ראשי » ספורט » כדורגל עולמיגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

להציל את אפריקה: מתכוננים למונדיאל

במונדיאל 2010 תוכרע לא רק זהותה של אלופת העולם הבאה, אלא ייקבע גם גורלה של מדינה שלמה, ואולי אפילו יבשת. "שם המשחק" מציג: כך מתכוננים בדרא"פ למשימה החשובה ביותר

לפני כמה חודשים היה דני ג'ורדן, המוח שמאחורי ההצעה המוצלחת של דרום אפריקה לאירוח גביע העולם, בדרכו חזרה ליוהנסבורג מקומאסי שבגאנה עם כמה חברים מהוועדה המארגנת. איחור בטיסה גרם להם לפספס את הטיסה המקשרת לדרום אפריקה והותיר אותם לחפש מלון באמצע הלילה.

עובד מקומי בנמל התעופה פנה אליהם, קצת במבוכה, ואמר: "תעשו את זה כמו שצריך. תהפכו את זה לגביע עולמי מעולה. אתם יכולים להציל את אפריקה". ואז, מאיזשהו מקום, הגנאים שלפו עבור הדרום אפריקאים מטוס צבאי, והחבורה טסה בחזרה הביתה.

במידה מסוימת זו הציפייה שאופפת את משחקי גביע העולם בקיץ הקרוב: להציל את אפריקה. בגרמניה 2006 חשף הטורניר בפני העולם את הגאווה המחודשת של הגרמנים במדינתם, את הפטריוטיות השמחה והבלתי אופיינית שלהם. אבל בגביע העולם של דרום אפריקה מונח על המשקל הרבה יותר מזה. הוא בא להוכיח לעולם שאפריקה אינה יבשת חסרת יכולת ללא תקנה, שהיא אינה יבשת ללא תקווה.

הטורניר ינסה גם לתדלק מחדש את החלום הדרום אפריקאי על אומת הקשת, אותו אידיאל בהיר ופלורליסטי שנראה כמעט בהישג יד לפני 14 שנה, כאשר דרום אפריקה זכתה בגביע העולם ברוגבי בטורניר אותו אירחה. "תודה רבה לכם על מה שעשיתם עבור המדינה שלנו", אמר אז נלסון מנדלה, לבוש בחולצה הירוקה-צהובה של הנבחרת, פעם סמל לגאווה הדרום אפריקאית הלבנה, ומסר לנבחרת את הגביע. "אדוני הנשיא", ענה פרנסואה פינאר, הקפטן השחור, "זה שום דבר לעומת מה שאתה עשית עבור המדינה שלנו."

"גביע העולם הזה כל כך חשוב כי אם דרום אפריקה תישאר מאוחדת, זה יהיה הישג שייזכר מאות שנים", אומר הארכיבישוף דזמונד טוטו. "גביע העולם ברוגבי היה שינוי יוצא דופן, שאמר, כן, זה באמת אפשרי, שכולנו נהפוך לעם אחד". כרגע האידיאל הדרום אפריקאי נראה מעט רעוע, והוא יימצא תחת איום גדול יותר כאשר מנדלה ילך לעולמו. אירוע בסדר גודל של גביע העולם יכול רק לעזור.

הצורך להילחם בספקות לגבי יכולותיה של אפריקה להפיק אירוע בסדר גודל שכזה נעשה הכרחי יותר ויותר מאז שהמדינה זכתה באירוח המשחקים, בעיקר בגלל הסיפורים המפחידים סביב שאלת המתקנים והאם הם יהיו מוכנים בזמן.

תמיד יש ספקות, כמובן - גם בגרמניה, גג דולף באחד האצטדיונים במהלך גביע הקונפדרציות גרם למבוכה גדולה שנה לפני הגביע העולמי - אבל החשש והפסימיות הם עניין הרבה יותר מובנה וסטריאוטיפי במקרה של דרום אפריקה. אפילו לפני חודשיים, פחות משנה לפני המונדיאל, שוב נפוצו שמועות שהטורניר יועבר ברגע האחרון לגרמניה או לארצות-הברית. דרום אפריקה, עם זאת, תהיה מוכנה, ולפחות מבחינת האצטדיונים, המתקנים יהיו ברמה עולמית.

המרשים מכולם הוא כנראה האצטדיון בדרבן. רוב האוהדים יגיעו אליו דרך רציף באורך של ק"מ וחצי ממרכז העיר, במקביל לחוף. בגביע העולם, הרציף יהיה מלא בדוכנים, שיתווספו לברים ולמסעדות הקבועות שעל קו החוף. בקיצור, זה רעיון נהדר: דרך מרווחת ומאובטחת שבה האוהדים יוכלו להתעכב על משקה, לבזבז כסף וליהנות מהחיים. בסוף הדרך הם יטפסו כמה צעדים, ואצטדיון "מוזס מאבידיה" ייפרש לפניהם. כר הדשא נמוך יותר ממפלס הכניסה, כך שהצופים יראו קודם כל את הירוק של הדשא ואת היציעים שמתרוממים סביבו, ולאחר מכן את הקשת המרהיבה שמחברת יחד את כל האצטדיון.

בניגוד לוומבלי, הקשת בדרבן אינה רק קישוט, אלא היא מהווה חלק אינטגרלי מהמבנה שתומך בגג האצטדיון. אורכה של הקשת, שעשויה 56 חתיכות טרומיות שיוצרו בגרמניה, הוא 305 מטר, וגובהה המקסימלי מגיע ל-105 מטר מעל המגרש. על הקשת יפעל רכבל שיעביר צופים לנקודת תצפית על העיר והאוקיינוס ההודי, ובעיר מקווים שהמקום יהפוך לאטרקציה תיירותית גם לאחר המשחקים, בין היתר על ידי הפיכתו לאתר קפיצות באנג'י.

דרבן תארח את אחד ממשחקי חצי הגמר, בעוד השני ייערך באצטדיון "גרין פוינט" בקייפטאון. האצטדיון שבנוי משלושה מפלסים מזכיר את "האמירויות" של ארסנל, עם יתרון אסתטי עצום אחד – מאחוריו ניצב "טייבל מאונטיין", ההר המפורסם  שמשקיף על קייפטאון. גם כאן ענייני בטיחות, מסחר ואסתטיקה התחברו מצוין, והאוהדים שיגיעו לאצטדיון ייהנו מהליכה נעימה לאורף קו החוף עמוס הברים והמסעדות.

בשני המקרים ההחלטה לבנות מתקנים חדשים לגמרי זכתה לביקורת קשה, וקבוצות לובי שונות טוענות כי לא היה צורך להקים אצטדיונים חדשים כאשר בשטח ישנם אצטדיוני רוגבי שהיו יכולים לעבור הסבה לטובת גביע העולם. בקייפטאון המאבק היה קשה במיוחד, גם מכיוון שהאצטדיון החדש נבנה בקרבת החוף וגם כי לצורך הקמתו פונו כמה שכונות מגורים. יופיים של האצטדיונים יצליח כנראה להדוף את הביקורות לעת עתה, אבל ישנה סכנה רצינית שהם יהפכו בעתיד לפילים לבנים, ללא כל שימוש נראה לעין לאחר גביע העולם.

קבוצות הכדורגל בליגה המקומית לא מושכות כמעט אף פעם יותר מ-12 עד 15 אלף צופים – וגם המספרים האלה הם די נדירים. יפן ודרום קוריאה, מארחות מונדיאל 2002, מכירות כבר את התופעה של אצטדיונים עצומים שעומדים ריקים. "יש בזה משהו מטורף", מסכם המהנדס העירוני פיט לאו, תושב קייפטאון, "לתכנן מחדש את כל העיר שלנו ולבנות כבישים מהירים רק בשביל שלושה-ארבעה משחקי כדורגל".

ביוהנסבורג, הבית הרוחני של הכדורגל הדרום אפריקאי, מתבצעים כעת הגימורים האחרונים של "סוקר סיטי". האצטדיון בן 95 אלף המושבים, עגול וצבוע בחום, אמור לסמל את ה"קלבאש" – סיר בישול אפריקאי מסורתי. בתוך האצטדיון, היציעים מחולקים על ידי עשרה קווי-כיסאות שחורים (שאר הכיסאות צהובים), כשכל אחד מהם מורה לכיוון הגיאוגרפי של תשעת המגרשים האחרים שיארחו את הטורניר. הקו העשירי מורה לכיוון האצטדיון האולימפי בברלין, שאירח את הגמר ב-2006. זוהי עוד תזכורת סימבולית לכך שבקיץ הבא יוהנסבורג תהיה מרכז הכדורגל העולמי.

בצד אחד של "סוקר סיטי" נבנה טרמינל אוטובוסים ענקי, ומהצד שני – תחנת רכבת שתיקח את האוהדים בחזרה למרכז העיר. האצטדיון שוכב בצל גבעות מלאכותיות, תוצר של תעשיית כריית הזהב שהביאה לראשונה את הלבנים לאזור, ושמפרידות בין יוהנסבורג לבין סווטו, הפרבר השחור והעני של הבירה. נהג האוטובוס השחור שלקח אותי לראשונה למקום, במהלך גביע הקונפדרציות בקיץ האחרון, העיר שיותר מאשר סיר בישול, העיצוב של האצטדיון מזכיר לו "שרשרת", והוא לא התכוון לתכשיט אלא לדרך העינויים המחרידה ביותר שבה נעשה שימוש במהלך הפרעות בתחילת שנות ה-90 – ובה צמיג בוער הולבש על כתפיו של הקורבן.

עם זאת, האבחנה הזאת מרה באופן קיצוני, וישנה פרשנות סימבולית חיובית בהרבה: האצטדיון ניצב כאמור בין יוהנסבורג הלבנה לסווטו השחורה ומקשר בין שני האזורים, שהפערים הגיאוגרפים ביניהם גם כך הולכים ומצטמצמים עם השנים בגלל תנופת בנייה. ייתכן שמסר האחדות הזה שחוק ומשעמם, כי גם אם גביע העולם יצליח לאחד למשך חודש אחד בין הקבוצות האתניות, אין שום ערובה שהם יישארו מאוחדים גם לאחר המשחקים. אבל עדיין, העובדה שהדרום אפריקאים מדברים על אחדות היא כבר בגדר מפנה חיובי.

האפרטהייד נפל לפני לא מעט שנים, אבל הספורט הדרום אפריקאי עדיין נחלק לפי השתייכות גזעית. באופן כללי, הלבנים צופים ומשחקים קריקט ורוגבי, השחורים צופים ומשחקים כדורגל. "הייתי אומר שמסך כל הצופים שמגיעים למשחקי ליגת הכדורגל בדרום אפריקה, 95 אחוז, אולי אפילו יותר, הם שחורים", אומר אירוין קוסה, שמשמש בו זמנית כיו"ר אורלנדו פייראטס וכיו"ר הליגה.

"ישנם אוהדי כדורגל לבנים, אבל הם נוטים להיות אוהדי כורסה. עם זאת, בגביע הקונפדרציות ראינו קהל של בערך 50-50. התקווה שלנו היא שאם נצליח להעניק חוויית צפייה נוחה לאוהדים האלה, שמעדיפים בדרך כלל לצפות במשחקים בטלוויזיה, אם נוכיח להם שאין להם ממה לפחד בתוך האצטדיון – הם יחזרו, ואולי יעזרו לנו להרחיב את הליגה".

הספורט הוא אינדיקציה טובה, ובאופן כללי, ככל שהגזעים יתערבבו יותר, בכל פורום שלא יהיה, עתידה של דרום אפריקה יהיה טוב יותר.

הבטיחות הייתה ונותרה נושא בעייתי עבור המארגנים. מאז 2005 משטרת דרום אפריקה הגדילה את כוח האדם שלה בכ-55 אלף שוטרים, ו-41 אלף מהם מיועדים לשמירה על הסדר במהלך המשחקים. השוטרים עברו השתלמויות ואימונים בטיפול בקהל שהועברו על ידי המשטרה הצרפתית – לא עובדה מרגיעה במיוחד בהתחשב ברקורד של המשטרה הצרפתית.

כל מי שהיה בלאנס לפני שנתיים, כשגז מדמיע נורה אל היציע הדחוס של אוהדי מנצ'סטר יונייטד במשחק ליגת האלופות מול ליל, יודע שרק בנס האירוע לא הסתיים באסון כבד. הדרום אפריקאים הצטיידו במסוקים חדשים ובתותחי מים, בעוד שברכבות הורכבו תאי מעצר אליהם יועברו אוהדים מתפרעים.

עם זאת, דרום אפריקה מודאגת יותר מביטחונם של האוהדים מאשר מהאיום שהם מהווים. במהלך המשחקים ובסביבות האצטדיונים ירגישו המבקרים הזרים כנראה בטוחים למדי. הבעיה האמיתית היא בין המשחקים. למרות העלייה בביטחון האישי, אי אפשר להתעלם מהנתונים שפורסמו לאחרונה שמורים על כך שיש סיכוי גדול פי 27 להירצח ביוהנסבורג מאשר בלונדון.

זה נכון שמרבית הפשיעה מתבצעת באזורים של הבירה שתיירים יכולים להימנע מהם, אבל באותה מידה זה נכון שאחד מהאזורים המסוכנים ביותר, הילברו, ניצב ממש בסמוך ל"אליס פארק", האצטדיון השני של יוהנסבורג, שיארח שבעה משחקים במונדיאל. הבעיה העיקרית שהתעוררה בגביע הקונפדרציות הייתה מחסור באוטובוסים לאחר המשחקים, אבל מרבית הצופים בקונפדרציות היו מקומיים.

אם הבעיה תחזור על עצמה גם בקיץ הבא המארגנים עלולים לקבל את תסריט האימה שלהם – אלפי תיירים זרים מחפשים מונית בהילברו בשעות החשיכה, לא חוויה מומלצת במיוחד. כשביקרתי ביוהנסבורג, כמו גם בערים אחרות בדרום אפריקה, לא יכולתי להתעלם מגדרות התיל החדות שנמצאות כמעט על כל חומה, מהיעדרם של עמודי תאורה ברחובות רבים ומהעובדה שבהשוואה לעולם המערבי, מעט מאוד אנשים מסתובבים ברחובות לאחר רדת החשיכה.

במהלך גביע הקונפדרציות יצאתי עם קולגה שלי מהדירה ששכרנו לטיול של עשר דקות הליכה ברובע סאנדטון – כנראה האזור הבטוח והנינוח ביותר של יוהנסבורג. יצאנו לקחת טייק-אווי ממסעדה סינית, ובזמן ההמתנה נקלענו לשיחה עם זוג מקומי. כשהם שמעו שעשינו את הדרך ברגל הם התעקשו לתת לנו טרמפ חזרה. כשהפרנויה לא שייכת רק למבקרים מבחוץ, סימן שבדרום אפריקה יש בעיה אמיתית.

שתי בעיות נוספות מהותיות הן המלונות ונמלי התעופה. "אני חושב שיש לנו מספיק חדרים, אבל לא תמיד באזורים הנכונים", אומר ג'ורדן. "בחלק מהערים, אם ייערך בהן משחק גדול, נצטרך לשכן חלק מהאוהדים בערים אחרות ולשנע אותם הלוך ושוב. לכולם יהיו מיטות בדרום אפריקה, אבל בניגוד למה שהיה בגרמניה ב-2006, לא כל הערים המארחות יוכלו לעמוד בדרישה".

בסיום המשחקים יעמדו לרשות האוהדים שירותי הסעות לנמל התעופה, וכשהטיסות לא יפעלו על פי לוח זמנים קבוע מראש – הן ייצאו כאשר המטוס יתמלא, שיטה זהה לזו שנוסתה במוסקבה בגמר ליגת האלופות בין מנצ'סטר לצ'לסי.

במובן מסוים, הבעיה הגדולה ביותר של דרום אפריקה עלולה להיות נבחרת הכדורגל שלה. החשש הוא שדרום אפריקה עלולה להפוך למארחת הגרועה ביותר בכל הזמנים, ואולי אפילו למארחת הראשונה שלא תצליח לעבור את שלב הבתים.

הנבואות השחורות נראו מעט מוגזמות בגביע הקונפדרציות, כשדרום אפריקה הגיעה לחצי הגמר והפסידה לברזיל מבעיטה חופשית של דני אלבס כמה דקות לפני הסיום, והותירה רושם של קבוצה יציבה אם כי לא מלהיבה. הבעיה היחידה, מעבר לכך שגביע הקונפדרציות הוא לא מדד לגביע העולם, היא שהעיתונות והקהל הדרום אפריקאיים לא רוצים נבחרת יציבה ולא מלהיבה. "יש לנו סגנון משחק מסורתי של כדורגל התקפי", אומר קפטן הנבחרת לשעבר, לוקאס ראדבה. "אנחנו רוצים לשעשע, ויכול להיות שמאמנים זרים מתקשים להבין את זה".

אם תשאלו את ריצ'רד פראריס, עיתונאי מקייפטאון שניהל קמפיין ארוך בעד המאמן ג'ואל סנטאנה, הברזילאי שקיבל לידיו את הנבחרת ב-2008, הבעיה היא שהכדורגל הדרום אפריקאי לא מבין את חשיבותה של הטקטיקה. המבקרים חתכו את החלטתו של סנטאנה לשחק עם שני קשרים אחוריים, מקבת סיבאייה וקאגיש דיקגאקוי, אבל זה בדיוק היה הבסיס להצלחתה היחסית של דרום אפריקה בקונפדרציות.

התקשורת תייגה את סגנון המשחק של סנטאנה כ"מיושן", על אף שה-1:3:2:4 של הברזילאי התחיל להחליף לאחרונה את ה-2:4:4 המסורתי בקרב הרבה מאוד קבוצות במערב אירופה. גורלו של סנטאנה נחרץ לאחר שורה של תוצאות גרועות במשחקי ידידות נגד נבחרות מהשורה הראשונה. היה בכך משהו אירוני – סנטאנה התעקש שדרום אפריקה תתמודד מול היריבות הטובות ביותר כדי להכין אותה בצורה האידיאלית לטורניר, במקום לארגן לעצמו משחקי ידידות קלים שיוכלו לשפר את המורל הלאומי.

את מקומו תפס המאמן הקודם, קרלוס אלברטו פאריירה, האיש שהוליך את ברזיל לזכייה בגביע העולם 1994 ומי שאמור היה מלכתחילה להוביל את דרום אפריקה לגביע העולם. פאריירה, שעזב את דרום אפריקה ב-2008, הסתובב לא מעט ברחבי העולם בקריירה הארוכה שלו, ובשלוש הזדמנויות שונות שבהן אימן נבחרות חלשות – כווית, ערב הסעודית ודרום אפריקה – הפסיד כמעט כל משחק שניהל.

יתרון הביתיות ושיבוצה של המארחת כראש בית עשויים למנוע ממנו התבזות נוספת, אבל קשה לראות את דרום אפריקה מתקדמת רחוק יותר משמינית הגמר, אם בכלל. האצטדיונים יהיו נהדרים והחוויה של המונדיאל האפריקאי הראשון עשויה להתברר כנפלאה, אבל בלי נבחרת ביתית ראויה כל האוויר עלול לצאת מהבלון כבר אחרי הסיבוב הראשון.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...