האיש שהיה שם: נזכרים במשה אסולין

לא היה צריך להיות אוהד של הפועל י-ם כדי להכיר את משה אסולין. דמותו של האיש, שמצא את מותו הטראגי לפני שבועיים בטביעה, הייתה צרובה במוחו של כל תושב בבירה. ירון לופו נזכר באדם שהוביל אותו באפריל 2004 למסע ברחבי צרפת ובלגיה, כדי לראות את האדומים זוכים בגביע יול"ב, ועכשיו כל כך חסר ביציע

ירון לופו | 14/8/2009 13:30

לכל אחד יש את הרגע הזה בו הוא מגלה שהחיים שהוא הכיר עד כה ונראו לו כעולם ומלואו הם רק חלק קטנטן מהמציאות. כאילו עד אותו הרגע הוא חי בבועה. לי זה קרה כשהגעתי לצבא ועבורי, בתור ירושלמי, ההלם היה גדול.

אחרי הכל, זה מוזר שאנשים מסתכלים עליך כאילו הגעת מכוכב מרוחק כשאתה מדבר על אבו יו-יו, אג'ועים, קולולוש או ערב קר באמצע אוגוסט. ההלם הפך לשוק טוטאלי כשהבנתי שיש אנשים שלא מכירים את משה אסולין.

משה אסולין (משמאל) .

לא היה צריך להיות אוהד של הפועל ירושלים כדי להכיר את משה אסולין. דמותו של האיש, שמצא את מותו הטראגי לפני שבועיים בטביעה, הייתה צרובה במוחו של כל ירושלמי באשר הוא, אפילו אם הוא לא ידע את שמו. אחרי הכל, משה היה האיש שתמיד היה שם. בכל מקום, בכל שעה, משה ושירותי ההסעות שלו היו נמצאים שם לרשותך.

בשלב מסוים הועלתה הסברה, שנראתה לתקופה מסוימת מאד הגיונית, כאילו יש יותר ממשה אסולין אחד. אחרי הכל, זה לא הגיוני שאותו בן אדם יהיה זה שיחלוף על פניך בכביש ירושלים-ת"א בשתיים לפנות בוקר, או יופיע פתאום במגרש הכדורסל השכונתי שלך רק "כי התחשק לי לזרוק לסל", או אפילו יעבור מול המדורה שלך באמצע לילה בחוף ניצנים.

לכן גם לא הפתיעה אותי, אפילו לא לרגע, העובדה שביום של גמר גביע יול"ב, בשעה שאני וחבריי עומדים בשדה התעופה, בידיעה שאנחנו שלושת אוהדי הפועל ירושלים האחרונים שנותרו בשדה התעופה ללא מקום על הטיסה למשחק, הופיע מולנו אותו משה אסולין, האיש והאגדה.

במבט לאחור מה שקרה ב-13 באפריל 2004 היה קסום, כאילו נלקח מתוך אגדה, כזו שיש לה את הסוף הכי טוב בעולם. אלא שאת התחושה הזו, שהלכה והתעצמה ככל שחלף הזמן, לא יכולתי להרגיש באותם הרגעים, בהם כל מה שרציתי היה לבכות על מר גורלי.

הכל התחיל בצורה רעה. הירידה בטרמינל הלא נכון בנתב"ג, העובדה שחברת נסיעות (ששמה שמור במערכת) מחקה בטעות את השם שלי מרשימת הנוסעים והתגלית האיומה שלמטוס שאמור לקחת אותנו לשרלואה יש "אובר-בוקינג" ואנחנו צריכים למצוא דרך חלופית להגיע למשחק, שיחל בעוד כ-10 שעות.

הפועל ירושלים זוכה ביול"ב Ap

נציגי חברת הנסיעות שלנו הבטיחו למצוא לנו מקום בטיסה אחרת, אך ללא הצלחה. אחרי שכבר עברנו את ביקורת הגבולות נאלצנו לחזור לקומת הכניסה בבושת פנים בידיעה שאת המשחק מול ריאל מדריד אנחנו נראה בפאב בעיר הבירה.

ואז ראינו אותו. משה אסולין, עם המבט הכל-כך אופייני שלו, החיוך המיוחד והנונשלאנטיות הבלתי נגמרת, צעד לאיטו בתור להפקדת המזוודות לטיסת ארקיע לצרפת. השעה כבר אחרי 10 בבוקר, פחות מ-7 שעות לבאזר הראשון בשרלואה, ומשה, בטוח מתמיד, מחזיק כרטיס של הדקה ה-90 לבירה הצרפתית במטרה להגיע בדרך כזו או אחרת לבלגיה.

בהתחלה זה נשמע מופרך, אבל ככל שחלפו הדקות הבנו שמדובר בסיכוי היחידי שלנו להגיע למשחק. נציגי חברת הנסיעות סידרו לנו כרטיסים על אותה הטיסה ואנחנו הלכנו אחרי משה, כאילו אנחנו עם ישראל והוא אותו מנהיג גדול שהוציא אותנו ממצרים בדרך אל המנוחה והנחלה.

בארבע אחר הצהריים נחתנו בפריז. גבולי,

מאד גבולי. אבל את משה זה לא עניין. הוא דאג לעצמו לעגלה עבור המזוודה הקטנה, כאילו הוא יודע שהדברים יסתדרו. וכמה שהוא צדק. עם היציאה משדה התעופה הוא איתר נהג מונית ישראלי, הוריד את עלות הנסיעה תוך שניות בחצי מהמחיר ההתחלתי ויצא לדרך. בנסיעה עצמה, כשהוא משתלט על מכשיר הקשר ברכב, הצליח משה לסדר לנהג חופשה קצרה וכרטיס כניסה למשחק.

לשרלואה הגענו כשעה לפני המשחק אבל עם ידיעה ברורה- הגביע שלנו. אחרי הכל, זה לא הגיוני שכל מה שעברנו יהיה לשווא. השמחה, בסופו של דבר, הייתה גדולה פי כמה.

קצת יותר מחמש שנים אחרי והפועל ירושלים נראית רחוקה שנות אור מאותו יום מאושר באמצע אפריל. הקבוצה של דני קליין וגיא גודס איבדה כמעט את כל הסגל המצוין מהשנה שעברה והעתיד לא נראה טוב. אבל בסופו של דבר ולמרות כל השמות הגדולים שעזבו לאחרונה את הקבוצה, נראה שהאובדן הכי גדול של הפועל ירושלים הקיץ היה דווקא ביציע.