אם כל המלחמות: סכסוכי ספורט בעולם הערבי
היריבות האיומה בין מצרים ואלג'יר, חשפה רק טפח מהיצרים והקרבות המתחוללים בעולם הספורט הערבי. מוקדי המתיחות, הרשימה המלאה
עמים שרובם ככולם חיים במשטרים דיקטטוריים נוקשים מוצאים פורקן, ולו זמני, בניצחון הספורטיבי. ולפעמים היריבות גדולה אפילו יותר: היא מגיעה אפילו עד לארמונות המלוכה ולגני הנוי של שועי העולם הזה.
קשה לכסות את שלל היריבויות המעטרות את עולם הספורט הערבי. גם ספר לא היה מספיק למשימה שכזו. לכן בחרנו להתמקד בששת "תפוחי האדמה הלוהטים ביותר" של זמננו. היריבויות הבאות הן העזות, המרות והמרתקות ביותר שמספק היום עולם הספורט הערבי.
זירת הקרב: המפרץ הפרסי
איים מלאכותיים מופלאים וארכיטקטורה קסומה הם הדברים הראשונים שקופצים לראש כשרוב האנשים חושבים על המפרץ הפרסי. העושר המופלג של שש מדינות המפרץ (ותודה לזהב השחור) הצליח להעניק להן תדמית בינלאומית נאה – איים של שלווה, תיירות ואורח חיים ראוותני במרכז האזור בעל הבעיות הפוליטיות המורכבות ביותר על פני כדור הארץ.
בשנים האחרונות נושא הספורט עומד במרכז פעילותן של כל המדינות הללו. ושלווה? רק על פני השטח. הקרב הזה לא נערך על מגרש כדורגל או על המסלול. הוא נערך בחדרי-חדרים ומתחת לשולחנות.
איחוד האמירויות וקטאר הן הדובדבן שבקצפת המפרץ. אלה המדינות העשירות והשאפתניות ביותר, ומנהיגיהן נאבקים על הבכורה באזור. שתיהן השקיעו הון עתק
העולם לא ממש שם לב למאמצים של שתי המדינות בכיוון הספורטיבי, עד ל-2007. גם לא כשגבריאל בטיסטוטה וחבריו נסעו לשחק באזור בשנות ה-90. רק כשקטאר הציגה את תוכניתה לאירוח האולימפיאדה בבירה דוחא ב-2016, הרוח התחילה לנשוב בעוצמה.
לא רבים נתנו לאמירות הזערורית סיכוי. אבל הקטארים הציגו הצעה שזכתה לניקוד גבוה יותר מזה של ריו דה ז'נרו (הזוכה, כזכור) ונפסלו בשלב הראשון בגלל שהציעו לארח את המשחקים מחוץ לחלון התאריכים הרגיל, עקב החום.
האמירתים לא נשארו מאחור. אף שאירחו לא מעט טורנירים בינלאומיים, את ההכרה הבינלאומית שלהם הם השיגו רק אחרי הרכישה הראוותנית של מנצ'סטר סיטי. אומנם היה זה צעד פרטי מצדה של אבו-דאבי (אחת מ-7 האמירויות שמרכיבות את הפדרציה), אבל זה היה המפתח להבנת החשיבות שמעניקים מנהיגי איחוד האמירויות לנושא הפרסום הבינלאומי.
היום חברת התעופה "אמירייט" היא אחד מהספונסרים הגדולים בעולם הכדורגל, ולמרות המשבר הכלכלי, ממשיכה לשלוט בשוק. בכל ענף שבו תתבוננו, סביר להניח שאחרי לא יותר מדי זמן תבחינו בשלט של החברה.
כעת איחוד האמירויות נמצאת בשלב הסופי של גיבוש הצעתה לאירוח האולימפיאדה בדובאי ב-2020. קטאר נמצאת בשיאו של המירוץ לאירוח מונדיאל 2022, ואחרי שאירחה ברוב פאר והדר את ברזיל ואנגליה למשחק ידידות (וגם את שחר פאר בזמנו), ההצעה שלה כבר לא נפסלת על הסף מהר כל כך.
קטאר גם תתמודד שוב על אירוח האולימפיאדה ב-2022. למה? רק בגלל שדובאי תתמודד. רק באמצעות הכמויות העצומות של כסף שהמדינות הללו שופכות על הנושא אפשר להבין עד כמה היריבות עצומה. קטאר מתכננת אמצעי קירור לאצטדיונים ולאזורי אוהדים כדי לאפשר מונדיאל בטמפרטורה נוחה במרכז המדבר.
לא מאמינים? מספיק שתצעדו למרכז אצטדיון אל-סאד בדוחא באמצע הקיץ, כשבשמים יוקדת השמש ובחוץ חום של 45 מעלות, ואילו אתם תרגישו ברוח קלילה ובטמפרטורה של 25 מעלות. אצטדיונים תת-קרקעיים, אולמי ספורט בתוך גלילים עתידניים, וזו רק ההתחלה – היריבות בין קטאר לאיחוד האמירויות תספק בעשורים הקרובים מטען מופלא לספורט הבינלאומי.
זירת הקרב: ירדן
אל-וויחדאת מגיעה ממחנה הפליטים הפלסטיני הגדול בירדן, השוכן בקצה המזרחי של הבירה עמאן. היא מייצגת 70% מהאוכלוסייה במדינה – פלסטינים או ממוצא פלסטיני – המיעוט האתני הגדול בעולם, שעדיין מופלה על בסיס חוקי בממלכה שמושתתת עדיין על השורשים הבדואיים והנאמנות השבטית. מדינה שבה אין להם חלק. זכויות חלקיות והשפלה יום-יומית היא מנת חלקם. את חבל ההצלה הם מוצאים בקבוצה.
אל-וויחדאת העפילה לראשונה לליגה הבכירה ב-1975, וחמש שנים לאחר מכן זכתה בתואר הראשון שלה. במהלך שנות ה-80 הספיקה הקבוצה לשנות את שמה ל"אל-דפתיין" (שתי הגדות), ולאורך כל השנים היריבות שלה עם אל-פייסלי סיפקה את הרגעים הגדולים של הכדורגל הירדני. שתי הקבוצות בעלות מחנות האוהדים הגדולים במדינה זכו יחד ב-22 תארי אליפות ב-29 העונות האחרונות.
פייסלי היא הניגוד המוחלט של אל-וויחדאת. היא מייצגת את השושלת ההאשמית ואת ה"עליונות" על פני הפלסטינים. בגדול, היא סוג של כלי תעמולה בצורת 11 שחקנים שמשמעותו "ירדן קודמת לכל". לאורך השנים היריבות התעצבה לכדי המקום היחיד שבו שני הצדדים יכולים להראות מה באמת הם חושבים על הצד השני, וזה גרם ללא מעט בעיות, ולאחת מהיריבויות המרות בעולם בכלל.
מהומות ואלימות הן שם המשחק ביריבות הזו. השירים ביציעים מכילים מסרים לאומניים ורובם הגדול לא ראוי לעלות על הכתב. השחקנים רחוקים מלהיות חסינים. לפני כעשור, רג'יב אל-עוודאת מפייסלי הורחק לכל החיים בעקבות בעיטת קראטה מתוזמנת לראשו של שחקן וויחדאת. וכמובן, בגלל שהוא היה שחקן של הקבוצה של השלטון, העונש צומק לעונה אחת בלבד.
ב-2007 המפגש בין הפלסטינים להאשמים באצטדיון הבינלאומי בעמאן הפך לשדה קרב של ממש. אחרי 1:1 במשחק הראשון במסגרת חצי גמר גביע אסיה לקבוצות בין השתיים, פייסלי שייטה ל-0:2 במשחק השני. ריפעת עלי, גיבור היסטורי של וויחדאת, צימק מהנקודה אבל הורחק אחרי שחגג עם מחווה ממש לא סימפטית לאוהדי פייסלי.
הוא חזר על המחווה גם בדרך למנהרה וגרם למהומה ביציע הכבוד. נשיאי שתי הקבוצות, בשיתוף חברי פרלמנט, החליפו מהלומות קשות לעיני המצלמות. אחרי שריקת הסיום שוער וויחדאת עמר שאפי, לשעבר בפייסלי, שיגר אגרוף לפרצופו של חלוץ האורחים סירג' טל, ובכך ניתנה האות למהומת אלוהים, שנשפכה לרחובות והפכה ללילה של סיוט לכוחות הביטחון הירדניים, כשהבירה כולה רעדה מקרבות רחוב ספונטניים.
זירת הקרב: לבנון
אין כמו יריבות דתית ועדתית כדי להצית אש ספורטיבית חמה במיוחד. היריבות בין שתי ענקיות הכדורסל הלבנוני היא העזה ביותר מבין כל היריבויות שאינן קשורות לכדורגל בעולם הערבי. לא מפליא במיוחד, בהתחשב בעובדה שלבנון היא המדינה הערבית היחידה שבה הכדורסל חשוב לפחות כמו הכדורגל.
במדינה השסועה ביותר בעולם הערבי, הכדורסל הפך לשדה קרב של ממש בין המוסלמים הסונים, האוהדים את אל-ריאדי, לבין הנוצרים ואל-חיכמה שלהם. מוסלמים מול נוצרים, מתונים מול קיצוניים, פרו-מערביים מול פרו-איראניים, הכל כאן.
במובן מסוים, שתי הקבוצות משמשות כלי בידי הפוליטיקאים משני קצות הקשת הפוליטית בלבנון, שמממנים את כל פעולותיהן. החל מההאשמות הרגילות של אפליה, הכדורסל הלבנוני הפך לכאוס טוטאלי, ומתאפיין בעיקר בשערוריות שיפוט, נטישת משחקים, והתקפי זעם בעת המפגש בין שתי הקבוצות הללו. אין משחק ביניהן שלא מלווה בשלל המאפיינים שהוזכרו, ולפעמים האירועים במשחק בודד מספיקים כדי לגרום טלטלה לעונה שלמה.
בכל משחק בין השתיים אפשר לשמוע את הקריאות "חרירי" מיציע אוהדי אל-חיכמה, בעוד אוהדי אל-ריאדי שואגים "חסן נסראללה" בתגובה. בעונה שעברה, אחד המפגשים הפך לקרב כל-בכל אשר בסיומו נמנו יותר מ-50 אוהדים פצועים בדרגות חומרה שונות, ונותרו באולם אינספור שברי כיסאות וזכוכיות.
הדלק שהניע מלחמת אחים נוראה בת 15 שנים נמצא היום במגרשי הכדורסל בלבנון; במדינה שלא מסוגלת להחלים, גם הספורט, שאמור היה לסייע לבנות חברה אזרחית ולטשטש את הגבולות בין הדתות והעדות, הפך לנשק.
איפה השיעים בכל הסיפור הזה, אתם בטח תוהים. ובכן, הם יותר אוהבים כדורגל. לכן חיזבאללה מחזיק בקבוצה שאפילו קוטפת הישגים לא רעים. אבל חיזבאללה היא למען האמת לא התנועה הגדולה בלבנון, ואת זה אפשר לראות גם בכדורסל.
הכדורסל הלבנוני הוא כלי פוליטי משמעותי עד כדי כך, שכאשר הגנרל הנוצרי מישל עוון, אולי האיש הכי חשוב בעתיד של המדינה הזו, החליט לפנות כנגד השלטון הפרו-מערבי ולחבור לחיזבאללה, הוא החליט באחת הפעולות הראשונות שלו להקים קבוצת כדורסל חדשה – "הכוכבים הכחולים". כמובן שבמהרה החלו להיתלות באולמה דגלי חיזבאללה, ושחקנים שיעים צורפו. הבשורה הפוליטית הגיעה ללבנוני המצוי דרך שידורי הכדורסל, הרבה לפני ההכרזות הרשמיות.
זירת הקרב: צפון אפריקה
האלימות, הטירוף והיצרים שליוו את המפגש האחרון והדרמטי בין מצרים לאלג'יריה במוקדמות המונדיאל העניקו ליריבות הזו מקום מרכזי בזרקורי התקשורת הבינלאומית. זו אחת היריבויות הספורטיביות העמוקות בעולם הערבי, כזו שמסוגלת לגרום לקרע דיפלומטי של ממש בין שתי מדינות ולהביא אותן אל סף עימות. זה כנראה מפגש הכדורגל הבינלאומי העמוס ביותר ברגשות בעולם כולו.
מצרים שונאים אלג'יראים; אלג'יראים שונאים מצרים. זו עובדה. היריבות, עוד לפני הספורט, החלה לפני שנים רבות. שני הצדדים מספרים על "אחווה ערבית", אבל המציאות היא שונה. כשהאלג'יראים נאבקו בשלטון הצרפתי על עצמאותם בשנות ה-50, הנשיא המצרי גמאל עבד-אל נאסר היה זה שתמך במרד האלג'יראי וסייע להם להשיג את החופש המיוחל.
מאז היחסים בין המדינות לוו בתחושת אדנות מצד המצרים, שראו את עצמם כמובילים בשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. במשוואה של צפון אפריקה, מצרים חייבת להיות ראשונה – מוליכת העולם הערבי מאז ומתמיד.
כדי להבין עוד יותר את היריבות הזו צריך להיכנס לראש של מצרי ממוצע. "כשאתה רואה את הנבחרת משחקת בבית וברקע הפירמידות, אתה יודע ומרגיש שהפרעונים עדיין מהלכים על האדמה הזו", אמר לי פעם, ברצינות גמורה, חבר מצרי טוב. הפרספקטיבה הזו על החיים היא חוט השני שמחבר את החברה המצרית – ההכרה בהיסטוריה ארוכת השנים שלהם, שעליה גאוותם.
לכן אפשר להבין עד כמה היריבות עמוקה: עוד במאה השמינית לספירה המצרים כבשו את אלג'יריה של ימינו, ושתי מאות לאחר מכן הייתה זו השושלת הפאטימית שעשתה את הדרך ההפוכה. כבר אז נולדה היריבות. אז שלא יבלבלו לכם במוח שזו יריבות ספורטיבית בלבד.
את עוצמת היריבות אפשר היה לחוש דווקא לפני כחצי שנה, במסיבת העיתונאים של אלג'יריה לפני המפגש הראשון, הביתי מול מצרים במסגרת מוקדמות המונדיאל. המאמן הוותיק רבאח סעדאן (בן 63), שכבר ראה לא מעט דברים בימי חלדו, פשוט קרס.
"אני מבקש מרשויות המדינה שיספקו אבטחה למשפחתי אם יקרה משהו נגד מצרים", הוא אמר והחל למרר בבכי אל מול מצלמות הטלוויזיה. למתבונן מבחוץ זה היה רגע סוריאליסטי – מאמן נבחרת בוכה, ואף אחד בחדר לא מתרגש. עבור כולם מדובר בסיטואציה נורמלית.
היריבות תפסה נפח נוסף אחרי המפגש הדרמטי במוקדמות מונדיאל 1990. 0:0 במשחק הראשון, ואלג'יריה הגיעה לקהיר למשחק אחד מכריע על העלייה. שער אחד של חוסאם חסן האגדי הספיק כדי לשלוח את מצרים לאיטליה, ואת האצטדיון לשמים.
קשר זמאלק והנבחרת לשעבר, איימן יוניס, אשר שיחק במשחק הראשון, נפצע וצפה בשני מהספסל, נזכר: "האצטדיון היה מלא 5 שעות לפני שריקת הפתיחה. על המגרש היה טירוף. 11 קרבות בין כל שני שחקנים. כולם שכחו מה המאמנים אמרו וזה הפך לקרב אחד גדול, לא משחק כדורגל. זה הזכיר לי את המלחמה שלנו מול ישראל ב-1973".
ההמשך לא היה טוב יותר. לחדר בלומי האלג'יראי פגע ברופא הנבחרת המצרית באמצעות בקבוק שבור וגרם לעיוורונו, נשפט שלא בפניו והיה מעין אסיר במשך 20 שנה בתוך גבולות אלג'יריה. מאז עברו 20 שנה, ודבר לא השתנה. שלטים ביציעים האלג'יראיים בנוסח "אנחנו לא מכרנו את פלסטין ליהודים", ואלפי אזרחים משני הצדדים שמותקפים כאשר שתי המדינות נכנסות לסחרור של טירוף כדורגל, הם רק טיפה בים הטירוף שממשיך ללוות את המפגש הלוהט הזה.
זירת הקרב: עיראק
בשנות השמונים היו שני כוכבים שנצצו בשמי הכדורגל העיראקי והוליכו את נבחרת "האריות של מסופוטמיה" להופעה היסטורית במונדיאל של 1986, ולהישגים רבים נוספים. דור הזהב של הכדורגל העיראקי ראה את אחמד רדהי, חלוץ מחונן, כובש את השער היחיד של עיראק אי פעם במונדיאל, ואת שותפו לחוד, חוסיין סעיד הלהטוטן, חוגג יחד עימו. מאז עברו הרבה מים בפרת ובחידקל, והשניים הללו הפכו לאויבים המרים ביותר בכדורגל של מדינה, שהכירה לעולם מושגים חדשים על אלימות בשנים האחרונות.
אחרי פרישתו ממשחק, סעיד הפך ליד ימינו של עודאי חוסיין, בנו של סדאם, ששלט בספורט בעיראק. במשך שבע שנים הוא שימש כמזכ"ל ההתאחדות לכדורגל תחת עודאי, וצפה ברודן הסדיסט מכלה את זעמו בכדורגלני עיראק במגוון שיטות נוראות שנודעו לשמצה בעולם. מכשירי עינוי, משחק בכדור בטון ברגליים יחפות, הלקאות ואף השלכה לבור תנינים הפכו לדבר שבשגרה תחת שלטון עודאי.
אין עדות לכך שסעיד השתתף או אפילו תמך בעינויים הללו, אבל העם העיראקי פנה כנגדו. רדהי הפך למתנגד נחוש אך שקט לשלטון, גיבור עממי שזכה לסטנדינג אוביישן בכל אצטדיון במדינה.
אחרי נפילת סדאם ב-2003, סעיד ורדהי החלו במאבק פומבי על השליטה בכדורגל במדינה. עקיצות הדדיות של השניים עיטרו את התקשורת המקומית. מה שמדהים זה שעם כל הכאוס שהשתרר עם קריסת המשטר, העיראקים המשיכו לעסוק גם בכדורגל. היריבות בין שני כוכבי העבר הפכה לעוד נושא שאפשר להילחם עליו. חמולות התקוטטו, מקורבים משני הצדדים נהרגו ורדהי עצמו אף נעצר ב-2004 אחרי שלטענת המשטרה השליך רימון לעבר ביתו של סעיד, שהפך לנשיא ההתאחדות. דבר לא הוכח, כמובן.
סעיד הפך בשנים האחרונות לסמל לשחיתות של הממסד העיראקי הוותיק ולכל הבעיות הרבות מספור שמלוות את הכדורגל העיראקי. קצרה היריעה מלתאר את מאות השערוריות שבהן היה מעורב. ההתאחדות כולה עמדה על סף פירוק, והנבחרת כמעט והושעתה מטורניר מוקדמות המונדיאל האחרון עקב השחיתות של סעיד ומקורביו. רדהי הפך לחבר פרלמנט, והוא ממשיך לבקר מעל כל במה אפשרית את סעיד.
לאחרונה, במהלך פוליטי מבריק, רדהי הצליח להפוך לחבר בוועדה הזמנית שמנהלת את הספורט העיראקי אחרי פירוק הוועד הקודם. הוא נעזר באיום של פיפ"א לפזר את ההתאחדות, איום שבוטל, כדי להפיק דו"ח שבבסיסו הדרישה להדיח "גורמים מושחתים" בהתאחדות. זה לא יהיה קל. סעיד הוא מקורב של לא אחר מאשר נשיא פיפ"א ספ בלאטר. הצעד הבא של רדהי עשוי להסתיים במלחמה של ממש בכדורגל העיראקי, כזו שתערב גם את נשיא עיראק וגם את אחרון כדורגלניה.
זירת הקרב: קהיר
בכל העולם הערבי יש רק יריבות ספורטיבית אחת שחוצה גבולות ונוגעת במיליוני אנשים שלכאורה אין ביניהם ובין אותה יריבות דבר. המפגש בין שתי ענקיות הכדורגל של קהיר הוא כבר מזמן לא משחק כדורגל; הוא סמל למאבק בין מעמדות, בין העני לעשיר, בין הדתי לחילוני, בין הסוני לשיעי. ואת הרשימה הזו אפשר להמשיך – כל מגזר בעולם הערבי מוצא פה עניין.
המשחק בין שתי הקבוצות הטובות ביותר בליגה הערבית הטובה ביותר הוא עבור המצרים הדבר החשוב ביותר בשנה. אבל עבור מיליונים נוספים ברחבי העולם הערבי, הדרבי של קהיר הוא הזמן לצאת לרחובות, לחגוג או לכעוס, אבל בעיקר להביע דיעה במדינות שבהן הבעת דיעה היא אירוע נדיר מאין כמוהו. מלוב שבמערב ועד סעודיה שבמזרח, בכל מדינה ערבית שבה תמצאו את עצמכם ביומו של מפגש בין אל-אהלי לזמאלק, תוכלו לחוש את המתח באוויר.
זה כנראה לא הדרבי האלים ביותר בעולם, אף שהליגה כבר הופסקה פעם לעונה שלמה (1970-1971) עקב האירועים בו. זה הדרבי בעל פוטנציאל האלימות הגדול בעולם. שופטים זרים מגיעים כדי לנהל אותו, הבירה קהיר נכנסת לעוצר והאווירה מסביב לאצטדיון מזכירה משטר צבאי. איסור על שתיית אלכוהול וכוחות שיטור חזקים מצליחים בדרך כלל בשנים האחרונות להשקיט את האלימות. אך 72 מיליון מצרים מתחלקים ממש ל"אהלווים" או "זמאלקווים". מסורתית, זמאלק היא הקבוצה של המעמד הגבוה יותר ואילו אוהדי אל-אהלי הם המיליונים שמהווים את המעמד הנמוך במצרים.
כדי להבין עד כמה הדרבי הזה חשוב, מספיק להתבונן במשפחות הרבות בקהיר שסובלות מסכסוכים נוראים עקב אהדת קבוצות שונות. או שאפשר לקחת דוגמה אחת של שחקן נבחרת בשם עימאד מתעב, שפספס קריירה באנגליה בגלל הדרבי. בתחילת העונה שעברה מתעב כבר חתם בבריסטול סיטי האנגלית, שבוע לפני הדרבי.
תחנוני אוהדי אהלי עזרו, ומתעב נעלם מאנגליה. הוא הופיע בקהיר רק כדי ליטול חלק בדרבי, אף שידע שזה יסכן את מעברו לממלכה. מאז מתעב נשאר אדום, ואולי כך אפשר להבין מדוע שחקן כמו מוחמד אבו טריקה נשאר במצרים כל השנים. החשיבות של המאבק הבודד הזה גדולה מכל קריירה, מכל אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם