אין הנץ: רשמים מטורניר הטניס במכביה
ללא אמצעים אלקטרוניים מיוחדים ואפילו בלי שופט או לוח תוצאות, טורניר הטניס של המכביה ה-18 חי ובועט. אז נכון, הרמה לא תמיד בשמיים וגם תלונות נשמעות פה ושם, אבל העיקר שיש פייר-פליי והמון חוויות
אחרי שפספסתי את שני ימי התחרויות הראשונים מאילוצים כאלה ואחרים, התייצבתי בגאון במרכז הטניס שבבירה, מוכן ומזומן לספוג עוד כמה חוויות של עלייה לרשת, אסים וטעויות כפולות. במוחי דמיינתי איך אני נשאב אל אחד ממשחקי הזוגות המותחים, מוחא כפיים יחד עם הקהל, צועק על החלטה מוטעית של השופט, עוקב בדריכות אחרי צילומי "עין הנץ" הנפלאים, בוכה עם המפסידים ומחבק את המנצחים.
כבר בחנייה גיליתי שהמציאות עולה על הדימיון. מה זה עולה, מוחקת אותו לחלוטין כאילו היה קבצי קוקי'ס סוררים על המחשב שלי. המבחר הבלתי נדלה של מקומות בהם יכולתי להחנות את רכבי הצביעו על סדק ראשון בחלום שלי- קהל רב לא יהיה כאן. חלפתי על פני השומר המנומנם וצעדתי בצעדים מהוססים לתוך המתחם, תר אחרי המגרש בו מתקיים המשחק המרתק ביותר.
תוך שניות הבנתי שהציפייה שלי לאמצעים טכנולוגיים כ"עין הנץ" הייתה מוגזמת, זאת למרות ש"אין" הייתה ללא ספק מילת המפתח במתחם- אין שופטים, אין נערי כדורים, אין לוח תוצאות. מה לעזאזל חשבו המארגנים? מה צריך לעשות מישהו שהגיע מעט באיחור כדי לצפות באחד המשחקים, לצעוק לטניסאים כמה-כמה?
אחרי שנואשתי לנחש מה התוצאה, או מאיזה מדינה הגיעה אחד מצמדי הנשים שמתרוצצות על המגרש מולי (על גב החולצה של הזוג השני היה כתוב "קבוצת בריטניה הגדולה"), החלטתי שהגיע הזמן לספוג קצת אווירה. אחרי הכול, המכביה היא פחות בשביל המשחקים, יותר בשביל אלפי היהודים שהתקבצו כאן. עזבתי את הטריבונה הקטנה ופניתי לבחור מעט מבוגר, לבוש חולצה כתומה, שצעק במבטא הולנדי כבד.
אחרי מספר שאלות הבנתי שמדובר ברנה הפלס, מאמן נבחרת הטניס של הולנד, שהכעס שלו מופנה כלפיי המארגנים. עם העובדה שאין שופטים, לוח תוצאות או נערי כדורים הוא חי טוב, מה שמטריד אותו היא דווקא העובדה שחלק נכבד מהמשחקים משוחקים ללא נקודת יתרון, או במילים אחרות- במצב של שיוויון 40, מי שישיג את הנקודה הבאה ינצח במשחקון.
"יש כל-כך הרבה זמן לתחרות הזו שהתחילה ביום שני ותיגמר רק ביום רביעי הבא, אז למה לעשות משחקים כאלה קצרים", הוא אמר תוך כדי שהוא שואף עשן מהסיגריה שלו. "זה מצחיק, עברו יומיים וטורניר הנשים נמצא כבר בשלב חצי הגמר. לאן ממהרים כאן?".
בשלב הזה מצטרף אל השיחה רון ליבקינד, טניסאי צעיר שמרכיב לבדו את נבחרת הטניס של פינלנד. "מה, אין נקודת יתרון?", הוא מביע פליאה ומברך על כך ששמע זאת מפיו של המאמן ההולנדי. אחרי הכל, בעוד כמה דקות הוא
גם ליבקינד לא כל-כך מרוצה מהארגון, כשמה שהכי מפריע לו זה היעדר לוח תוצאות. "זה לא טוב, בייחוד מבחינת הקהל. זה לא מושך אותו לבוא לראות. חבל, כי הטניס הוא אחד הענפים המרכזיים", הוא אומר, אך מיד משנה את כיוון השיחה: "אבל אל תחשוב שאני לא מרוצה כאן. אני מאד מרוצה, בייחוד מהאווירה הטובה".
בינתיים הסתיים המשחק במגרש הסמוך, שם הובס צמד הבנות הבריטיות בצורה מוחצת (התוצאה שמורה במערכת). החלטתי כי זה זמן מצוין לגלות כמה פרטים על המנצחות האלמוניות. מבירור קצר הבנתי שמדובר בצמד אמריקאיות, אמילי וולף ואמה לייבוביץ', בנות 19 ו-18 בהתאמה. שתיהן מתרגשות להיות כאן ובניגוד לעמיתיהם מהולנד ופינלד, הבעיות הארגוניות בכלל לא מפריעות להן. "באנו לכאן בשביל האווירה והכל כאן נפלא".
אין ריבים על נקודות? הרי אין שופט שיכריע.
וולף: "ממש לא. אין כאן רמאיות והכול פייר-פליי".
מסתבר שהשחקנית האמריקנית הצעירה תיארה את המצב בצורה הטובה ביותר, כשפייר-פליי הוא מילת המפתח. לא בטוח האם הכדור נחת בפנים או בחוץ? מי שעומד הכי קרוב קובע. אין לוח תוצאות? סופרים בלב. אין מה לומר, בשכונה זה לא היה עובד.
דניאל ויינברג, ברזילאי בן 29, מחזק את הטענה של וולף ומוסיף שהעיקר כאן זו החוויה. "אני הגעתי לכאן פחות בשביל המשחקים ויותר בשביל לראות את הארץ ולהנות", הוא אומר ומיד מוסיף: "כמובן שכשאני על המגרש אז אני רוצה לנצח, אבל זה לא העיקר".
ויינברג, שהגיע לארץ בפעם הראשונה בחייו, הוא הברזילאי היחיד שמשחק טניס. כדי להיכנס לטורניר הזוגות הוא מצא לעצמו פרטנר, בחור איטלקי בן 20 העונה לשם פרנק נרי, אותו הוא הכיר במועדון כמה ימים לפני תחילת המשחקים. "האמת שזה יצא טוב בשבילי", אומר ויינברג, שיחד עם חברו החדש ניצח זוג בריטים בדרך לשלב הבא.
גם לצמד-חמד האלה אין מילה אחת רעה להגיד על כל מה שקורה כאן, להיפך. "הכל יפה מאד. הבנות יפות מאד, טקס הפתיחה היה מדהים. קצת ארוך, אבל יפה מאד", מחמיא ויינברג, כשנרי עומד לידו ומהנהן.
גם עבור האיטלקי הצעיר, שע"פ חברו החדש זוכה להצלחה אדירה בקרב בנות המין היפה, מדובר בביקור ראשון בישראל. מעבר לחוויה הגדולה משהו אחד מפריע לו. "הכל כאן נחמד חוץ מנהגי המוניות", הוא אומר. "אנחנו לא אוהבים אותם. הם לא נחמדים וגובים סכומי כסף גדולים מדי".
רגע לפני שהוחלט על התקפלות ניגשו אלי שני בחורים עם חולצה של סקוטלנד וביקשו לומר כמה מילים לעם הישראלי. "אנחנו אוהבים את ישראל", אומר אדם גלקין, בחור בן 25 שהגיע לכאן עם אחיו, שמשמש גם כמאמנו. "אפילו עודדנו את אחד הנציגים שלכם כשהוא שיחק נגד בחור מארה"ב. בכלל, הטניסאים הישראלים כאן הם הכי טובים".
עבור גלקין ואחיו לא מדובר בביקור ראשון בארץ הקודש, כשהפעם האחרונה הייתה לפני כשנה כשאחותם התחתנה בישראל. "אני לא זוכר כלום מהביקור הזה", אומר האח/מאמן ומרמז על כמות השתייה האדירה שהכניס לקיבה.
גלקין, שהפסיד בטורניר היחידים לשחקן מצ'ילה בעל עבר בגביע דייויס, נהנה כאן מכל רגע. "בטקס הפתיחה היה כיף גדול, בייחוד בגלל שצעדנו באיצטדיון עם קילט (חצאית סקוטית, י"ל). כולם צחקו".
זה נכון שבחורים יהודים מגיעים למכביה כדי למצוא שידוך?
"יש בזה משהו. אני יכול להגיד לך שהקילט עשתה את שלה והרבה בנות רצו להצטלם איתי. אם אני אמצא מישהי אני אשלח לך תמונות באי-מייל כדי שתוכל לפרסם את זה ולכתוב על 'סיפור האהבה במכביה'".
זהו. חווית הטניס מהמכביה ה-18 הגיעה לסיומה. בדרכי החוצה אני מגלה את האוצר הגנוז- לוח המשחקים והתוצאות, שממוקם מרחק כמה דקות הליכה מהמגרשים עצמם. מוזר שדווקא באירוע הגדול של הספורט היהודי ואחרי טקס הפתיחה המרהיב והמרשים, טורניר הטניס נראה כמו יום ספורט מבורדק מימי בית הספר היסודי.
אבל אולי דווקא זה מה שמיוחד במכביה- ספורטאים שמגיעים לכאן יותר עבור החוויה ופחות בשביל לנצח. אחרי הכל, זה די נדיר לראות כזו רוח ספורטיבית שמזכירה לנו, הישראלים, שלא תמיד צריך לרדוף אחרי התוצאה ושהגינות היא לא מילה גסה.
מצד שני, לא יצא לי להיתקל בטניסאים ישראלים בביקורי במרכז הטניס. מי יודע, אולי לפחות הם שומרים על הגחלת הישראלית.
נא להמתין לטעינת התגובות
