הנהלה שכונה: האם מקומו של אלירן עטר בנבחרת?

מזכירות ההתאחדות לכדורגל אישרה לדרור קשטן לזמן לסגל נבחרת ישראל את אלירן עטר. הם כנראה שכחו את אמות המידה שנקבעו פעם, לפני 30 ו-40 שנה, כשעוד היו כאן גיבורים אמיתיים

מנחם כהן | 11/8/2009 20:00

שבת, שעת צהריים מוקדמת, סוף חודש מאי שנת 1968, מגרש ימק"א בירושלים, חדר ההלבשה: סמואל רזניק, מאמנה הדרום-אמריקאי של בית"ר ירושלים, עם טמפרמנט דרום-אמריקאי טיפוסי, התהלך במסדרון שליד חדר ההלבשה ופניו בהירים יותר מחיוורון (להקת פרוקול הרום תעשה מהסיטואציה להיט) ופיו מפיק מרגליות שרובן מכוונות לעבר חברי הנהלת הקבוצה, שפניהם לא נראים טוב יותר.

"איפה אודי?", שאל בזעם והוסיף: "אתם הנהלה של שכונה", בעט במיכל מסוג קלקר שניצב לו בטעות במקום הלא נכון, ואיים להתפטר.

שבת, שעת צהריים מוקדמת, סוף חודש מאי 1968, צומת הטנק ברפיח: אודי רובוביץ', שחקן בית"ר ירושלים, או כמו בתעודת הזהות שלו "דופק עמידר - חמודי", עמד בטרמפיאדה וחיכה לטרמפ. בעוד כארבע שעות עומד להתחיל בימק"א המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי רמת-עמידר. המנצחת במשחק תעלה לראשונה בתולדותיה לליגה הלאומית, והוא באמצע המדבר.

באימון האחרון שלו, כשבועיים לפני, הועיד לו המאמן תפקיד מרכזי באסטרטגיה הבית"רית: להצר את צעדיהם של חלוצי עמידר, קונסטנטינובסקי ופלץ, ולפעמים, אם יוכל, אז שיעלה למעלה, בעיקר בקרנות, ואז אולי, אם ירצה השם... "הנהלה שכונה", זעם המילואימניק מירושלים.

"סידרנו הכל", הם אמרו לו. "ביום שישי תחכה לך הסעה מהמוצב בתעלה עד הבית". אבל ביום שישי בשעה המיועדת התחילו המצרים להפציץ את המעוז. הנהג, באסטיונר ממחנה-יהודה, נטש את הרכב, חלץ את נעליו ונמלט. אחרי כעשרה ק"מ, נפל באפיסת כוחות ויילל: "אני רוצה לאמא".

בשבת בבוקר תפס אודי טרמפ עם ניידת השק"ם, התיישב בין המצופים לבקבוקי הטמפו ונשא תפילה. ב-15.00 הגיע למגרש. 6,000 איש חיכו לתחילת המשחק. אודי נכנס לחדר ההלבשה. שמואל רזניק שפשף את עיניו כלא מאמין וחש את משק כנפי השכינה. רובי ריבלין מההנהלה התחיל לבכות.

שחקני מכבי רמת-עמידר, לאון קונסטנטינובסקי ושלמה פלץ, בקושי נגעו בכדור. בדקה ה-86 הורם כדור מנקודת הקרן, אודי רובוביץ' עלה והבקיע את שער הניצחון. מגדל ימק"א רעד מהתרגשות. למחרת על הבוקר חזר אודי לתעלת סואץ כדי לסיים את שירות המילואים שלו.

קיץ 1970: נבחרת ישראל חזרה עטורת תהילה חלקית ממשחקי הגביע העולמי במקסיקו. ליוחנן וולך, שחקן הנבחרת מהפועל חיפה, הספיקו יומיים להחליף רשמים עם בני משפחתו. ביום השלישי עלה על מדים וירד לשירות מילואים בתעלת סואץ. גדודו של וולך ביצע את תעסוקת המילואים שלו בתקופה שהנבחרת שהתה במקסיקו. וולך התנדב לעשות מילואים בגדוד אחר.

שבת, חורף 1973, רמת-הגולן: מכונית ווליאנט ובה שני אוהדים עשתה דרכה ממרכז הכרמל למוצבים ברמה. מטרתם של שני החבר'ה היתה בלם מכבי חיפה, ישעיהו שווגר, שנתן את שירות המילואים שלו באחד המוצבים. לאחר שעברו את הרמה לאורכה, גילו אותו כשהוא על מגדל שמירה בתצפית על חן-ארנבה. לאחר כמה שעות, כשעלו הקבוצות למשחק, שווגר לבש את החולצה הירוקה.

האלמנט המשותף בין התקופות של אז ועכשיו נשאר "הנהלה שכונה", הא ותו לא. רמת המוכנות של הפרט לתרום לטובת הכלל שואפת למכנה הנמוך ביותר ושחקני הכדורגל אינם יוצאים מהכלל - למעט יוסי בניון, אייל ברקוביץ' ועוד כמה יחידי סגולה - מחפשים הטאלנטים בלירה את טובתם האישית בלבד.

כדי לשמור על הכבוד הלאומי, התקבלה לפני שנים החלטה כי ספורטאי שלא שירת בצבא מסיבה של "אי התאמה", אינו ראוי לייצג את ישראל באחת מנבחרות הייצוג. דרכם של שחקנים דוגמת ליאור אסולין, יגאל אנטבי

ונועם שוהם, נחסמה על הסף בגלל סיבה זו.

אף אחד לא ערער על הקביעה. חמור שבעתיים היה מעמדם של שחקנים שעברו עבירות משמעת חמורות. גונבי הקופה בקובלנץ נפסלו מלייצג את נבחרת ישראל לעד. המעטים, אם בכלל, שהורשעו בעבירות פליליות היו מהשוליים, תרתי משמע, ולא נדרשה התייחסות לגבי מעמדם בנבחרות ישראל.

לאחרונה צצה בעיה. שמה אלירן עטר. האיש הורשע בעבירה חמורה, וככל הנראה עומד גם בקריטריון השני, "אי התאמה לשירות צבאי מלא". לכאורה, אין בעיה בעליל. למעשה, המעורבים בדבר יוצרים לעצמם בעיות של יש מאין.

דרור קשטן רוצה את עטר בנבחרת ומפיל את התיק על היו"ר אבי לוזון. זה, מצדו, תופס עצבים על המאמן, והיום, בהמלצת היו"ר, מחליטה מזכירות ההתאחדות לכופף את הוראת הקבע בהוראת שעה (הוראת שעת חירום?) ומאפשרת לאלירן עטר להיות מוזמן לסגל הנבחרת. "שכונה", אמרנו והגזמנו לטובה.