הליגה נגד השמצה: באיטליה לא אבד הקסם
למרות ההספדים, עדיין נותרו כמה דברים טובים בסריה A. מדל פיירו ועד מוריניו, מהאוכל עד התלבושות. גם לגביע העולמי יש עוד שנה לנוח בארץ המגף. לליגה האיטלקית, גרסת 2009/10 יש הרבה מה להציע
בשלב מסוים, אוהדי יובנטוס הפסיקו לספור כמה פעמים הוריד אותו פאביו קאפלו מהמגרש כשאימן את הקבוצה. האם זה היה 26 או 27 פעמים? 28 אולי.
כשהאסון שהביאה על עצמה פקד אותה ויובה הורדה לסריה B לאחר סקנדל הטיות המשחקים, דל פיירו העריך שהימים שבהם הוחלף בכל משחק הגיעו לקצם. הוא חזר להיות הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה שקרעה את הליגה השנייה, אבל כשהקמפיין הושלם ודידייה דשאן הוחלף בקלאודיו ראניירי, דל פיירו שוב מצא את עצמו מורד מהמגרש פעם אחר פעם.
לזכותו של ראניירי ייאמר שהוא השתמש בדל פיירו בחוכמה והוציא ממנו את
אבל למרות זאת הוא מעולם לא התבטא נגד מאמנו. השקט האצילי שלו, בתוספת לאהבה העצומה שלו למשחק ורצונו הבלתי מתפשר לסיים את הקריירה במדי הזברה – כל אלה הפכו אותו לשחקן אהוב אפילו בקרב אוהדי הקבוצות היריבות, לפחות הנורמליים שביניהם.
כיום הוא זוכה לכבוד עצום באיטליה - לא כבוד שבא מתוך צביעות, אלא כבוד אמיתי, מהסוג שאוהדי כדורגל חולקים לשחקנים מעידן אחר. ודל פיירו, אחרי הכל, הוא באמת שחקן מעידן אחר.
רוצים מנוי ל"שם המשחק". לחצו כאן והגיליון הבא בדרך אליכם
לא משנה באיזה צירוף של מספרים תבחרו – 2:4:4, 2:1:3:4, 1:2:3:4, 3:3:4, 3:4:4, 2:5:3, 1:1:4:4 - תמצאו אותם על הלוח בכל חדר הלבשה בסריה A. השחקנים האיטלקים הם אולי בעלי פיוז קצר ומדי פעם הם משתתפים בכל מיני שערוריות שהתקשורת האיטלקית מעדיפה לשמור אצלה, בניגוד לצהובונים הבריטיים, אבל אי אפשר לקחת מהם את המשמעת הטקטית העמוקה שלהם.
מגיל צעיר הם לומדים את האומנות שחסרה לכל כך הרבה שחקנים מקצוענים - קריאת המשחק והבנתו. מאמנים, מנהלים מקצועיים, שחקנים ותיקים וגם הורים שצועקים מהקווים - כל אלה מצליחים להחדיר בהם את היכולת להתמודד עם הלחץ וליישם את מה שנכתב על הלוח בחדר ההלבשה פעם אחר פעם.
אותם שחקנים הופכים מאוחר יותר למאמנים, והמאמנים הם החדשות הטובות ביותר שיש כיום לכדורגל האיטלקי. זולה בווסטהאם, וולטר זנגה בפאלרמו, אנצ'לוטי בצ'לסי, שלא לדבר על פאביו קאפלו - שמצליח מעל ומעבר באחת העמדות הנוצצות והתובעניות ביותר בכדורגל העולמי, מאמן נבחרת אנגליה.
אם יש משהו שאנחנו מבינים בו זה טקטיקה, ואנחנו אוהבים להסתגל להתפתחויות ולשנות אותה כדי משחק. זו אחת הסיבות שבגללה כדאי לעקוב אחרי משחקים בסריה A, מהדקה הראשונה ועד האחרונה. מרבית הרעיונות החדשים מגיעים מכאן.
אחת ההערות הראשונות שהשמיע וולטר זנגה לאחר מינויו למאמן פלרמו ביולי האחרון הייתה שמטרתו היא להנחית בסיציליה את הסקודטו, האליפות האיטלקית. כמובן, הדברים התקבלו בבוז קולקטיבי. אבל זנגה, שוער העבר האגדי של אינטר והנבחרת, רק סיפר את הצד שלו בעלילה.
כמישהו שלא זכה למינוי בקבוצה גדולה מיד עם פרישתו, הוא היה צריך לעבור דרך ארוכה מאוד (איש שיווק באינטר, סקאוט, שופט בתחרות כישרונות בטלוויזיה, אימון קבוצות ברומניה, סרביה ואיחוד האמירויות), ועכשיו, בגיל 49, הוא זכאי להשתמש בכל כלי מוטיבציה שהוא מרגיש שעשוי לעזור לו ולקבוצה שלו.
הוא הצטרף לפלרמו אחרי קדנציה מוערכת מאוד בקטאניה (שהסתיימה כאשר הרגיש שמתערבים בעבודתו), והוא נחוש להחזיר את הגאווה לחולצה הוורודה-שחורה. פלרמו, עם נשיאה הקפריזי מאוריציו זמפריני, נואשת להפוך לכוח המשמעותי ביותר בדרום איטליה, אף על פי שנאפולי נהנית מסגל שחקנים טוב בהרבה, וגם מהרבה יותר מזומנים.
זנגה לא באמת מאמין שפלרמו מסוגלת לזכות באליפות (אף על פי שמסורתית דברים משונים מאוד קורים בליגה האיטלקית בשנה שלפני גביע העולם); מה שהוא באמת רוצה זה להעביר את המסר שגם שחקנים צעירים וקבוצות צנועות צריכים לכוון גבוה.
מרענן מאוד בהשוואה לקלישאות המקובלות של "אנחנו רק רוצים להתבסס קודם במרכז הטבלה וכל דבר מעבר לזה יהיה בגדר בונוס". אפשר יהיה לצפות להרבה תעוזה מצדה של פלרמו, כמו גם מקבוצות אחרות בסדר הגדול שלה.
יש לנו עוד עונת כדורגל שלמה להתענג על הידיעה שאיטליה היא אלופת העולם, לפני שניאלץ כנראה להעביר הלאה את הגביע. בינתיים אלה היו שלוש שנים של זיכרונות מתקתקים, החל באותו רגע שבו פאביו קנבארו קיבל את הגביע מידי – ובכן, מידי אחד השחקנים האיטלקים שחטף את הגביע מהשולחן בפודיום בברלין, במקום להמתין שנשיא פיפ"א יעניק אותו.
בעזרת תערובת של כישרון, יכולת טקטית ומזל, כמו הפנדל בשנייה האחרונה של שמינית הגמר מול אוסטרליה, מרצ'לו ליפי הצליח לשמור על שחקניו מהביקורות האיומות והמגוחכות שהתעופפו נגדם בשלב הבתים של הטורניר, ובחר בכלי הנשק שלו בתבונה רבה.
המאסטר פיס שלו - צירופם של שני חלוצים נוספים במהלך ההארכה מול גרמניה בחצי הגמר, בניגוד גמור לכל מה שאפשר לצפות מהנרטיב של הכדורגל האיטלקי. השער של גרוסו בדקה ה-120, השני של דל פיירו דקה לאחר מכן – כל אלה ייעלמו בקרוב, כשמישהי אחרת תחגוג עם הגביע ביוהנסבורג. אבל בינתיים - איטליה, קאמפיוני דל מונדו.
לפי מאמר מערכת ב"גאזטה דלו ספורט", יומון הספורט המוביל של איטליה, לקייבו ורונה יש פוטנציאל אוהדים שמסתכם בכ-5,000 איש - בערך 1 חלקי 5,000 מיובנטוס, שנהנית מתמיכתם של כ-25 מיליון אוהדי כדורגל ברחבי העולם. שתי הקבוצות נמצאות בקצוות המנוגדים ביותר של הסקאלה מבין 20 חברות הליגה הראשונה, אבל כשהן נפגשות על הדשא קשה להבחין בהפרש האסטרונומי הזה.
בשנה שעברה, אותה פתחה כמועמדת ודאית לירידה, קייבו חיסלה את שאיפות האליפות של יובה לאחר שהוציאה ממנה 3:3 באצטדיון האולימפי בטורינו, כשסרג'יו פאליסייר, הכוכב והסמל של החמורים המעופפים, מרשית שלושער. וישנם אנשים רבים באיטליה, שעל אף שמעולם לא ביקרו באצטדיון "בנטגודי" בוורונה - מקום שנראה שומם למדי במשחקיה של קייבו - מייחלים להצלחתם של ה"ג'יאלו-בלו" (צהובים-כחולים).
קייבו מייצגת את כל מה שעדיין הגון ורומנטי בכדורגל האיטלקי: היו"ר שלה, לוקה קאמפדלי, הוא אוהד שרוף של אינטר שעדיין מקווה לנצח את הנראזורי בכל מפגש, והוא הניח במועדון הבית שלו יסודות שלווים וידידותיים. הקבוצות הגדולות תמיד ראו במפגשים עם קייבו סוג של נדנוד בלתי פוסק, אבל זה בדיוק מה שמוצא חן בעיני שאר האיטלקים.
זה לא סוד שמרבית האצטדיונים באיטליה הם גושי בטון מיושנים, שלא בדיוק יוצרים חוויית צפייה צרכנית כמו במקומות אחרים באירופה. אבל דווקא שם טמונה אחת הנגזרות החיוביות של הכדורגל באיטליה. בגלל מצבם המביש של המגרשים והיעדר מזנונים מסודרים האוהדים מעדיפים לאכול בחוץ, כך שהדרכים שמובילות אל האצטדיונים מלאות בדוכני אוכל משובחים.
בבולוניה אתה יכול להתפנק על סנדוויץ' מוטרדלה - נקניק הסלאמי הוורוד של המטבח הבולונזי (אפילו שמדובר כמובן בקלישאה - אפשר להשיג מורטדלה בכל עיר איטלקית אחרת). כריכים עסיסיים אחרים, מחלקים פחות משובחים של הפרה, אפשר למצוא מחוץ לאצטדיון ה"לה פאבוריטה" של פלרמו.
ברומא, נסו את ה"סופלי", כדורי בצק מטוגנים במילוי אורז ומוצרלה, בעוד שמגרשי הצפון, בעיקר באזור מילנו, הם המקום האידיאלי לנגוס בפוקאצ'ות פריכות מטוגנות. עם זאת, במבט ראשון, המתבונן מבחוץ יוכל להבחין לעתים רק בכריכי נקניק עם בצל ופחיות קולה. חפשו מעבר לזה. יש הרבה דברים טובים.
רק כשאתה מקבל משהו טוב בחזרה אתה לומד להעריך אותו. קחו, למשל, את גנואה, אחת הקבוצות ההיסטוריות של הליגה, שב-13 השנים שלה מ-חוץ לסריה A פשוט נשכחה. אבל מאז שהיא חזרה, לפני שנתיים, למודת סבל ושערוריות, התשוקה המטורפת של אוהדיה הנאמנים מתפוצצת מאמוציות בכל פעם שהבחורים באדום-כחול עולים אל כר הדשא ב"סטדיו מראסי".
בשנה שעברה המשחקים הביתיים של גנואה הפכו לאטרקציה המרכזית של הליגה, והדרבי שלה מול סמפדוריה, באווירה המחניקה והצפופה של האצטדיון הכי אנגלי באיטליה, התברר כמשחק הכי מלהיב על לוח השנה.
בעונה שעברה, ה-1:3 של גנואה מול סמפ היה אולי רגע השיא של העונה כולה, ובמיוחד עבור דייגו מיליטו, "הנסיך", שהפך למבקיע השלושער הראשון בהיסטוריה של הדרבי. השנה, ה"דרבי דלה לנטרנה" (על שם המגדלור בנמל של ג'נובה) ייערך ב-29 בנובמבר וב-11 באפריל. אם יש לכם את האפשרות להיות שם, אל תחשבו פעמיים. הבעיה היחידה שלכם תהיה להשיג כרטיס.
דברים גרועים יכולים להפוך לחיוביים מאוד עד מהרה, כל עוד אתה מתבונן מהזווית הנכונה. קחו, למשל, את המשבר הכלכלי. הכלכלה האיטלקית סובלת מצמיחה שלילית של ארבעה אחוזים, משבר חריף ודרמטי שמונע מחלק מהמועדונים למצוא ספונסרים לחולצות - בעיה לא קטנה עבור התקציבים המנופחים של חלק מהם.
מצד שני, החולצות הנקיות מספונסרים נראות אציליות ויפהפיות. כמו זו של בולוניה, למשל. הקבוצה שזכתה שבע פעמים באליפות איטליה סובלת כיום מבעיות כלכליות ומקצועיות קשות - היעדר המזומנים הפך לאלבטרוס שחונק את צווארה והסגל לא נראה מספיק תחרותי כדי להימנע מירידה. וכל זה בשנת המאה של המועדון, שתצוין בשורה של אירועים, תצוגות במוזיאונים ובשאיפה, גם בכמה ניצחונות ליגה.
אבל בולוניה ניצחה כבר בגדול בתחום האופנה: הפסים האדומים-כחולים בחולצת המאה החדשה שלה דקים יותר, כמו בימים הטובים ההם, והחולצה נעדרת הלוגו נראית אטרקטיבית וקשוחה. אותו כנ"ל לגבי גנואה, סמפדוריה, רומא ולאציו. כסף אולי אין, אבל סטייל לא חסר.
בתוך פחות משלוש שנים הגברת הזקנה יצאה מהחור האפל ביותר בתולדותיה ובנתה את עצמה מחדש, עד לנקודה שבה היא מוכנה להסתערות מחודשת על הסקודטו בעזרתו של הרכש הנוצץ ביותר שלה בשנים האחרונות, הברזילאי דייגו.
אבל ההצלחה המקצועית היא כלום לעומת המהפכה הניהולית שעבר המועדון מאז אותו יום שבו נזרק לליגה השנייה. החלטות נבונות בשוק ההעברות (למרות כמה נפילות עם טיאגו ואלמירון), בנייה הדרגתית ונכונה של מאגר ספונסרים איכותיים, ניהול כלכלי אחראי וחשוב מכל - הפניית משאבים לאצטדיון החדש שייבנה על חורבותיו של הדלה אלפי - ממקמים את יובנטוס חזרה בשורה הראשונה של הכדורגל באיטליה.
יותר מדי מועדונים בזבזו ב-20 השנים האחרונות את כספי הטלוויזיה השמנים שלהם על החתמות גדולות, במקום לשפר את התשתיות עבור האוהדים. יובה החליטה אחרת. למרות הדעיכה במוניטין של הליגה האיטלקית, אל תתפלאו אם בשנים הקרובות היא תחזור להיות אחת הקבוצות הדומיננטיות באירופה. למעשה, יהיה מפתיע אם זה לא יקרה.
אתה מסתובב, מצפה לזה. אתה לוקח נשימה, ואתה מפחד שתפספס את זה. עפעוף, וזה הלך. מה בדיוק? אחת ההתפרצויות של ז'וזה מוריניו. המנג'ר של אינטר הוא טיפוס שאף אחד לא יודע איך להתמודד איתו ועם יכולתו המבריקה לקרוא כמה מהלכים קדימה. אל העונה הנוכחית מוריניו צעד כשהוא קורע לגזרים את תחזיתו של המאמן הלאומי מרצ'לו ליפי, שצפה שיובנטוס תזכה באליפות.
מדוע? מוריניו הוא תלמיד שקדן, והעובדה ששמו של ליפי נקשר לפרשת הטיות המשחקים והתארים הרקובים של יובה, לא חמקה ממנו. מוריניו יותר מרמז שתחזיתו של ליפי עלולה להוליד קונספירציות נוספות, בעיקר כי השופטים, שהפורטוגזי מתקשה איתם גם כך, יתנהגו בהתאם, באופן תת הכרתי.
צורת מחשבה קיצונית, ואולי לא התובנה האינטליגנטית ביותר שהפיק מוריניו בחייו, אבל עדיין מאוד משעשעת. השחקנים שלו אוהבים אותו, אלא אם כן הם לא מסתדרים עם השיטה שלו ונשלחים הביתה, אבל מבחוץ ישמחו רוב האיטלקים לראות אותו נופל.
כך או כך, מוריניו הוא תוספת מבורכת לסריה A: הוא היה כאן פחות מחצי שנה לפני שהצהיר את מה שכל המאמנים האיטלקים תמיד הרגישו, אבל מעולם לא העזו לומר: שהאיטלקים לא אוהבים כדורגל כמו שהם אוהבים את הטלנובלות והשערוריות שהכדורגל שלהם מייצר.
הכתבה מתוך גיליון ספטמבר של המגזין "שם המשחק".
רוצים לעשות מנוי? לחצו כאן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם