עשר בחמש: סיכום העשור ב-NBA
רגע לפני שמחליפים עשור, הנה עוד סיכומון אחרון לפי חמש קטגוריות פחות נפוצות: המנג'ר, סדרת הפלייאוף, הקבוצה המאכזבת, טרייד העשור, וגם חמישיות העשור בהתקפה, בהגנה ובפלופים
לא דאנקן ואפילו לא פופ: אם צריכים לבחור שם אחד שבלעדיו סן אנטוניו לא היתה יכולה להבחר לקבוצת העשור, זהו כנראה אר.סי. איש המפתח, מאחורי הקלעים, בבניית האימפריה הטקסנית, גם נהנה להישאר מאחורי הקלעים. לפני שני עשורים, בגיל 27, הוא זכה בתואר אליפות המכללות כעזרו של לארי בראון בקנזס. עשר שנים מאוחר יותר, הוא הגיע לאותו הישג בליגה של הגדולים הפעם כעוזרו של הג'נרל מנג'ר דאז גרג פופוביץ, וב-2002 כבר קיבל את המושכות במשרה מלאה.
בזכות ביופורד הוחתמו בקבוצה שחקן צרפתי אלמוני העונה לשם טוני פארקר, ועוד ארגנטינאי
מלבד היכולת לאתר ולזהות כשרון בוסרי הוכיח ביופורד את יכולתו פעם אחר פעם בעשור האחרון בהחתמת רול פליירס מנוסים (הורי, ברנט בארי) עם סקוררים ותיקים (ניק ואן אקסל, מייקל פינלי), וכל זאת מבלי לפגוע בתקרת השכר של המועדון בשוק הכי קטן בארצות הברית.
המנג'ר הגרוע: אייזיה תומאס (ניו יורק). היו מתמטיקאים רבים ששינו את פני האנושות, אבל רק אייזיה הצליח, בליגה עם תקרת שכר של כ-50 מיליון דולר, להביא את סך המשכורות של קבוצתו לאיזור 120 המיליונים ולחלק לשאר הליגה עשרות מיליוני דולרים כדיבידנדים.
ועדיין, עם כל האדי קארים והג'רום ג'יימסים שהסתובבו בגארדן עם מיליוני דולרים על כלום, הטעות שעלתה לאייזיה הכי הרבה כסף היתה היחס השוביניסטי והסקסיסטי לעובדת אנושה בראון סאנדרס, שיצאה מהמועדון עם 11.5 מיליון דולר.
העשור האחרון סיפק לא מעט מהפכים ודרמות בפלייאוף. החל מהריצה של הלייקרס ברבע האחרון של המשחק השביעי בגמר המערב בשנת 2000 מול הבלייזרס האומללים, דרך הקריסות של דאלאס בסיבוב הראשון מול גולדן סטייט ב-2007 ובגמר מול מיאמי ב-2006 (לאחר שבאותה שנה קלנדרית גם הספיקה דאלאס להדיח את הספרס בהארכה של המשחק השביעי). היה גם שבע הארכות בסדרת הסיבוב הראשון הגדולה בכל הזמנים בין הסלטיקס והבולס השנה, אבל ה-סדרה של העשור היתה ה"דרבי במדינה המוזהבת על אליפות המערב".
מתברר שלסקרמנטו היתה קבוצת כדורסל גם לפני שכספי נחת, ובתחילת העשור אפילו קבוצת כדורסל מצוינת. ב-2002 כל החלקים התחברו. שחקנים כמו מייק ביבי, סטויאקוביץ' וכריס וובר היו בשיאם. לסדרת גמר המערב הם הגיעו אחרי עונת שיא של 61 ניצחונות בריאים, ובכושר מצוין. הם היו מוכנים לקראת המפגש עם יריבתם המרה ואלופת ה-NBA בשנתיים האחרונות, הלוס אנג'לס לייקרס של שאקובי.
להגיד שלא הייתה אהבה בין הקבוצות זה בערך כמו להגיד שריאל לא מסמפטת את ברצלונה ולהיפך. שאק אמר ערב הסדרה שהוא לא צופה בעיה לעבור את הסקרמנטוqueens שנה שלישית ברציפות, ואילו פיל ג'קסון הוסיף כי סקרמנטו היא לא יותר מ"עיר פרות זקנה". כבר במשחק הראשון, בסקרמנטו, היה ברור איזה אופי יהיה לסדרה כאשר מחוץ לאולם שרפו אוהדים גופיות של שאקיל ובפנים, אולם מלא הרעיש עולמות בעזרת "פעמוני פרה".
הסדרה הלכה לשבעה משחקים צמודים, מלווה בסלים בלתי נשכחים (שלשה של הורי במשחק הרביעי העניקה את הניצחון בשניה האחרונה והשוותה את הסדרה, סל ניצחון אדיר של ביבי במשחק החמישי שמונה שניות לסיום), שערורייה גדולה אחת (במשחק השישי, כאשר הם עומדים בפני הדחה ברבע האחרון, קיבלו הלייקרס עזרה מאנשי המשרוקית בדמות הליכה לקו 27 פעמים ברבע אחד. שערורייה זו רק התעצמה לאחר ההאשמות של השופט טים דונאגי על יד מכוונת מהנהלת הליגה, שדאגה לעזור להם), ומשחק שביעי.
האמת, המשחק הזה שווה עוד פיסקה. הוא הסתיים רק לאחר 16 שיוויונים, 19 שינויי הובלה והארכה אחת, ובסופה הלייקרס הגיעו לגמר בדרכם לאליפות השלישית ברציפות. הקינגס לא התאוששו מהסדרה ונמצאו בירידה מתמדת מאז ועד העונה הנוכחית. הלייקרס המשיכו לזכייה שלישית ברציפות.
הסדרה הגרועה: סן אנטוניו – קליבלנד 2007. המון הייפ ליווה את הגמר הראשון של לברון ג'יימס, שהגיע לשם לאחר הצגה בלתי נשכחת נגד דטרויט. הקאבס חלמו על אליפות ראשונה, אבל ההגנה הקבוצתית והיעילה של הספרס, בראשות אמן הקונג-פו ברוס באוון, ניטרלה את לברון, עצרה את חבריו והעלימה את קליבלנד בסוויפ. הצופים הצביעו בשלט והעדיפו לראות את הסופרנוס. שם לפחות מחסלים אנשים עם חן מסוים.
קלייד דרקסלר היה הראשון לעשות את זה. ב-1996 הוא הצטרף לפיפן ואולג'ואן ברוקטס, כדי ליצור משולש ולקחת את אחת האליפויות הבודדות שג'ורדן השאיר בשנות ה-90. ב-2004, רגע לפני שהם תולים את הנעליים לתמיד, רצו גם קארל מאלון וגארי פייטון לטעום את טעם האליפות. הוותיקים הסתפקו בשכר המינימום בקטגוריית גילם, ויצרו יחד עם הצמד שכבר השיג שלוש אליפויות בתחילת העשור, שאקובי, רביעיית אולסטרים מרתיעה.
עד כמה מרתיעה, אפשר לשאול את סוכני ההימורים ערב סדרת הגמר. אלה קבעו כי רוב הסיכויים הם שהאנדרדוג מדטרויט לא יזכה אפילו בניצחון אחד בסדרה. על פניו נראה היה כי יש להם על מה להתבסס: אף אחד משחקניה של דטרויט לא התקרב במהלך העונה לממוצע של 20 נקודות. ראשיד וואלאס הפרובלמטי הצטרף באמצע העונה לצ'ונסי בילאפס (אשר נדד בין קבוצות במהלך הקריירה) בהחלטה שנויה במחלוקת של דומארס המנג'ר. מאוחר יותר, כשהתברר שראשיד הפך את הגנת הפיסטונס לחומה בצורה, דומארס כבר זכה בתואר מנג'ר השנה.
במשחק הראשון הפיסטונס הראו לליקרס מה מחכה להם: בן וואלאס תיסכל את שאקיל. פייטון נראה כמו הגיל שלו ולא תיסכל אף אחד חוץ מפיל ג'קסון, וצ'ונסי הראה למאמנו היהודי, לארי בראון, שיש על מי להישען. למרות הפסד הבית המפתיע, הלייקרס סירבו להיכנס לפאניקה. אחרי הכל הם מנוסים, והם היו בסרט הזה חודש קודם כאשר נקלעו לפיגור 2:0 בסדרה מול סן אנטוניו, אבל ניצחו בארבעת המשחקים הבאים, כולל קליעת ה-0.4 המפורסמת של דרק פישר.
המשחק השני הוכיח להם כי הפעם הסיפור יהיה שונה. הלייקרס עבדו קשה ונהנו מהמון מזל על מנת לנצח בהארכה, אבל היה ברור כי ההתקפה חורקת ולא מסתדרת עם ההגנה הקבוצתית של עיר הבוכנות. שלושת המשחקים הבאים היו לפרוטוקול בלבד: הפיסטונס היו דומיננטים עד כדי כך שבכל משחק הם הובילו ביותר מ-20 הפרש, הפכו לקבוצה הראשונה שמנצחת בשלושת משחקי הבית הרצופים שלה בגמר, וכאשר היריבה מסיימת משחקים על 68, 80 ו-87 נקודות במשחק, ניתן להבין שהסדרה הזו אכן לא היתה תחרותית מההתחלה.
השושלת של שאקיל קובי וג'קסון הסתיימה רשמית, כשקובי בונה לעצמו רשימת אויבים שעוד תרדוף אותו במהלך הקריירה, ושאת היחסים עמם לקח לו כמה שנים טובות לתקן. כמו גם הקריירה של קארל מאלון אשר הגיעה לקיצה ללא תואר (פייטון מצא את האליפות במיאמי). מנגד, בדטרויט שמחו לשחזר לעונה אחת את ימי הבד בויז העליזים, ובזכות הגנה ומשחק קבוצתי הוכיחו שפחות זה לפעמים יותר.
הקבוצה המתאכזבת של העשור: פניקס סאנס של מייק דאנטוני. באגדות, הטובים מנצחים. החבורה של סטיב נאש הכניסה לליגה שאחרי השושלת באל.איי סגנון מרהיב ובלתי צפוי, שהתבסס על התקפה לפני הגנה והפגזת שלשות במעבר.
אבל פעם חסר להם מזל, פעם חסר להם קור רוח (ההרחקה של אמארי ובוריס דיאו מול סן אנטוניו), בדרך כלל חסרו להם הצעדים הנכונים של ההנהלה הבעלים, ובאופן כללי, הם פשוט נתקלו בקבוצות שידעו לעשות הגנה בזמן אמת. הטרייד של שאקיל אוניל היה הזרז לפירוק החבילה, והכל התפוגג בשבע שניות, או קצת פחות.
אם קוראים לך "קרייזי קריס וואלאס" כנראה שיש לזה סיבה. בפברואר 2008 עשה הג'נרל מנג'ר של הממפיס גריזליס מהלך שהדהים/הכעיס/שינה את עולם הכדורסל. הוא לקח את השחקן הכי טוב בקבוצה הצעירה שלו, סנטר מוכח (פאו) שיכול לשנות פני קבוצה ב-NBA, העביר אותו ללייקרס תמורת פלופ מוכח (קוואמי בראון) פלוס שחקנים שיכולים לשנות, אולי, פני קבוצה בליגה לאומית (ארון מקי וג'וואריס קריטנטון) והזכויות על מארק גאסול (האח של, המגלה התקדמות, אולם פאו הוא לא).
קבוצות אחרות דרשו מהליגה שלא לאשר את הטרייד הנ"ל בטענה שששתי הקבוצות איבדו את סף הבושה בעבור חופן דולרים. הליגה אישרה גם אישרה, כפי שאישרה לנטס להיפטר לפני שנה מחוזהו של ג'ייסון קיד תמורת, בין היתר, חוזהו הגמור של קית' ואן הורן אשר פרש שנתיים מוקדם יותר.
האגדה מספרת על כך שמספר שבועות לפני הטרייד של פאו, נשאל קובי על ידי המנג'ר של הלייקרס, קופצ'אק, מה דעתו על הסנטר הספרדי ועל הטרייד המוצע. תגובתו המחויכת של בראיינט הייתה "אם תצליח להביא לי אותו, תהיה לך פה עוד שושלת".
הערת אגב של סורוקה: אני דווקא זוכר שעוד לפני הטרייד, המלים הנרדפות לפאו גאסול היו "רך", "נוטה להיפצע", "שחקן גדול לקבוצות קטנות" ובעיקר "12:0 בפלייאוף". חלק מההערות הנ"ל חזרו גם אחרי הגמר ב-2008 נגד בוסטון.
מאז, אגב, בוצעו עוד כמה עסקאות שגם בהן איזון היה מלה גסה. לפרטים: אטלנטה (ג'מאל קרופורד מגולדן סטייט עבור אייסי לאו וספידי קלקסטון), סן אנטוניו (ריצ'רד ג'פרסון תמורת קורט תומאס, פבריסיו אוברטו וברוס באוון הפורש) ועוד כל מיני עסקאות של רווחה כלכלית בצד אחד ושחקן איכותי לצד השני.
סטיב נאש. האיש מספר אחד בעמדה מספר אחת. חד וחלק.
קובי בראיינט. אפשר לאהוב ואפשר לשנוא, אי אפשר להתעלם מהכישרון והיכולת.
לברון ג'יימס. העשור הזה הוא רק הפריויו, על זה נאמר: Mama there goes that man.
טים דאנקן. "היסודי הגדול" הוא שחקן העשור הכי פחות נוצץ מאז ג'ורג' מייקן בשנות ה-50.
שאקיל אוניל. קראו לו כרצונכם: ביג קקטוס, ביג אריסטו, הדיזל, סופרמן או פשוט סנטר העשור.
ג'ייסון קיד. לפעמים מחטיף (סליחה גברת קיד), אבל גם חוטף נהדר.
קובי בראיינט. מרחף כמו פרפר, נושך כמו ממבה.
רון ארטסט. שומר יותר צמוד מהגופיה של יריבו.
קווין גארנט. פשוט מוציא ליריב שלו את החשק לשחק התקפה.
בן וואלאס. בשיאו, אתלט חוסם וחוטף מעולה. מאבני היסוד של הגנת דטרויט.
סטפון מארברי. כל קבוצה שהוא עזב הפכה לאימפריה: הנטס קיבלו עליו את ג'ייסון קיד, הסאנס ויתרו עליו והלכו על סטיב נאש, והניקס העדיפו להושיב אותו בצד ולחתוך אותו עם כמעט 20 מיליון דולר ביד, רק שלא יתקרב אליהם יותר.
טרייסי מגריידי. הקללה רודפת אותו מאז דיבר על כך שהוא שמח לעבור סוף סוף סיבוב בפלייאוף, ואז איבד עם אורלנדו יתרון 1:3 מול דטרויט והודח. מאז הוא עסוק בלבנות ציפיות, להרוס אותן, לבנות, להרוס, להיפצע, להימאס על כולם ולהגדיר מחדש את המונח "אוברייטד".
ניקולוז צקיטישוילי. היום, כשהוא קולע 3 נקודות לערב בפואנלברדה לצד טל בורשטיין, עוד יותר קשה להאמין שסקיטה נבחר חמישי בדראפט 2002, לפני סטודמאייר, ננה, קארון באטלר וטיישון פרינס. ספינת הדגל של ההתלהבות המוגזמת מאירופים על סמך פוטנציאל.
דארקו מיליצ'יץ'. בניגוד לצקיטישוילי, דארקו – שנבחר בדראפט לפני ווייד, כרמלו, בוש ואחרים – אכן מראה מדי פעם ניצוצות של שחקן כדורסל. אבל אפילו מייק דאנטוני לא הצליח להוציא ממנו משהו, ובעונה הבאה הוא כנראה ישחק באירופה. היילייט העשור שלו היה התפרצות על שופטים במדי סרביה.
קוואמי בראון. סנטר לגיטימי לקבוצות ליגה אדריאטית. לא היתה עם זה שום בעיה אלמלא הוא היה נבחר ראשון בדראפט על ידי מייקל ג'ורדן. הציפיות והלחץ מהבוס הרגו את קוואמי חסר האופי, והכישרון המדובר מעולם לא יצא לאור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם