נבו: אני שישי בעולם, מרוויח 5,000 שקל בחודש ומרגיש בר מזל
גל נבו לא מבין למה אנשים מופתעים מההישג שלו באליפות העולם. הוא רק רוצה להתקדם, ולעשות את זה בבריכה. "לפני שאתה קופץ למשחה אין מחשבות עמוקות, אבל בעצם זה הדרייב לקום בבוקר. כשאתה נכנס לבריכה ברומא ומסביב 15 אלף צופים, אתה מרגיש בעולם אחר"
טיפוס מיוחד. את חצי הגמר ב-200 מטר מעורב הוא סיים במקום התשיעי בעולם. כשלעצמו, ההישג הגבוה בקריירה ואחד הדירוגים הגבוהים של ישראלי אי פעם. היה שם גם שיא לאומי חדש, התקדמות של ארבעה מקומות מהאוליפיאדה. בקיצור, הופעה מרשימה. במיוחד על רקע האליפות הפחות זוהרת של יתר הנבחרת. מסביב כולם חגגו. כולם חוץ ממנו. נבו דיבר על "הרגשה חמוצה." הוא רצה גמר, לא 14 מאיות השנייה מגמר.
הוא בקושי בן .22 קיבוצניק מחמדיה, שעזב את הבית בגיל 15 כדי לרדוף אחרי החלום. השנה הוא תפס אותו. זה התחיל במדליית כסף בגמר אליפות המכללות של ארה"ב. עד היום, רק שני אנשים במכללות שחו מהר ממנו, ולאחד מהם קוראים מייקל פלפס, אז זה לא ממש נחשב.
ביום ראשון הוא צירף לקורות החיים גם עלייה לגמר ב-400 מטר מעורב. המקצה הכי מורכב והכי קשה בבריכה. היה שם גם שיא ישראלי (4.11.51 דק') ומקום שישי באליפות העולם. יותר גבוה מיואב ברוק ומאיתן אורבך בשיאם. הדירוג הכי גבוה של ישראלי במקצה אולימפי אי פעם. אחד ההישגים הגדולים של ספורטאי ישראלי בכלל.
הופתעת?
"אנשים מתבלבלים בין הפתעה לשמחה. שואלים אותי 'מה, לא הפתיע אותך?' האמת, לא כל כך. זה ששמחתי בטירוף זה משהו אחר. הרי הייתי 11 באולימפיאדה. אז מה חשבו, שעכשיו אני רוצה להיות עשירי? תשיעי? ברור שאני בא כדי לעלות לגמר ולא לשחזר דברים שכבר עשיתי קודם. לעמוד במקום זה אף פעם לא כיף, וכל עוד יהיה בן-אדם אחד לפניי, יש לי לאן להתקדם".
תודו, גישה מעניינת בתרבות הספורט המקומית, שהרגילה אותנו מזמן להנמכת ציפיות, לקדש הפסדים בכבוד ולהתרגש כל קמפיין מחדש מעוד כמעט עלייה של נבחרת הכדורגל המפוארת שלנו למשחקי ההצלבה של מוקדמות אליפות כלשהי. בגמר הוא כבר לא דיבר על
"שמחתי בפנים," הוא מודה, "אבל אתה לא יכול להגיע שישי ולהתחיל לנופף עם הידיים באוויר בבריכה. זה יראה מגוחך. היו שם חמישה שחיינים שעקפו אותי, ולא במעט. אומרים שאני צנוע. מה זה צנוע? אני יכול ללכת עם חזה בשמיים ליד חמישה חבר'ה, שתכל'ס כרגע טחנו אותי? את הצורה שההישג נתפס כאן, את הפרספקטיבה קיבלתי כשנחתנו בארץ".
עד לפני שנה וחצי נבו בכלל לא היה במשחק. מגיל צעיר הוא נתפס כפוטנציאל, בדרך הוא עלה לגמרים באליפות אירופה לנוער, אבל קפיצה אמיתית לצמרת הוא עשה רק באליפות אירופה שקדמה לאולימפיאדת בייג'ינג. שם, עם מקום עשירי, הוא עמד בפעם הראשונה בקריטריון האולימפי ונכנס לסגל. איך זה קרה פתאום, גם הוא לא באמת יודע.
"זה לא עניין פזיולוגי, כי לא גבהתי מאז גיל ,17 וכנראה שזה לא הולך להשתנות בקרוב. הגיונית, כשאני מסתכל איפה הייתי לפני שנתיים, אולי לא סביר שהיום אני כאן. מצד שני, יכול להיות שאני חצי מפגר, אבל גם כשזה לא נראה ריאלי, מבחינתי תמיד חשבתי שאני אעשה את זה. למה לא בעצם? מתקדמים בשלבים.
"הייתי עשירי באליפות אירופה, ואז אתה רואה את אלה שלפניך ורוצה לעקוף אותם. בא לאולימפיאדה ועוקף אותם. לקראת אליפות העולם אתה רוצה לעקוף את אלה שהיו לפניך באולימפיאדה. למה ואיך זה בדיוק הצליח לי? הלוואי שהייתי יודע. עבדתי קשה, כן. אבל אי אפשר לשים אצבע בדיוק. זה לא מהפכות. בגדול, חוזרים על הדברים שהצליחו, ומשנים כל פעם דברים קטנים."
עזוב מיקום. חשבת לפני האליפות שתגיע ל-4.11 דקות?
4.11" עבר בראש. כשאני מתחיל שנה, אני חייב לסמן לעצמי ציפיות. אחרת, לא יהיה לי לאן ללכת. יש אנשים שכותבים את תוצאת היעד מעל המיטה, על היד, מתחת לכרית. אצלי זה תמיד יושב מאחור בראש. גם התוצאה וגם האנשים אני רוצה לנצח. לחשוב על האנשים, לדמיין את הפרצוף שלהם מולי, זה אחד הדברים שהכי דוחפים אותי. לדעת בדיוק נגד מי אני מתחרה ולנצח אותו. כשהוא רק שם ומספר זה יבש מדי.
"אני יכול לבוא לארץ, ולהגיד: 'טוב, שישי בעולם, בסדר.' אז חוץ ממני יש עוד חמישה, ואף אחד כאן לא יודע מי הם. כשאתה שם, ואתה עומד ליד החמישי הזה, אתה רואה הונגרי, שבא עם תספורת מפגרת כזאת. חצי מוהוק, מחומצן. אתה אומר לעצמך: 'זה עוקף אותי."'?
הצד השני של ההיכרות הצפופה עם היריבים, במיוחד ככל שאתה מתקדם בפרמידה, הוא שאפשר לבנות תיאוריות, לסדר בראש רשימות חיסול, ואז לקום בבוקר ולגלות ילד סלובני שאף אחד לא שמע עליו מתחיל להפציץ.
"ברור שזה מפחיד. זה בדיוק מה שקרה לי במכללות. באולימפיאדה הייתי .11 הסתכלתי , אוקיי. יש עשרה חבר'ה לפניי. בדקתי מי מהם שוחה במכללות, היה אחד. העשירי מבייג'ינג (ברדלי אלי מברבדוס, שסיים שתי מאיות לפני נבו באולימפיאדה.( אמרתי לעצמי אוקיי, אני מנצח אותו ולוקח את אליפות המכללות. ניצחתי אותו, אבל אז קופץ טיילר קלרי אחד, שאף אחד לא יודע מאיפה הוא בא, ושובר את השיא של מייקל פלפס. אי אפשר לתכנן רחוק מדי".
"ברור שהמטרה שלי באליפות אירופה היא מדליה".
צבע ספציפי?
"להגיד שאני לא חולם לנצח את לאסלו צ'ה (שיאן אירופה וסגן אלוף אולימפי?( אני חולם, אבל כרגע אני לא חושב שזה ריאלי. את ההונגרי השני, שעשה 4.10 דקות, אין סיבה שלא אסמן כמטרה הבאה שלי".
יותר קל להגיע לתחרות עם לחץ וציפיות, או כשאף אחד לא יודע מי אתה?
"הרבה יותר נוח לבוא משום מקום. קח את אליפות אירופה בבריכות קצרות, שתהיה בדצמבר. ברור שעכשיו אני ארגיש יותר מחוייבות לבוא בכושר טוב, אפילו שזה דצמבר, באמצע הלימודים והכל. יותר מזה, אני יודע שאם ארגיש שאני לא בפורמה מספיק טובה, עדיף שלא אבוא. אני לא יכול לבוא ולא לעשות גמר. זה שיקול שפעם לא היה. כן בכושר, לא בכושר, למי היה אכפת. היתה תחרות, באת".
מה הלאה? החולשה היחסית בסגנון הגב אמורה לעודד, לא? יש עוד מקום לשיפור.
"תמיד הגב היה חלש אצלי. עבדנו עליו הרבה, ובאימונים כבר מרגישים שהגב השתפר. כנראה שזה עוד לא נכנס לתת מודע. בתחרות אתה לא באמת חושב על טכניקה. אתה על אוטומט. רוצה להוציא מעצמך את המקסימום, זה לא זמן להתחיל לנתח במים כל תנועה, ולחשוב איפה להכניס את היד ואיפה לבעוט. אני בטוח שזה עוד יבוא מתישהו גם בתחרויות".
מאז שהוא זוכר את עצמו, נבו בעסק הזה. אחד הענפים היותר תובעניים שפגשתם. במאי הוא חזר לארץ מעוד עונה במכללת ג'ורג'יה טק. בשלושה חודשים שעברו הוא היה בעיקר במחנות אימונים באירופה. השבוע הוא בווינגייט, מייצג את אגודתו הפועל ירושלים באליפות ישראל. בבית בחמדיה הוא היה השנה ארבעה ימים. את החברה, לירון, הוא פוגש רוב השנה בעיקר ב"סקייפ".
זה היום, אבל הלו"ז המטורף מתחיל הרבה קודם. כילד. מחוייבות קיצונית שאנשים בגיל הזה לא מכירים, ורובם לא יכירו לעולם. בטח לא בגיל ,15 כשסוגרים לך את האגודה וכדי להמשיך להתאמן אתה צריך לעזוב את המשפחה ולעבור לגור בבית של שחיין אחר. היום תום בארי, להלן המשפחה המארחת מקיבוץ יגור, שוחה עם נבו בנבחרת. אז הם בקושי הכירו.
"היה לי ברור שאני ממשיך לשחות," הוא משחזר בנונשלנטיות החלטה מאוד לא נונשלנטית, הוא הראשון שיודה: "להגיד לך למה היה לי ברור? לא יודע. מה הייתי אז? מדליסט אליפות גילאים. כשאני חושב על זה היום, הייתי די טמבל. מגיע אליך ילד בן ,15 שלקח פעם ראשונה מדליה ורוצה לעזוב את הבית. נראה לי שהייתי אומר לו 'אתה דפוק, תישאר. תהיה עם החברים שלך.' ההורים נתנו לי חופש מוחלט להחליט ורציתי לשחות. הם אפילו דחפו שאני אעבור ליגור ואמשיך. גם די מוזר, לא?
"את תום הכרתי כשחיין מתחרויות, אבל לא היינו חברים. הקשר נוצר דרך האמהות. אמא שלו פרופ' במכללת אורנים. אמא שלי היתה סטודנטית שלה, והן היו חברות. כשחשבנו לעבור להפועל זבולון אמא שלי התקשרה אליה, להתייעץ, לשאול מה אפשר לעשות. אמא של תום מיד אמרה שאני אבוא לגור אתם. הם דאגו לי בצורה מדהימה, קיבלו אותי למשפחה כאילו אני עוד אח. בדיעבד, העובדה שבגיל 15 עזבתי את הבית עזרה לי בהמשך בהתמודדות עם המעבר לוינגייט ולארה"ב. היו לי יותר כלים להתמודד".
כששואלים אם בימים כאלה שחיין אוהב לשחות, הוא מחייך. "ימים כאלה הם התשובה ללמה אתה שוחה. לפני שאתה קופץ למשחה, אין מחשבות יותר מדי עמוקות, אבל בעצם זה הדרייב שדוחף אותך לקום בבוקר. כשאתה נכנס לבריכה ברומא ומב סביב יושבים 15 אלף צופים ביציע, אתה מרגיש שאתה בעולם אחר. כמו כדורגלן שנכנס לאצטדיון. פתאום זה מרגיש פחות אפור מלקום כל בוקר לאימון".
ובין תחרויות, כשקמים כל לעוד שעתיים של שחייה מקיר לקיר?
"כל יום מציבים לעצמך מכשול חדש, מטרה חדשה. כל אימון בונים סוג של אתגר, וככה עוברים את זה. אפילו שזה סיזיפי, אתה לא רובוט. כל אימון יכול להיות טוב או רע. השאלה איך התמודדת, אם ויתרת לעצמך או לא. בימים שאתה לא מוותר, אתה יוצא עם הרגשה שעשית משהו. גם אם לא בטוח שזה יביא אותך לאנשהו בעתיד".
אתה מאלה שעובדים קשה?
"נתקלתי בהרבה אנשים שעובדים יותר קשה ממני. אני מגדיר את עצמי כאחד שעובד נכון. יותר עם מחשבה. לא רק לעשות מה שהמאמן אומר נטו, אלא לשתף עם פעולה ולהיות מעורב בבניית תהליך האימון".
ככה יותר קל לקום בחמש בבוקר?
"פעם זה היה חמש בבוקר. שלושה חודשים לפני האליפות אנחנו מטילים וטו. גם ליאוניד מבין, וזה יתרון שלו. כל ההכנה לא קמנו לפני שבע בבוקר, שזה פינוק במונחים של שחיין. להספיק לאכול ארוחת בוקר לפני האימון זה לוקסוס. היה כיף".
בגיל 22 נבו הוא אחד השחיינים המבוגרים בארץ. כשחושבים על זה, יש כאן חיילים, והבכירים ששוחים במכללות. ממש בישראל לא גר היום אף שחיין בוגר. מעבר לדרישות המטורפות, לעבודה הקשה ולפגרה שנתית שנמשכת בערך שבועיים, אחת הסיבות העיקריות היא שכלכלית מאוד קשה להרשות לעצמך את הפריבילגיה להיות שחיין מקצוען.
בענפים הבכירים, לצד המתעמל, אלכס שטילוב, נבו הפך השבוע לאחד הספורטאים המצליחים בארץ. כמה זה שווה בשקלים? מעט מאוד. בזכות חצי הגמר האולימפי, הוא מלגה של 3,000 שקל בחודש מהיחידה לספורט הישגי. ההצלחה ברומא תשדרג אותו לסגל זהב ול-5,000 שקלים ברוטו. ספונסרים? אין לו, ומעולם לא היה לו אפילו אחד. היתה פעם חברת ביגוד שהציע לו בגדים. הוא ויתר.
"שישי בעולם, 5,000 שקל, והאבסורד הוא שאני עוד מרגיש בר מזל. כיף לי. חבר'ה מדברים על ספונסרים, מי שהסתדר, אז יש לו עוד אלף שקל בחודש. וגם בשביל זה צריך לשבת ולהסביר שאתה הסופרסטאר הכי גדול שיש. זה חלק מהתרבות שלנו. אנשים לא יודעים כאן מה זה ספורט. מכירים משחקים. כדורגל והפרשיות שלהם. אם תהיה כאן אליפות עולם בשחייה, לא יבואו 15 אלף איש כמו ברומא".
יוצא לך לשבת מול הטלוויזיה, לראות שחקן כדורגל שביום טוב ידורג 6,000 בעולם מרוויח 100 אלף דולר ולהתעצבן?
"המחשבה מעצבנת, אז משתדלים לא להתעסק בזה. יש כאן בעיה עם הרף והגדרת המטרות. מרוץ אחרי מדליה, ובתפיסה בארץ פחות ממדליה זה פספוס. אז מצפים בג'ודו ובשייט, סבבה. אבל נותנים אותו רף לכולם, וזה לא נכון. אתה שומע את ההגרלות של הג'ודאים באולימפיאדה. סיבוב ראשון מתחרה נגד אלוף עולם. סיבוב שני נגד אלוף עולם. סיבוב שלישי נגד אלוף עולם מכהן. כולם שם אלופי עולם.
"הקרב בשחייה לא דומה לקרב בשייט. צריכים להבין שיש ענפים, אתלטיקה, שחייה והתעמלות שבהם רק העפלה לגמר זה מטורף. דווקא היחידה לספורט הישגי עושה את השקלול בין ענפי הספורט, והם מאוד הוגנים. אולי אם היתה יותר הבנה ציבורית, היו מגיעים גם ספונסרים. בינתיים, אף אחד לא הציע לי כלום. אולי עכשיו מישהו ירים את הכפפה ויגיד שהוא לוקח אותי תחת חסותו עד אולימפיאדת לונדון. אם קיימים דברים כאלה בארץ".
כמה התקשורת אשמה?
"לא מעט. אחרי האולימפיאדה קראתי קצת עיתונים. הרבה חבר'ה שכותבים לא מבינים את הכוח שיש להם בידיים. לדעתי, זה חוסר אחריות שעיתונאי מבקר ספורטאי ועושה בעצמו טעויות בכתבה. אפילו לא בודקים חמש דקות כדי לאיית נכון את השם. משם זה מגיע לציבור וככה זה נראה.
"אפילו עכשיו, היה סיקור מאוד אוהד. ראיתי עיתונים, פירגנו. תמונות בשער. ואז אתה פותח את העיתון, עמוד ראשון כדורגל. שני כדורגל. חמישי כדורגל. וזה כשיש אליפות עולם בשחייה, ובכדורגל בכלל עוד לא התחילה הליגה. גם באיטליה יש כדורגל, אבל אני רואה עיתונים בחו"ל. שם כותבים על הכל"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם