין מתעקש לעבור באזור הירוק. כשהבודקים מהמכס שואלים אותו מה זו העגלה העמוסה הזאת, שהרי הוא אומר כל הזמן שבארץ, ברוך השם, לא חסר כלום - נעמד שייקה כלא מאמין מול עדת המוכסים, מצביע על הכבודה שלפניו ואומר בפה מלא תוכחה - עכשיו, עם העגלה הזאת, לא חסר בארץ כלום.
כל מי שנתפס בימים האלה על ידי המשטרה - רוצחים, דורסי נערות במעברי חצייה, גנבים ופדופילים - מציינים להגנתם שהיו שיכורים, שקהו חושיהם. עכשיו גם דרור קשטן, לאחר שנתפס עם בקבוקי הוויסקי בכליו, יוכל לתרץ את כישלון הנבחרת ולומר - הייתי שיכור.
אלו לא ימים טובים לקשטן, מי שעד לפני שנים בודדות נחשב כאן בעיניי רבים לאוטוריטת הכדורגל הבכירה ביותר בכדורגל הישראלי, השיג אליפויות היסטוריות והיסטריות בישראל, וקבע שיאים עם הפועל ת"א בזירה האירופאית.
עכשיו הוא מסיים את תפקידו בקול ענות חלושה, תוך שהוא מתכתש בצורה מכוערת עם מעסיקו, יו"ר ההתאחדות אבי לוזון - שגם ידיו בעימות הזה ממש רחוקות מלהיות נקיות. קשטן ייפרד בשבועות האחרונים מתפקידו אחרי שתי קדנציות גרועות בנבחרת הלאומית, שלא קידמו אותה לשום מפעל בינלאומי משמעותי כמו אליפות אירופה או גביע עולם.
אם הכישלון של המאמן בנבחרת היה מקצועי טהור, עוד אפשר היה לעבור עליו לסדר היום, אבל קשטן של השנים האחרונות היה אכזבה ענקית במובן האישי והאנושי. סיפור הברחת המשקאות החריפים והסיגרים הוא בעיקר אנקדוטה שמעמידה באור חיוור את דרישתו מכולנו, ערב כל משחק, להיות פטריוטים של המדינה - בעוד הוא ממשיך להעלים את הכנסותיה.
זה אמנם בא בעיתוי עלוב ואומלל מבחינתו, רגע לפני שהוא עוזב - אבל זה לא מעלה ולא מוריד מהתחושה הקשה שקשטן, אדם שהצטייר כאן פעם כאי בודד של צניעות, נימוס ומכובדות, למד בשנים האחרונות מחבריו שסבבו אותו את השיטה, דאג במיוחד לאינטרסים הצרים שלו, וכמו כולם - התנפל על סיר הבשר ולא הותיר פירור סביבו.
הוא הפך לפוליטיקאי, ויתר על עקרונות, התעלם מאינטרס הציבור והיה מוכן להתבזות ולעבור השפלות ממעסיקו - ובלבד שהשכר השמן, כ100- אלף שקל נטו בחודש, ושאר
הפרשה הזאת מצטרפת לתחושה הכללית שאין בספורט הישראלי בעל בית. לימור לבנת היא צל של מה שהייתה פעם, וכל הפרשות והכישלונות המעיקים שקיבלו כותרות ראשיות - מוני פנאן, האגרוף של יו"ר איגוד הכדורסל ירמי אולמרט לפניו של עיתונאי, הכדורגל הכושל, הריקבון שמתפשט בכדורסל שהיה ענף אדיר ומצליח, וסיפור השופט סמי בכר - לא זוכות להתייחסות ראויה של ההנהגה.
במסגרות אחרות של החיים שלנו כאן, יש בתקופה האחרונה ניסיון להציל את המצב כאן. בספורט הישראלי אין מנהיג אחד שיבין מה קורה, שידפוק על השולחן ויעשה סדר. השאירו אותנו לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם