טור דה פארק: רכיבת אופניים בתל אביב
שבת בבוקר, שמש מלטפת, אופניים חדשות, שבילי פארק הירקון. מה כבר יכול להיות רע? הרבה, מסתבר. דניאל רוט יצאה לרכיבה וחזרה עם ישבן כואב וחור בראש
פרט קטן ושולי היה שלא נשארה לי טיפת אויר בגלגלים. את הצמיגים לא טרחתי לנפח מהרכיבה האחרונה לפני כחצי שנה בדרכי הביתה מהחנות בה רכשתי אותן. ולכן צעדתי עם האופניים לתחנת הדלק הקרובה ומצאתי ילד חמוד ששמח לעזור בניפוח.
פארק הירקון בשבת בבוקר הומה אדם ודחוס, כשבולטים ברקע מחליקי רולרבליידס עזי נפש הקופצים מעל ספסלים, מכשפות הצועדות עם פרצוף זועף וגדודי שרירנים מלידה, הרצים טופלס לקולה של מוזיקה אתנית מחרישת אוזניים.
קשה גם להתעלם מצרחות הילדים המתישים את כלביהם ברדיפה אחד כדורי טניס, מרעש מנועי הקורקינטים הממונעים ומהלבוש הצמוד והסקסי (או שלא) של רוכבי האופניים שבטוחים שכולם נועצים בהם עיניים.
אמנם שני השבילים המרכזיים בפארק מופרדים בצורה ברורה בניהם, שביל להולכי רגל ושביל לרוכבי אופניים, אך כידוע, פס הפרדה בישראל הוא בגדר המלצה בלבד, ולכן באופן לא מפתיע הברדק חוגג. המדהים הוא שלמרות המרחבים העצומים של הדשא בפארק, תמיד יעמדו בדרכו של ההמון הנוהר והדוהר זוג ששקוע בשיחה עמוקה שיחסום את תנועת האופניים.
הרכיבה בשיאה, ולמרות שהחלפתי את כיוון הנסיעה מספר פעמים, השמש האדיבה מקפידה לפנק אותי בקרינה ישירה אל תוך העיניים. את בקבוק השתייה שלי שאבתי תוך שניות ולכן עצרתי לשתות בברזיה השוכנת לצד מי הירקון המטונפים. המתנתי בסבלנות עד שהכלב שלפניי סיים ללקק בשקיקה את הפייה ולגמתי כמה טיפות של מים עכורים.
המשכתי לפדל בנחישות ולתמרן בין ההולכים במרץ במהירות שתקנה לי כושר אולי בעוד 100 שנה, ונהנית ממגע הרוח המלטפת. שאלתי את עצמי כיצד ייתכן שמכנסי רכיבה, שמצריכים חמישה תשלומים, לא פותרים את בעיית הנמק שהולך ומתפתח בישבן שלי? מזל ששרשרת האופניים מתפרקת לעתים קרובות ומאפשרת לי אתנחתא קלה מהייסורים.
בואו נודה. פארק הירקון הוא לא בדיוק מסלול שטח מתוחכם שיכין אותי להתחרות מול לאנס ארמסטרונג. הרוכבים "המקצועיים" לצידי, בעלי אופני ההרים המשודרגים, מזכירים לי את הנהגות עם הלק האדום בג'יפ השטח
אין ויכוח כי לרכב על אופניים זה כיף, מחטב ומחזיר את תחושת הילדות הנאיבית. אולם איך ייתכן שרוב הרוכבים המכורים שרכשו חליפות רכיבה נוצצות, קסדות איכותיות ומשקפי שמש תואמים (שלא לדבר על עשרות אלפי השקלים על האופניים המשוכללים עם מעצורי הדיסק), נזקקים לזעוק במלוא גרונם לאנשים לזוז מדרכם, במקום לשלם עוד חמישה שקלים ולרכוש פעמון של פעם, שיעשה את העבודה? האם חוסר פעמון מהווה חלק בלתי נפרד מהבלוף של רכיבה בפארק הירקון?
אולי פשוט נודה שהאמת היא שפשוט חיפשנו את הדרך הקלה של מסלולי השטח הברנג'אים? לא פלא שבחרנו בפארק הירקון, הידוע בהיותו "פיק-אפ פארק" הגדול בארץ. הרי לו באמת היינו רוכבים רציניים, או לפחות בעלי עניין אמיתי ברכיבה ולא בפוזה, היינו קמים השכם בבוקר, יוצאים מהעיר, מתרחקים מההמון הסוער, וכובשים את ההר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם