"חשבתי שאהפוך לפרגוסון. אם רק הייתי סותם את הפה, אולי זה היה קורה"
הנסיקה הגדולה. העימותים עם הבעלים. המוניטין שהושחר. ההצעות שלא הגיעו. וההידרדרות עד אחי נצרת. ג'ון גרגורי, שנגע בשמיים של הפרמייר־ליג, עונה בראיון נרחב ל"שם המשחק" על השאלה שכולנו שואלים: איך לעזאזל הוא הגיע לכאן?
ראיתי אותו בכל מדינה בעולם. אני יודע את כל מילות השירים, אני יודע מתי הוא נולד, אני יודע איך קוראים לאשתו ואיך קוראים לילדיו. אני מתחבר לצורת המחשבה שלו. הוא אחד שנלחם למען האנשים ברחובות, וכשהייתי באסטון וילה הרגשתי את זה דרך הקהל. הם אהבו אותי".
בזיקה הזו לרוקר מניו-ג'רזי יש המון תשובות לשאלה המרתקת מכל: כיצד מאמן כמו גרגורי, שנשק מדי פעם לפסגת הפרמייר- ליג והגיע עד גמר הגביע עם אסטון וילה, נוחת פתאום אצל סוגרת הטבלה הישראלית?
בצורת המחשבה הספרינגסטינית שלו מסתתר אולי ההסבר העיקרי למצב שאליו הגיע בסופו של דבר, שבו הוא לא מוצא עבודה באנגליה למרות רזומה מרשים למדי, ונאלץ להתפשר על ההזדמנות הכי קטנה שניתנה לו. בהליכה עם האמת שלו עד הסוף, בחספוס החברתי ובחוסר הרצון להתיישר בפני בוסים או מוסכמות, ובהתעקשות לעשות מה שנכון לו ולא לאחרים. "כשהייתי המנג'ר של וילה חשבתי שאשאר שם 20 שנה," אומר גרגורי. "חשבתי שאהפוך לאלכס פרגוסון. אם רק הייתי יותר סבלני, אם רק הייתי סותם את הפה, אולי זה היה קורה. אבל אני מעדיף לחיות את החיים שלי ולהתחרט על הדברים שעשיתי, מאשר להתחרט על הדברים שהלוואי שהייתי עושה."
ההצלחה באה לגרגורי (55) מהר משציפה. אחרי קריירה באסטון וילה, ק.פ.ר, דרבי קאונטי ושש הופעות בנבחרת אנגליה, הוא התחיל כעוזרו של בריאן ליטל בלסטר ב-1991 ואחר כך באסטון וילה, והפך במהרה למאמן מדובר כשקיבל את המושכות דווקא בוויקומב הקטנה. "באותה תקופה מעמדו של ליטל התחיל להתערער בווילה והוא התפטר. פתאום קיבלתי טלפון מווילה. שאלתי אותם: 'למה אתם רוצים שאחזור כעוזר מאמן,'? והם ענו: לא, אנחנו רוצים שתחזור בתור המנג'ר."'
תוך פחות מארבע שנים (1998-2002) באסטון וילה, קריירת האימון הצעירה של גרגורי נסקה במהירות שהיתה מסחררת כל אחד. רק שבמקביל להצלחה, הספרינגסטין שבתוך גרגורי החל להתגלות: הוא לא פחד, על אף שהיה רק בתחילת הדרך, להתעמת עם הבוס דאג אליס ועם כוכבים כמו דויד ז'ינולה או גארת' סאות'גייט. הוא לא חשב על היום שאחרי ואמר לאנשים את מה שהוא חושב ישר בפנים.
"כשהייתי צעיר, הייתי מקשיב למאמנים מדברים בטלוויזיה. הם דיברו פוליטיקלי קורקט, אבל בפנים ידעתי שהם רוצים להגיד את האמת. הבטחתי לעצמי ללכת עם האמת שלי כשאהיה מנג'ר. אליס לא אהב אותי כי הייתי יותר פופולרי ממנו. תמיד היו לי בעיות כלכליות איתו. היה קשה מאוד לשכנע אותו להוציא כסף. הוא היה מעדיף לסיים במקום ה-16 עם רווח של מיליון, מאשר לסיים במקום הראשון עם מינוס של חמישה מיליון. זו הסיבה שהתפטרתי."
כבר אז חשף גרגורי תכונה נוספת שיכולה להסביר את הסכמתו להגיע לקבוצה
לא עבר שבוע מאז התפטר מווילה, בינואר ,2002 ושוב גרגורי לא פחד מהבלתי הגיוני. דרבי קאונטי, מלאה בבעיות כלכליות, פנתה אליו מתחתית הפרמייר-ליג, צעד מוזר למאמן בעלייה, ועוד שבוע אחרי שהתפטר. אלא שהפעם הגיעה גם הסטירה: ירידת ליגה וקריירה מתרסקת. "זה היה צעד רע לקריירה, מכאן הכל ירד," נזכר גרגורי.
אלה היו הבעיות הקטנות יותר של גרגורי. ראשי אסטון וילה, ואחר כך דרבי, החלו לקשור בינו לבין עסקאות בעייתיות, עבירות מס, שיקולים לא מקצועיים בבחירת השחקנים, שיתוף מסוכן של פצועים ועוד דברים שהיו גורמים למאמן במצבו ובגילו להתכופף ולתת לסערה לחלוף.
גרגורי בחר להילחם חזרה, תכונה שאף בעל קבוצה לא אוהב במאמן. "בגלל שהיה לי חוזה טוב בדרבי, הם עשו הכל כדי להיפטר ממני. אליס לא אהב את זה שהוא לא קיבל עליי פיצוי כשעזבתי והוא עודד את שלטונות המס להתחיל לחקור אותי. במשך שנתיים הם לא מצאו כלום, אחרת הייתי הולך לכלא. אבל דרבי בחרו להשתמש בזה כדי להשחיר את השם שלי. בסוף אפילו לא הלכנו לבית משפט. הם שילמו סכום בן שבע ספרות, אחרי שנתיים של דיונים בהם לא אימנתי."
למה לא אימנת כל השנתיים האלה?
"כי השם שלי הושחר. בכל פעם שצצה הזדמנות היו אנשים שמיד אמרו 'אנחנו לא רוצים אותו, הוא נוכל, הוא פושע, הוא לוקח כסף ממועדונים.' התקשורת עזרה מאוד בטיפוח המיתוס. זה עולם אכזר. ראיינו אותי, דיברתי עם כולם, סיפקתי הצהרות שערורייתיות. ממש כתבתי לעיתונאים את הכותרות. התקשורת נהנתה לטפח את החרא סביבי. ניקו אותי מכל אשמה, אבל לצערי הקריירה נפגעה מדי. אותו דבר מוריניו. בהתחלה הוא היה מקסים, נעים, מצחיק, מספק כותרות נהדרות, אבל אז התחילו לקנא בו. הוא לא הפסיק לנצח, ובאנגליה לא אוהבים אנשים מצליחים. לכן, למשל, אלכס פרגוסון לא נותן לעיתונאים הזדמנות להתקרב אליו. הוא בז להם. גם ונגר לא נותן לאף אחד להתקרב אליו. נסה להרים לו טלפון, לא תוכל להשיג אותו."
מתי הרגשת שהכל מתמוסס?
"כשההצעות הלכו והתמעטו. פעם, כשהייתי רוצה ג'וב - הייתי מקבל אותו. לאט לאט זה נעלם. פתאום מועדונים קטנים מתעניינים ונעלמים. תאמין לי, אני מבין דברים מהר מאוד. אני יודע למה לא מעוניינים בי. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות זאת. בשלב מסוים אנשים כבר לא רצו להציע אותי לתפקידים שהתפנו. אפילו לא ניסיתי יותר. זה היה בזבוז זמן."
בספטמבר 2006 קיבל גרגורי הזדמנות נוספת, הפעם כבר בק.פ.ר מליגת המשנה. "הצלתי אותם מירידה למרות שלמועדון לא היה כסף, אבל אז הגיע בעלים חדש, שלא אהב אותי. לא היה לי סיכוי. מאז הוא החליף תשעה מאמנים בשנתיים, אבל מה לעשות, בקורות החיים כתוב שפיטרו אותי, זה לא פייר."
למה לא פנית לליגות אחרות כמו סטיב מקלארן שנחת בטוונטה ההולנדית? יש כמה שלבי ביניים בין אנגליה לישראל.
"היו לי כמה הזדמנויות. נבחרת הונגריה צצה אחרי שמתיאוס הלך, אבל הם לא רצו עוד זר אחריו. ובכנות, אף פעם לא רציתי להתחנן. לא ארד על ברכיי ואנשק לך את התחת. אני לא מהאנשים האלה. לפני שבאתי לנצרת המשפחה שלי שאלה: 'אתה פאקינג מחופף.'? אבל ככל שאמרו לי לא לעשות את זה, רציתי לומר להם - פאק יו. חבר ישראלי מהשנים האחרונות שראה אותי באימון של נצרת אמר לי: 'בחיים לא ראיתי אותך כ"כ מאושר.' זה מה שאני טוב בו. זה כמו שספרינגסטין הולך להופיע בבר קטן. זה החיים שלי ואני אעשה בהם מה שאני רוצה. אם אני רוצה לומר משהו, אני אומר זאת. גם כשבאתי לישראל אנשים אמרו לי: 'מה אתה בכלל הולך לשם, אתה משוגע.'? עניתי להם שאולי כן, אבל זה החיים שלי. בסוף אולי טעיתי כאן ואולי טעיתי שם, אבל ניסיתי לעשות את זה בדרך שלי."
גם בשיחת אוף דה רקורד בסיום הראיון גרגורי מדבר על חדוות האימון שעדיין בוערת בו, וכשמביאים בחשבון שמדובר באחד מבעלי חברת סלולר אנגלית מכובדת, אפשר להאמין לו. הוא יודע שהוא נמצא בקבוצה ש"אין בה כלום. אין לנו מטבח לאכול בו. אין לנו די.וי.די." הוא עדיין נדהם כששחקנים לא באים בזמן לאימון, הוא מתכנן להאריך את האימונים ויודע היטב ש"הסיטואציה שלי ושל נצרת מאוד התאימו. בנסיבות אחרות זה לא היה קורה. אני נמצא בעמדה שאני מוכן לקחת ג'וב כזה, מה שלא הייתי שוקל לפני שלוש שנים, ולפני עשר שנים אפילו לא הייתי חולם."
שם, באנגליה, הוא אפילו אימן את בן סהר בק.פ.ר, ויודע טוב מאיתנו מה עוצר את הילד. "מאוד קשה לסהר כשחקן בגלל כל מה שציפו ממנו," אומר גרגורי. "מאוד לא פייר להשוות אותו לוויין רוני: גם הוא היה כישרון ענק בגיל ,16 אבל רוני משתפר כל שנה. הוא לעולם לא מסתפק במה שהשיג, עד שהוא יהיה הכי טוב בעולם. אני לא יודע אם סהר יותר טוב היום מאשר מה שהוא היה בגיל .16 הבעיות שלו הן מנטליות, חלק מהן קשורות באיך להתמודד עם כסף שבא יותר מדי בקלות. מדאיג אותי איפה הוא יגמור."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם