שובר קופות:המסע המפרך אחרי זכייה בווינר

אבי יופה רק רצה לקבל את ה-905 ש"ח שזכה בהם בווינר. אחרי מסע דרך 7 תחנות הוא הצליח. לא לפני ששלחו אותו לפ"ת, הציעו לו לחלק את הסכום לתשלומים וגילו לו שכל הבלאגן היה נחסך אם היה ממלא טופס לזכייה גבוהה

אבי יופה | 27/11/2009 15:17

כולנו אוהבים להרוויח קצת כסף מהצד. זכייה צנועה בטוטו, אולי בלוטו, כרטיסי גירוד, מה שלא יהיה. גם טפסי הווינר הם שיטה מעניינת, אפילו לאלה שלא מחשיבים עצמם מבינים גדולים בספורט. העניין הוא, שגם אם תנחשו את התוצאות הנכונות של כמה משחקי כדורגל או כדורסל, ייקח זמן עד שתקבלו את הכסף.

מה שלא מגלים לכם בתחנות הטוטו השונות עם שליחת הטופס האדום-לבן של משחקי הווינר, הוא שהם לא ממש מחויבים לשלם לכם. ליתר דיוק, במקרה של זכייה תוכלו לקבל מבעלי התחנות האדיבים סכומים שנעים עד כ-350 שקלים בלבד. מעבר לכך – לכו תחפשו.

טופס ווינר, סכומי הזכייה שמקבלים בתחנות עד 350 שקל

הנוהל של הטוטו אומר שבכל זכייה מעל סכום זה, יידרשו אתה או אני, לגשת למשרדי הגוף המגושם הזה בפ"ת במהלך השבוע בין השעות 11:00 ל-14:30. שם ניאלץ להציג את טופס הזכייה, והצ'ק יינתן במקום. החלטתם לסרב להגיע? אתם נתונים לחסדי אדיבות בעלי התחנות.

אם במקרה לא יוצא לכם להגיע מקריית שמונה לפ"ת, אתם יכולים לנסות לפעול בדרך נוספת. כזו שגם לא מוכרת לפחות לחלק מבעלי התחנות. מתברר שישנו טופס זכייה גבוהה, כזה שאלה שלוקחים מכם את הכסף אמורים להכיר ולספק לכם. הטופס מועבר במכונה עם הפרטים שלכם, והצ'ק יישלח כעבור שבוע לביתכם.

אם הספקתם ליצור קשר עמוק ואישי עם התחנה. בעל הבית יוציא את הכסף מכיסו בשבילכם. למרות שלרוב הוא לא יעשה זאת, מתוך תירוץ שאת המזומנים הוא יראה רק עוד שבוע כי "בטוטו ממהרים לקחת את הכסף בהוראת קבע". בפועל, הסכום יחזור אליהם אחרי יומיים-שלושה. אבל מה אכפת למנהלי התחנה?

"אין לי כסף בקופה"

כך מצאתי את עצמי השבוע משוטט למעלה מיממה בין תחנה לתחנה. סכום הזכייה היה זניח יחסית, 905 שקלים, אבל החוק הלא גלוי הזה, שלא מצוין באף מקום באתר האינטרנט של הטוטו, אפשר לבעלי התחנות לעשות כבשלהם. הרי גם כך לא מוטלת עליהם חובה לשרת, רק לגבות. אז שהכסף ייצא מהקופה של מישהו אחר.

והנה אני עובר מבעל תחנה אחת ("אין לי כסף בקופה") לבעל תחנה אחרת שפתח עיניים בפליאה ובצחוק על גובה הסכום. המשכתי לבעלת תחנה שלישית ("אני חייבת כסף לבן שלי. אין לי מה לתת עוד") ומשם לרביעית ("רוקנו אותי. אני לא חייבת לשלם מעל סכום מסוים. תחזור מאוחר יותר").

בעל

התחנה החמישית אמר שבכלל אין לו כסף, השישי כמעט ולא התייחס אליי, אז שבתי על עקביי לתחנה הרביעית. שם נתקלתי בתגובה אוהדת יותר שהציעה לי בעלת הבית, כמו בעסקת רחוב: "חצי עכשיו, החצי השני מאוחר יותר. אין לי כרגע". כך, שפוף ועגמומי, אחרי ששלחתי עוד טופס, מצאתי בעיר אחרת את בעל התחנה שיגאל אותי מכספי.

הוא דווקא נאות ונענה לבקשתי. רק שהפעם הייתה לו תשובה שלא ציפיתי לה: "בטוטו משדרגים את המערכות. אין לנו אפשרות לשלם בינתיים". ככה זה בישראל, תמיד יודעים לקחת את הכסף אבל ברגע שהגיע הזמן להחזיר – לך חפש את המהמרים שלך.