העיקר ההשתתפות: יום במוזיאון הספורט החדש
ה"מונה ליזה"? "הסעודה האחרונה"? תשכחו מכל אלה. בהדר יוסף חנכו את הארקטציה במתחם הרב-ספורט האולימפי החדש שמוכיח כי גם בישראל 2009 יש דברים שאנחנו עושים טוב יותר מכל מקום אחר בעולם. מגעגועיי לאריק מוסמבני דרך המיצג המרגש על הטבח במינכן
דווקא בגלל זה, ביקור במוזיאון האולימפי החדש נראתה לי אטרקציה מגניבה. אם כי לא היה ברור לי מה כבר עוד אפשר ללמוד על רגעים שנטחנו ונלעסו כל כך הרבה בטלוויזיה.
אז קודם כל צריך להגיד, מדובר במוזיאון מרשים, טכנולוגית בעיקר. כזה שנותן תחושה שיש בישראל 2009 עדיין דברים מסויימים שיודעים לעשות יותר טוב מרוב העולם. למעשה, הלוואי שרמת הספורט במדינה שלנו היתה משתווה לרמה שבה רואים את מיצג ההולגרמות של יעל ארד וחבר המדליסטים האחרים.
חמישה אולמות שונים מביא המוזיאון, כחמש הטבעות שהמציא פייר דה קוברטן בסוף המאה ה-19 כדי לסמל את חמש היבשות (רואים, גם הקשבתי לסיור).
סיפור המסגרת של כל המיצג הובא דרך עיניהם של ספורטאית צעירה, ששוקלת לפרוש מספורט, והמאמן שלה, שמדרבן אותה להמשיך באמצעות דוגמאות העבר האולימפיות. לצערי, לא ממש התחברתי לסיפור המסגרת הזה, שכיוון את קונספט המוזיאון אוטומטית לצעירים ופחות לקהל המבוגרים וגרם לתחושה התחלתית שמדובר בעיקר בתוכנית לנוער.
אבל אז הגיע האולם השלישי, זה שמדבר על הפן הישראלי ומציג את הטבח במינכן דרך עיניה של אסתר רוט שחמורוב (מרגש), וכן את ששת המדליסטים הישראלים במיצג הולגרמות נאה כשהם מספרים על הזכייה.
לאורך השנים יצא לי לראות את קטעי הזכיות השונים בערך אלפי פעמים. הן
והיתה גם פינת התנסות. בהתנסויות אני חזק. עדיין בחרתי שלא להביך את עצמי בפני חבריי העיתונאים וניצלתי את תירוץ הכפכפים כדי להתחמק מעמדות הספורט השונות שהוצעו לנו.
כך יצא שקינאתי מהצד בזמן התגובה לזינוק של ניר שועלי בפינת ההזנקה ל-100 מטר, והתביישתי שטעיתי בשתי שאלות בחידון הטריוויה הישראלית - אל תגלו (לידעתכם, יש יותר מחמש ענפי ספורט שכוללים רשת - שלא תפלו כמוני).
דבר אחד קצת לקה בחסר. בתחילת הביקור, כבר באולם הראשון, נסקרו חלק מהאירועים הגדולים של האולימפיאדה. שלושה שמות נעלמו מהרשימה וקצת חסרו לי בחוויה.
הראשון היה מייקל ג'ונסון, על ריצת הברווז המרשימה שלו, שבמסגרת המוזיאון זוכה לזמן חשיפה של 1.43 שניות עם רוח גבית מעל המותר. גם אוסיין בולט זכה לתזכורת מעטה במיוחד ורק במסגרת האולם הלפני אחרון.
והיה גם בחור אחד, לא הכי מוכר, שעבורי תמיד יסמן את החווייה האולימפית. אריק מוסמבני, שחיין לא מוצלח במיוחד מגינאה המשוונית, שכמעט טבע במימי הבריכה של סידני, רק כדי לסיים את משחה המוקדמות ל-100 מ'.
אז נכון שכבר מזמן המודל הישראלי באולימפיאדה מדבר על "הישגים, הישגים, הישגים", אבל במוזיאון שמדבר על האולימפיאדה, היה שווה גם לתת אזכור לעוד סיסמונת קטנה שטבעו המשחקים: "העיקר ההשתתפות", לפעמים זה שווה יותר מ"התקווה שווה זהב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם