ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

אורן זיתוני: אני במצב של לקבל תו נכה

אורן זיתוני, חלק מרכזי במכונה של הפועל חיפה שזכתה באליפות היסטורית, עדיין מושפע משמעותית מהפציעות הקשות שעבר, כמעט לא עוקב אחרי מה שקורה בכדורגל הישראלי, ולמרות הכול לא מביט אחורה בזעם. את התקציר בין האדומים למכבי ת"א, קבוצתו השנייה, הוא לא יראה

גם אם נחפש טוב טוב, ספק אם נמצא היום את הקשר האחורי הקלאסי בכדורגל הישראלי. זה שהורס התקפות מצד אחד ובונה מנגד. זה שמתקל את שחקני היריב ומכניס מסירות עומק, זה שנותן שקט מאחור ומארגן את המשחק של הקבוצה שלו מלפנים. אחד השחקנים הבולטים שמילא את התפקיד הזה והתרוצץ על המגרשים עד לפני שלוש שנים הוא אורן זיתוני.

בגיל 34, עם שתי ברכיים מרוסקות ובניגוד גמור למה שאפשר היה לצפות משחקן שראה את כל המגרש דרך התפקיד שלו, זיתוני התרחק ככל הניתן מכדורגל. כיום הוא חלק בלתי נפרד מהעסק המשפחתי שקשור בתחנות דלק ונדל"ן, מתגורר בהרצלייה ומפעם בפעם נותן למחשבות ולזיכרונות לנדוד אחורה, לימים בהם התרוצץ על מגרשי הכדורגל של ישראל, בעיקר כחלק מרכזי מהסגל שהוביל את הפועל חיפה לגדול הישגיה בשנת 1999.

זיתוני גדל בבית של כדורגל. אביו קובי שיחק בהפועל חולון ובהפועל תל אביב, אבל הבן החל את הקריירה דווקא במחלקות הנוער של מכבי ת"א. משם עבר לשחק בצפרירים חולון, אז גם החל כוכבו לדרוך. יכולתו לא נעלמה מעיני אנשי הכדורגל המובילים בישראל, ועד מהרה הוא מצא את עצמו בהפועל חיפה.

"כששיחקתי בחולון דרשו עבורי סכומים גדולים", הוא נזכר. "רק קבוצות כמו מכבי חיפה ושתי התל אביביות, שיכלו לשלם את הסכומים האלו, נכנסו עם שטרן חלובה למשא ומתן. כשהייתי במחנה האימון עם הנבחרת האולימפית בחו"ל הודיעו לי לפתע שהפועל חיפה, שבכלל לא הביעה בי עניין לפני כן, רכשה את הכרטיס שלי. הגעתי למחנה האימונים של הפועל באוסטריה, דיברתי עם אלי גוטמן שבעבר העלה אותי לבוגרים של צפרירים חולון, והבנתי שיהיה טוב בשבילי לעשות את המעבר ולא לשחק ישר בקבוצה גדולה".

למרות שבדיעבד התברר שהפועל חיפה הפכה באותן שנים לקבוצה גדולה.

"בדיעבד אני שמח שהתברר שזו הייתה בחירה טובה, משום שאת העונות הטובות שלי עשיתי בחיפה. מאז שעזבתי התחילו הפציעות וזה כבר לא היה אותו הדבר".

לעובדה שאביך היה שחקן כדורגל הייתה השפעה על הקריירה שלך?
"אבא שלי ליווה אותי, הדריך אותי מקצועית ועודד אותי מהצד, אבל אפשר להגיד שלמדתי הרבה מאוד מהטעויות שלו בהתנהלות מול יושבי ראש. לא הלכתי בדרך שלו ועמדתי על העקרונות שלי. צפרירים רצו סכום גדול עבורי, למעלה מ-400 אלף דולר. אני רציתי לעבור והם שמו לי מקלות בגלגלים".

"בתגובה לא הופעתי לאימונים ולמשחקים. אבא שלי אמר לי ללכת לאימונים, אבל אני התאמנתי לבד בבית במשך יותר מחודש, עד שבסופו של דבר הסכימו לשחרר אותי. הוא היה משחק גם בחינם, בגלל האהבה למשחק, אבל ההבדל הוא שהיום מתפרנסים מהכדורגל".

איך הייתה ההרגשה לזכות בתואר אישי ראשון וגם בתואר ראשון בקבוצה שלא הורגלה לתארים?
"השמחה הייתה כפולה ומאוד מיוחדת. כבר בשנה שלפני כן הייתה להפועל חיפה קבוצה חזקה. סיימנו במקום השלישי ובנינו את עצמנו עם קהל אוהדים גדול יחסית. זו הייתה קבוצה מאוד מיוחדת בנוף הישראלי, גם מבחינת יכולת משחק אבל בעיקר מבחינת המרקם האנושי. האליפות ההיסטורית הייתה מרגשת וחבל שמלבד עוד עונה טובה עם גיא לוי, הקבוצה הלכה ודעכה".

איפה בא לידי ביטוי המרקם האנושי המיוחד?
"מעל הכול ניצחו כמובן היחסים עם משפחת שפירא. הקשר היה משפחתי ולא בהכרח קשר שבין בעלים לשחקנים. היינו נפגשים באופן קבוע לפני משחקים, לפחות שמונה-תשעה שחקנים אצל אחד מאיתנו או בבית קפה, ומגיעים ביחד לאצטדיון. גם לפני אימונים היינו נפגשים ותמיד מקפידים להגיע ביחד".

"בקבוצות אחרות כל זה לא היה נהוג, וגם כששיחקתי במכבי ת"א זה לא קרה", מוסיף זיתוני. "בפגרות הקיץ היינו נוסעים בקבוצות לחופשה, בימי חמישי אחרי אימון מסכם הרבה מאוד מהשחקנים שגרו במרכז לא היו חוזרים הביתה אלא נשארים ללון אצל המקומיים רק כדי שנוכל להיות ביחד. כאשר היינו מבקיעים יכולת לראות שאפילו השחקנים על הספסל שמחים יותר מאשר אלו שעל המגרש".

"עד היום", הוא מספר, "אני בקשר עם לא מעט שחקנים, ביניהם אלון חלפון איתו יש לי גם קשר עסקי, רן בן שמעון ואורן ניסים. הקשר כיום הוא חברי אבל תמיד אנחנו נזכרים בסיטואציות מהעבר".    

תסכים שהזרים שהיו לכם אז עזרו לקבוצה לבלוט מעל השאר.
"זה באמת ההבדל בין אז להיום. בעידן הנוכחי בקושי מגיעים שחקנים מקרואטיה או מחבר העמים, אלא בעיקר מאפריקה. לכן נוצרו כאלו פערי רמות. הכספים שהיו אז באותן מדינות היו מאפשרים את הבאתם של שחקנים כאלו לארץ. כיום הזרים חלשים מאוד ואין צורך בחמישה מהם, משום שאף אחד מהם לא משתווה לשחקן כמו דימה אוליאנוב, שהיה הפחות נוצץ מבין הזרים שהיו אז בהפועל".

להפועל חיפה של היום אין שחקנים כאלו והיא מסתפקת בשאריות של מכבי חיפה. איך הייתה התחושה במשחקי הדרבי בעונות שלך?
"בארבע השנים בהן אני שיחקתי, אני יכול לומר שכאשר הגענו לדרבי הרגשנו ששחקני מכבי חיפה חוששים מאיתנו. החזרנו לאוהדים שלנו בגדול, נתנו פייט למכבי, ניצחנו לא מעט וברוב הזמן ידנו הייתה על העליונה, דבר שלא קרה שנים".

הפועל במצבה הנוכחי יכולה לשחזר את ההישג שלכם?

"חד משמעית לא. אי אפשר לשחזר את מה שאנחנו עשינו, ולא רק הפועל של היום אלא אף לא קבוצה אחרת. אני חושב שרובי שפירא ביחד עם הצוות המקצועי בחרו שחקנים אדירים והקרינו חום ומשפחתיות שבלתי אפשרי לשחזר. היום לכל אחד יש את האינטרסים שלו, ואצלנו אפילו אם הרווחנו פחות, העדפנו להמשיך ולשחק בהפועל בגלל האווירה שהקנתה ערך מוסף".

"בקבוצה הנוכחית לא יכולים היו לבחור טוב יותר ברמת הצוות המקצועי מאשר שלומי דורה ומאיר בן מרגי, שמכולם לו הכי מגיע להיות מעורב בקבוצה. למרות זאת שומעים מצד שני על קיצוצים, על מגרשים לא תקינים ועל עוד דברים מוזרים, כך שלמרות הכול חייבים להוריד בפני מאיר ושלומי את הכובע על מה שהם עושים. אם היו מתחזקים עוד קצת אולי הם יכולים היו להתקרב להישג, אבל לשחזר? בשום אופן לא".

למרות ההרמוניה עליה מצביע זיתוני, הסיומת שלו עם האדומים הייתה צורמת. אחרי ארבע שנים במועדון קיבל זיתוני בתדהמה את ההודעה על שחרורו למכבי ת"א, בה שיחק גם כן במשך ארבע עונות. "רובי החליט שהוא לא יכול לעמוד בזה יותר והתחיל לשחרר שחקנים", מתאר זיתוני. "שלוש שנים אחרי האליפות סגרתי עם רובי לארבע שנים נוספות, ואחרי שבועיים קיבלתי טלפון ממנו שאומר שהוא לא מסוגל לקיים את החוזה ומבקש שאחפש לי קבוצה אחרת".

"הוא אמר לי שגם רן בן שמעון ועופר טלקר שוחררו. החלטתי שלמרות זאת אני אמשיך לשחק לפי החוזה הישן שהיה לי לעוד עונה, על אף שהשכר שהוצע לי ממקומות אחרים היה גבוה יותר. עשיתי את זה כדי שבסופו של דבר אוכל להיות שחקן חופשי. רובי לא הסכים שאמשיך ואמר לי שיש הצעה גבוהה ממכבי ת"א".

"באותם רגעים כעסתי כי לא רציתי לעזוב. החלטתי להישאר, אבל ערב היציאה למחנה האימונים קיבלתי טלפון מגיא לוי שאמר לי שאני מושעה מהקבוצה משום שרובי לא מאשר את היציאה שלי. הבנתי שכלום לא יעזור אז הסכמתי למהלך. הרגשתי סוג של ניצחון אישי, משום שבגיל נוער לא הצלחתי להשתלב במכבי ת"א, אך לאחר כמה שנים חזרתי לקבוצה מהדלת הקדמית כשחקן מוביל. ההעברה שלי הייתה גדולה במונחים של הזמנים ההם".

בתקופה ההיא שמרת על קשר עם הפועל?
"כשהגעתי למחנה האימונים של מכבי ת"א התקשרתי לרובי, וביקשתי שכשאחזור ניפגש לארוחת צהריים כדי ללבן את העניינים שלא נגמרו יפה. אמרתי לו שאני אוהב אותו והודיתי לו על כל מה שעשה בשבילי, אבל לצערי כבר לא הספקנו להיפגש".

הנורא מכל קרה.
"זה שוק שמלווה אותנו מאז אותו יום ועד עכשיו. בכל סיטואציה קשה לדבר על מה שקרה. אפילו עכשיו. רק לאחר המעשה הבנתי למה רובי מיהר לשחרר שחקנים, למה הוא רצה למכור אותי בכל מחיר ולמה הוא רצה להסיר את ידיו מהקבוצה. בשיחה הטלפונית האחרונה שלי איתו לא הרגשתי שום דבר שמסמל את מה שעתיד היה לקרות".

מהרגע שדרך בקרית שלום, עברה הקריירה של זיתוני טלטלות רבות. "פתחתי את מחנה האימונים ונראה היה שיש לנו קבוצה חזקה מאוד, עם טל בנין ואיתי כקשרים האחוריים של הנבחרת בשיא הכושר, ועם אבי נמני מלפנים", הוא משחזר.

"שיחקנו שלושה משחקים באירופה, ואחרי המשחק מול דינמו זאגרב התחלתי להרגיש כאבים בברך בעקבות כניסה של שחקן יריב. לאחר אותו משחק לא דרכתי על דשא במשך שנתיים, עברתי טיפולים באיטליה שכללו תקופת החלמה קשה מאוד ומאותו רגע כבר לא הייתי אותו שחקן. אחרי שהחלמתי ורציתי להתחיל את העונה עם הקבוצה, הושעיתי כי לא הסכמתי לקצץ בשכר. את מחנה האימונים עשיתי עם הנוער של מכבי ולאחר שהבוגרים חזרו לארץ, נמני ובנין נזרקו מהמועדון".

"אז קראו לי חזרה לסגל הבוגר. אם זה לא מספיק, שבועיים בלבד אחרי שחזרתי להתאמן זומנתי לסגל הנבחרת ופתחתי במשחק מול צרפת בפריז. הייתה לי חצי עונה מצוינת ברמה האישית, אבל האווירה הייתה נוראית בגלל המהלך שבסופו נזרק נמני. הקהל קילל, בא עם חולצות שחורות ונתן אווירה לא טובה. למרות זאת הגענו לליגת האלופות וזכינו בגביע".

זו הייתה תחילת הסוף מבחינתך?
"ברמה האישית מעולם לא חזרתי לעצמי. המהירות והחדות שלי נפגעו בעקבות הפגיעה בברך, ואצל שחקן כמוני שתי הנקודות האלו היו משמעותיות מאוד, כך שהפציעה הייתה בעוכריי. לאחר שעברתי למכבי נתניה כחלק מהפרויקט של דניאל יאמר".

"פתחתי את העונה במשחק הניצחון מול מכבי חיפה וכבר באותו משחק סובבתי את הברך השנייה. הפעם הייתי חייב לעבור ניתוח באופן מיידי. אני לא אשכח שהרופא שניתח אותי אמר לי עוד באותו הרגע שאני עם ספורט גמרתי. גם בקדנציה שלי בנצרת עילית וגם במכבי נתניה הרגשתי שזהו".

איפה זה בא לידי ביטוי?
"שחקנים עברו אותי כמו מים והייתי צריך להעמיד את עצמי נכון כדי שלא יראו כמה שהחדות שלי נפגעה. כל הטעיה קטנה הייתה עובדת עליי ולא הספקתי להגיב, דבר שלא היה קורה רק כמה שנים קודם לכן. למדתי לשחק ככה, אבל זה כבר היה ממש סבל צרוף שבגללו הייתי צריך לחיות על כדורים וזריקות. לשמחתי גם אז יכולתי להראות שהכול בסדר באמצעות כמה מסירות טובות ועמידה נכונה, דבר שמספיק בכדורגל הישראלי".

גם בימים האלו, שנים לאחר שפרש ועל אף שאינו קשור בפעילות ספורטיבית, מספר זיתוני שגם היום הפציעות עדיין משפיעות בצורה ישירה על אורח חייו. "רוב היום אני מרגיש כאבים", הוא מתאר.

"לפעמים אני יושב במשרד בפגישה ומרגיש את הברך, כך שאני חייב להזיז אותה. לעיתים אני נכנס הביתה ורואה אותה נפוחה. יש ימים שאני הולך ברחוב וצולע, ובימים קרים במיוחד אני לא הולך לעבודה אלא נשאר בבית. יתרה מכך, יש ימים שאני אפילו מועד אם עשיתי תנועה לא נכונה".

איך אפשר לחיות ככה?

"אני לומד לחיות עם זה. אני לא אגיד שהכדורגל לא חסר לי, לפחות ברמה של התחביב עם החברים בשכונה. היום אני כבר יודע שיש לי נזק בלתי הפיך בשתי הברכיים משום שאין סחוס בשתיהן. לכן אני לא רץ ולא עושה פעילות ספורטיבית שקשורה לפלג גוף תחתון. רק כדי לסבר את האוזן, אני במצב שבו אני אמור לקבל תו נכה".

"הרופא שמטפל בי אומר שהיום, כמה שנים אחרי שפרשתי, אני צריך לעבור לפחות עוד שלושה ניתוחים ברגליים וגם זה לא ירפא אותי. לסיטואציה בה אני נמצא אין עדיין פיתרון. אי אפשר להחליף את הברכיים לאדם בגיל 34 כי המצב הזה, ששכיח בעיקר אצל מבוגרים בני שישים ומעלה, מטופל באמצעות החלפת מפרק שמחזיק רק לכמה שנים ומאלץ לאחר מכן קטיעה. במילים אחרות, הרופא אומר לי שכיום אני סובל וצריך לחכות שיימצא פיתרון טכנולוגי שיאפשר לי החלפה של הברכיים".

אתה מאוכזב שהקריירה שלך הסתיימה בנסיבות האלו?
"לא. היו לי הרבה רגעים יפים ובראשם משחק האליפות מול מכבי ת"א, שהוא ללא ספק הרגע הגדול בעונה הכי גדולה. הבקעתי צמד וגם בישלתי את השלישי. יש לי 15 הופעות בנבחרת, שכל משחק בה הוא חוויה בפני עצמה. הופעתי עם מכבי ת"א גם בליגת האלופות. אם אני מסתכל לאחור, אני חושב שלמרות שהקריירה שלי הייתה קצרה יחסית והסתיימה בגיל שלושים, הספקתי לעשות כל דבר פרט ליציאה לאירופה ואני מרגיש סיפוק".

"יש שחקנים שיכולים להמשיך ולשחק עד גיל ארבעים ולא ישיגו אחוז ממה שאני השגתי. שיחקתי בכל הנבחרות, זכיתי באליפויות, גביע, שיחקתי בליגת האלופות מול המועדונים הגדולים באירופה, בגביע אופ"א ואפשר לומר שמבחינת הכדורגל הישראלי השגתי הכול".

כאחד שמסתכל על הדברים מבחוץ, אתה מסכים שהרמה של הכדורגל הישראלי ירדה פלאים?

"בוודאי. אני מציע לבדוק את דבריי ולהיווכח שמאז התאבדותו של רובי שפירא, הכדורגל הלך ודעך. אנשים משקיעים פחות, משתדלים להיות יותר מעורבים מבחוץ ופחות מבפנים. הדברים הפכו מושחתים יותר וזה פוגע. אין היום שחקנים צעירים מבטיחים ובנבחרת אין שחקן שאני יכול להזדהות איתו".

נראה שהמועדון שהכי הלך אחורה, כמו הכדורגל, זה מכבי ת"א.
"נכון, אבל דווקא השנה אני מאמין שנראה שינוי. הם חוזרים לשחקנים הצעירים ולא מבזבזים כסף בכמויות. מה שהיה בשנים האחרונות זה תוהו ובוהו. השנה נדמה שהייתה מחשבה מאחורי הרכישות של השחקנים. צריכים לתת לאבי נמני את הצ'אנס, כי אי אפשר לקחת את מה שהוא עשה עבור המועדון הזה".

"מצד שני, אם הוא המאמן אז צריך להתייחס אליו כמו לכל מאמן, ובשנתיים האחרונות הוא כשל. הוא זה שבנה את הקבוצה בעונה שעברה ביחד עם רן בן שמעון למרות שבסופו של דבר הפילו את האשמה על רן. הם עשו טעות בפיטורים של רן, אבל נראה שהשנה זה יש שינוי מחשבתי ולא שולפים מהמותן".

ואיך אתה קשור היום לכדורגל? במחזור הליגה הקרוב הפועל חיפה תפגוש את מכבי ת"א. תתעניין במה שיהיה?
"אין לי שום קשר לכדורגל. אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, אבל לא נראה לי שאחזור כמאמן. מהיום שפרשתי לא הייתי במשחק וגם במשחק הזה לא אהיה. אני קורא עיתון, אבל לא מתעניין כמו בעבר. לא תראה אותי היום מדליק את חדשות הספורט בשעה אחת עשרה בלילה. אני נמצא במקום אחר ומעניין יותר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...