ים של דמעות: חוויות מטורניר כדורעף החופים מכביה
איך זה שסגן אלוף אולימפי לא זוכה להתייחסות? למה המשלחת האוקראינית הגיעה בפורום מצומצם? ואיך מגיעה ספרדייה קתולית שעוסקת בהוראה לאמן נבחרת יהודית-בריטית? טורניר כדורעף החופים של המכביה נערך בחוף גורדון והעלה הרבה שאלות. המסקנה: כסף אין, נשמה דווקא יש. במקסיקו
התפאורה: חוף גורדון. ביום-יום רצועת חוף תל אביבית שוקקת תיירים. במכביה - רצועת חוף שוקקת תיירים שמשחקים כדורעף חופים. למרות שמדובר בשעה יחסית מוקדמת בבוקר - 9:00 - עשרות אנשים נמצאים על החול וצופים כבר על שני המגרשים שנתחמו במחסומי ברזל, כדי ליצור את המתקן המכביסטי.
לא מעט נבחרות צבעוניות הגיעו לטורניר הכדורעף. מכסיקו, אוסטרליה, בריטניה, ארה"ב ואוקראינה הן רק חלק מהקבוצות שמופיעות ביום הראשון של התחרות. בניגוד לתחרויות אחרות במכביה, שנעות בין נמנום קל לשיחות סלון על הטריבונות, כדורעף החופים דווקא יחסית בולט לטובה מבחינת מעורבות הקהל.
קית' ברנט, חבר המשלחת הבריטית, הוא הראשון שהיה אפשר להבחין בו - חבוש בכובע מצחיה, תג מכביה לצווארו והרבה מצב רוח שמתורגם לקריאות עידוד קולניות. בין קריאה אחת לשנייה, תפסנו שיחה.
"אני מעדיף את לונדון על ת"א", הוא מספר כשאנחנו נשענים על מחסומי הברזל כמו עשרות האנשים שנמצאים שם. בניגוד, למשתתפי מכביה טיפוסים יחסית, ברנט מחזיק דירה בהרצליה. כל המשפחה שלו הגיעה למכביה. "אשתי שם", הוא מצביע לצד השני של המגרש ואחר כך מראה לי גם את הבן שלו, ג'ו.
ג'ו, ילדון בלונדי
מה הסיכויים של הממלכה בתחרות? קית' לא אופטימי: "מדליה? ניקח מדליה אולי עבור המדים הכי יפים, הבנים הכי נאים, אבל לא ניקח מדליה בתחרות".
הסיפור של נבחרת כדורעף החופים הבריטית די מעניין. במיוחד לאור העובדה שהמאמנת סוניה פרננדס היא בכלל ספרדייה קתולית, שלפי חבריה למשלחת לא יכלה לעצור את הדמעות במהלך טקס הפתיחה באיצטדיון ר"ג.
אז איך מגיעה ספרדייה קתולית לאמן נבחרת כדורעף יהודית-בריטית בטורניר בת"א? המאמן הקבוע לא היה יכול להגיע. בנבחרת פנו לאיגוד הבריטי וזה הפנה אותם לפרננדס שעובדת בבריטניה, ובעברה שיחקה בליגת כדורעף החופים הספרדית.
במה את עובדת ביום-יום?
"אני מורה בבית ספר יסודי. לא מצאתי עבודה בספרד, אז נסעתי ללונדון".
לא מצאת עבודה בהוראה בספרד? התנאים שם כל כך טובים למורים?
"כן. התנאים די טובים למורים אצלנו".
שמעתי שלא הפסקת לבכות בטקס הפתיחה.
"זה היה מדהים. אין לי מילים. זה היה מאד רגשי עבורי לראות את האנשים סביבי".
הבאת הספורטאים למכביה היא לא סיפור זול בכלל. ראש המשלחת הבריטית סטיבן פול לוי מספר שמדובר בסכום של 3,000 ליש"ט לאדם (כ-18 אלף שקל). הכל מגיע מתרומות . לאמריקאים יוצא טיפה יותר זול לדבריו, סכום של 3,000 דולר לערך, אבל עדיין מדובר בלא מעט כסף. "ברוב המשפחות צריך גם לשלם", הוא מספר. "לפעמים חברות מוכנות לעזור, כדי שנוכל לממן גם מנג'ר ומאמן".
אבל אם בבריטניה המצב עוד טוב. עצוב לשמוע על הקשיים של נבחרת אוקראינה. דייויד בילסלוטסקי הוא מאמן נבחרת הכדורעף. זו המכביה השלישית שלו. בשתיים הראשונות הוא הגיע כשחקן פעיל.
"במשלחות הקודמות היינו הרבה יותר אנשים, הפעם הגענו רק 13", הוא מספר ותולה את הסיבה במשבר הכלכלי. "באוקראיה קשה להביא את הכסף כדי להגיע לפה. האנשים העשירים מעדיפים לתת את הכסף לארגוני צדקה ודת".
בין חברי המשלחת האוקראינית נמצא גם המתאבק ואסילי פדרישין. פדרישין אמנם לא הביא למייקל פלפס זהב באולימפיאדה, אבל עדיין לא ברור איך ספורטאי שהיה שלוש פעמים אלוף אירופה וזכה במדליית כסף במשחקים האחרונים בייג'ינג לא זוכה ליותר הד, פרסום, כבוד או חשיפה תקשורתית עם הגעתו לישראל.
בכל מקרה, אתם יכולים לשער שאת הזהב במכביה הוא ממש לא התקשה להוסיף לרשימה המכובדת שלו. בילסלוטסקי ממשיך לספר לי על המשלחת שלו: "יש לנו מתחרים בהיאבקות, סייף, כדורעף חופים, שחמט, ג'ודו וקראטה. לראש המשלחת שלנו קוראים מארק בילסלוטסקי". אני שם לב לשם המשפחה הזהה ושואל אם יש קשר. "כן. הוא אבא שלי", הוא אומר בחיוך.
בזמן שהחבר'ה שלו, שני תאומי מגדל בלונדינים, עושים את העבודה מול הבריטים, השיחה גולשת לנושא השידוכים ולעובדה שבמכביה בחרו לשכן את הגברים במלון נפרד מהנשים. "הם פספסו את הפואנטה", אומר בילסלוטסקי. "הם היו צריכים לשים קבוצות מעורבות כדי להפיק ערך אחרי זה".
מה הערך?
"אולי הם יחזרו לישראל וייצרו עוד יהודים. נראה תוצאות אחרי תשעה חודשים".
המשחק מסתיים. האוקראינים השאירו אבק וחול לבריטים והגיע הזמן לצילום משותף וחיבוקים של אחרי. זירת ההתרחשויות עוברת למגרש השני, שם משחקת נבחרת ארה"ב מול בחורינו הטובים ביותר - נבחרת ישראל.
אלון אלקובי וגיא בן גל, הם נציגנו לטורניר הכדורעף. השניים, ספורטאים מצטיינים בצבא, עתידים לצאת בקרוב לאליפות אירופה ברוסיה, טורניר קצת יותר רציני מהמכביה. בצה"ל הם מורים-חיילים, אבל "עכשיו אין בית ספר - אז יש זמן".
הם שומרים על ארשת דיפלומטית לגבי שאלות על מצב הענף בארץ, אבל מודים שאין הרבה תמיכה לספורט, ושאם רוצים להצליח בכדורעף חופים ברמה העולמית צריך להשיג כסף. לפעמים זה גם מגיע מהכיס הפרטי.
"לאט-לאט המוטיבציה יורדת", אלקובי מודה. חבר של השניים מרשה לעצמו להוציא את התסכול על האיגוד, שלטענתו לא עושה די: "אין קהל. האיגוד עושה טורנירים בראשון לציון בחוף נידח. בגלל זה הטופ של השחקנים משחקים בליגה".
אלקובי עצמו מספר על הפריחה של הענף בארה"ב: "היינו שם. זה מדהים. הם עושים שם מתקנים מתנפחים, זורקים חולצות לקהל, בירות. זו חוויה מטורפת". ואיך הם הגיעו למכביה, אתם שואלים: "נכנסנו בטעות. לא ידענו שנשחק. לפני שבועיים הרימו לנו טלפון מהאיגוד וביקשו שנופיע".
והגענו לנבחרת של הטורניר. אם כבר הגעתם לחוף גורדון ולא בא לכם לעודד את ישראל כי זה שגרתי מדי. תכירו את מכסיקו - נבחרת הכדורעף הצבעונית ביותר בתחרות. ביום הראשון היא זוכה לקהל החם ביותר שנראה במכביה. עשרות אנשים מקיפים את הברזלים מסביב עם דגלים ירוקים-אדומים, שאגות בספרדית ומחיאות כפיים על כל נקודה לצד הנכון.
אלי בראון הוא אחד המעודדים. ישראלי לשעבר, שעבר לפני 20 שנה למכסיקו. היום הוא מייצג את בנק דיסקונט במדינה הדרום אמריקאית. ומה הוא עושה פה? משחק קט רגל בטורניר המאסטרס ועל הדרך הגיע עם הילדה לבקר את המשפחה בארץ.
בראון מעלה את אחת הנקודות המעניינות ומעוררות המחשבה, מבין כל הטענות שמפריעות למשתתפי המכביה: "למה לא עשו את טורניר הקט רגל בשדרות, או באשקלון, או בשער הנגב. אם רוצים לעשות אטרקציה, אז למה לא לקיים את המשחקים בפריפריה?"
"אנחנו משחקים באולם זיסמן בר"ג", הוא ממשיך. "את מי זה מעניין? אנחנו משחקים נגד ברזיל בעוד יומיים, היו יכולים לעשות את המשחק בשדרות. דיברתי על זה עם אחד השחקנים הברזילאים. שני הצדדים היו מסכימים לשחק שם".
על נבחרת הכדורעף הוא מספר: "רוב המשלחת פה היא ממקסיקו סיטי, אבל אין לנו חוף ים בעיר, והחוף באקפולקו הוא ארבע שעות נסיעה. אז הבאנו חול מיוחד כדי שהם יוכלו להתאמן".
וזה בעצם מה שמייחד את נבחרת מקסיקו בטורניר, ואולי בכלל במכביה. במשחקים, בהם מדובר בעיקר על ההשתתפות והחוויה היהודית, החבר'ה מדרום אמריקה פשוט הגיעו לנצח והם לא מתביישים להגיד את זה. חוויה? אנחנו רוצים את המקום הראשון.
חצי מהצמד, דניאל מיצ'אן, נראה על המגרש מאד מעורב רגשית. לפעמים עצבני, לוקח ללב כשלא הולך, וכשזוכים בנקודה הוא נראה מינימום כמו פדרר אחרי צ'מפיונשיפ פוינט בווימבלדון. "הייתי מאד עצבני", הוא מודה אחרי ניצחון הבכורה על החול של גורדון. "זה המשחק הראשון שלנו והתאמנו שישה חודשים בשביל המשחק הראשון הזה. אחרי שניצחנו, אני יותר רגוע".
לחצי השני דרך אגב קוראים סלומון - סלומון צרפתי (מה שהופך את השניים יחד לדניאל-סלומון). אשתו בנבחרת הכדורעף, ובינתיים הגיסים והחותן באו לראות אותו. החמולה שלו היא רק חלק מעשרות אנשים שהרעישו עבור השניים והפכו את מכסיקו לנבחרת הכי כיפית בטורניר הכדורעף.
גם בגלל הצבע ושמחת החיים הלטינית, אבל בעיקר כי דניאל-סלומון מוסיפים קצת משהו שחסר במכביה המעט מנומנת הזאת - הרצון לנצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם